"אין מקום לשתיים", פרק כ"ו: מהו הזיכרון שלך

גיטי לא האמינה לסיטואציה שבה היא נמצאת. דבורי יושבת על המיטה לידה, חיוורת אבל ערנית. עיניה פקוחות, החום הבוער שבהן בולט על רקע הלובן של פניה. כל כך הרבה חשבה על הזמן הזה, על הרגעים הללו, עד כי כאשר באו והיו, לא היה בפיה דבר.

בתחילה שררה ביניהן שתיקה ארוכה, עמוקה. דומיית אֵבל, שתיקת רֵעים, התממשות חלום. כאילו התפקחו מהזיה ארוכה, מתרדמת חורף, וכעת הן יושבות זו מול זו, אחרי שתהום הפרידה ביניהן למשך פרק זמן כה ארוך. הפרידה, וייתכן שלעולם תפריד.

גיטי לא רצתה לחשוב על כך. היא עמדה בפתח החדר, מחרישה ורועדת, והמתינה.

דבורי חילצה את ידה מתחת לשמיכת בית החולים הדקה, והושיטה אותה לחברתה. גיטי התקרבה, דמעות בעיניה, ואחזה ביד המושטת. רעד חלף בשתיהן כשנפגשו אצבעותיהן אלו באלו. שנים חלפו מאז שצחקו ופטפטו ללא דאגות, שנים. לא שבוע מפריד ביניהן, כי אם נצח. הוויה אחרת הייתה ביניהן, וכעת שונה היא. פעם הן היו שתי נערות עליזות וחסרות דאגות, כעת הן שתי נערות רציניות, היודעות יותר מדבר ושניים על החיים, ואחת מהן הפכה לנכה.

ועדיין התמשכה השתיקה ביניהן. גיטי השפילה מבט אל ידה של דבורי האוחזת בידה. ורידים כחולים ודקים השתרגו ביד הזאת, ואינפוזיה מחוברת הייתה אל הזרוע. זרוע שרוטה ופצועה, תפורה בכמה מקומות וחבושה במקומות אחרים. יד אחת, שסבלה רבות, אבל שרדה. גיטי נרעדה כשחשבה על כך. הייתה זאת יד ימין, והרגל שתחתיה, איננה.

דבורי העניקה לחיצה רכה לידה של גיטי, "הי", אמרה לה חרש, "אני חיה".

גיטי הרימה את עיניה, סוף סוף, אל עיני חברתה. דמעות עמדו בעיני של גיטי, ועתה זלגו בחופשיות על פניה ולחייה. דבורי לא בכתה. רק חיוך האיר את פניה ורגשותיה סערו בתוכה.

רגעים ארוכים עברו עליהן בדומיה משותפת, משתפת, והרבה כל כך עבר ביניהן באותו זמן. זרמים חשמליים שהעבירו רטט מאחת לחברתה,

רק אחרי דקות ארוכות של שתיקה, דמעות וקרבה, פצתה דבורי את פיה, וקולה מלחש: "מה הדבר הראשון שאת זוכרת?"

גיטי הביטה בחברתה בתדהמה, "מה???"

"מה הדבר הראשון שאת זוכרת?"

"על מה את מדברת?" היא סברה שמשהו בדעתה של חברתה נפגע. מה היא רוצה ממנה? מה השאלה המוזרה הזאת?

"על זיכרון ילדות. על הזיכרון הראשון שלך".

גיטי הניעה בראשה לשלילה, "אני לא יודעת אם זה אמתי או מדומה", אמרה, בניסיון להתרכז בשאלה, "אבל... למה?"

"אני... נזכרתי..." קולה רעד, "נזכרתי בזה... הייתי בת חמש, ואמא שלי קנתה לי בובה ליום ההולדת שלי... הבובה שרדה עד היום..."

"ו...?" הסיטואציה הייתה מוזרה. גיטי לא ידעה למה ציפתה בבואה לדבר עם חברתה אחרי פרק זמן כה ארוך בו הייתה מחוסרת הכרה, אבל בוודאי לא חשבה שתדבר על בובות, על זיכרונות ועל יום הולדת של גיל חמש.

"היא נפגעה ממכונית, ומראה הנָאֶה נפגם. אמא שלי לימדה אותי אז מהי רגישות לזולת. אני... לקחתי את הבובה וגידלתי אותה באהבה... אף על פי שהיא לא הייתה שלמה..."

גיטי החרישה. לא ידעה מה מצפה דבורי שתגיד. דבורי לא בכתה. קולה רעד אך נותר צלול, "אני זוכרת את השיחה הזאת שהייתה לי עם אמא שלי... היא דיברה אתי... אולי לא הייתה זו הפעם הראשונה, אבל בלבי היא נחרתה לנצח. היא דיברה אתי בעצם, ברמז ובמשל, על קבלת השונה מאתנו".

גיטי נדרכה, "מה היא אמרה?"

דבורי ציטטה, קולה חולמני, "אני אמרתי שאני לא רוצה את הבובה. אני רוצה בובה אחרת, יפה ושלמה. אמא שלי אמרה לי: 'אני חושבת שהיא מצטערת', ואני לא הבנתי, הרי אמא תמיד אומרת שבובה היא רק בובה, שאינה מבינה באמת, אינה שומעת באמת ואינה מרגישה באמת! אז שאלתי אותה למה היא מצטערת, ואמא אמרה לי: 'כי היא שמחה כל כך שלקחת אותה, את נראית לה ילדה חמודה ומתוקה, והיא שמחה שתהיינה חברות. ועכשיו את... לא רוצה אותה רק כי היא לא יפה כמו שהייתה. וזה בכלל לא באשמתה'. ריחמתי על הבובה, ואמרתי לאמא שאני לא רוצה בובה אחרת. היא מסכנה! לא אשמה שהמכונית פגעה בה! החלטתי שהיא תהיה הבובה שלי לתמיד... 'אף על פי שהיא לא יפה כל כך?' שאלה אמא שלי, 'היא לא יפה וגם לא שלמה!'" דבורי צחקה פתאום, צחוקה כאוב, "כנראה היא פחדה שאתחרט. אבל אני לא התחרטתי. עד היום לא".

שתיקה עמדה ביניהן, עמומה, כאובה, דהויה. לא היה בה רמז לשתיקות ההן, של אז. גיטי חשבה עד כמה השתיקה ביניהן מאחדת, ועד כמה היא מפרידה. בעבר לא חששו לשתוק זו בחברתה של זו, אבל כאן... כאילו נוצר משהו חדש בשתיקה ארוכה ועמוקה זו. בית חולים הוא לא תפאורה טובה.

דבורי הייתה זו ששברה את השתיקה.

"מה את זוכרת, גיטי?"

"אני לא יודעת אם זה זיכרון אמתי", אמרה בהיסוס, "הזיכרון שלך ודאי אמתי, כי אף אחד לא צילם אותך עוברת את הכביש וכל זה, אבל הזיכרון שלי מונצח באלבום, אני ילדה קטנה בת שלוש עם כתר... ומסביבי תפאורת יומולדת... והגננת ואמא שלי אתי... כך שאולי זה לא אמתי..."

"גם הזיכרון שלי יכול להיות לא אמתי", הפתיעה אותה דבורי, "יכול להיות שאמא שלי סיפרה לי על זה כמה פעמים, עד שבדמיוני ציירתי את התמונות, ובכל אופן איני זוכרת כיצד הן אירעו במציאות. אבל כל זה לא משנה. מה שהאדם בוחר לזכור משלל אירועים ותמונות, אילו רגשות נחקקו במוחו, מה הוא מדחיק ומה הוא מהדר – זה מה שמשנה".

"אני חושבת", אמרה גיטי, פניה מחווירות, "שהזיכרון הראשון שאני זוכרת בבירור ממש הוא לא זה עם הכתר. הוא קשור לאבא שלי דווקא..."

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.