"איך לא ידעתי", פרק י"ח - אולי סבא וסבתא יבואו (אחותי צילי מספרת)

פעם ביום אסור לנו לנשום. לא חשוב מה אנחנו באמצע לעשות או להגיד. יש שעה קבועה בה אבא מכוון את החוגה של רדיו העץ הגדול, רהיט גדול בעל ארבע רגליים שעמד על הרצפה, וכולנו משתתקים, כאילו קפאו בתוכנו מיתרי הקול.

דממה נופלת על הבית הגדול ועל רהיטי העץ המחוטבים והיפים שלו, דממה שאיננה שייכת לעולם הזה, ואיננה שייכת גם לעולמות אחרים, כאילו נחצבה הדממה ההיא בדיוק לרגע הזה.

מן הדממה עולה קולו של הקריין: "קול ציון לגולה". הוא אומר תמיד את אותן המילים: "המדור לחיפוש קרובים".

זה הרגע היחיד ביום, בו אסור לנו לנשום, וזה גם הרגע היחיד בו אבא ואמא אינם מנסים לחייך. כל יום האכזבה משחיזה את סכינה ודוקרת אותם בליבם מחדש - לא נמצאים קרובים חדשים. את הרדיו מדליקים עם הרבה מתח ומכבים עם המון כאב. ככה זה... כל יום מחדש.

אחר כך מתקפלת הדממה והעולם שב לפעום כאילו כרגיל, כאילו לא הייתה כאן ציפיה מוחשית וסמיכה, כאילו אין כאן סוד נורא שאיש לא מוכן לדבר עליו, כאילו לא הוסט הוילון ההוא של סוף העולם וראינו שיש מאחוריו בבואה של גיהנום, כאילו כלום.

 מהר מאוד אנחנו שבים להיות הילדים הרגילים שמשחקים עם חברים בג'וקרי ובמונופול, בחיילי צעצוע ובבובות נאות. ילדים רגילים, שמכינים שיעורי בית ומארגנים את התיק למחר, נזכרים שיש מחר בחינה קטנה באנגלית וחוזרים עוד פעם על החומר, כי מוכרחים להצליח בה... מוכרחים.

מוכרחים להביא ציונים טובים מאוד בכל המקצועות ממש, אפילו במלאכת יד ובספורט. בשביל לשמח את אבא ואמא. לא, לא רק לגרום להם נחת רגילה, אלא ממש ל-ש-מ-ח אותם. אף אחד לא אמר לנו כלום אף פעם, אבל בפנים בתוכנו היה מין אזור פנימי ברור שידע שאסור לצער את אבא ואמא, או לאכזב אותם. אסור להכאיב להם ואסור להדאיג אותם, ובטח שלא לחזור מאוחר מדי מבילוי אצל חברים, או לספר שקשה מדי במתמטיקה. אנחנו פה כדי לשמח אותם, אנחנו פה בשביל שיהיה להם טוב. האם זה לא ברור מאליו? האם יש ילדים בעולם שחושבים אחרת? לא! בטח שלא! ככה זה אצל כולם.

פעם אחת שברתי תקליט. עשיתי את זה בכוונה, רציתי שאבא ואמא יפסיקו להיות עצובים ושברתי להם את התקליט עם האיש הזה שמדבר באידיש ומביא לאמא דמעות לעיניים. שאלתי את אבא מה הוא אומר שם. והוא אמר שזו עדות, עדות וזהו. זו לא סיבה שאבא ואמא שלי היקרים יהיו עצובים. שבוע אחר כך אמא שאלה מי שבר את התקליט. באתי ואמרתי שזו אני.

אמא לא הבינה. "אבל למה שברת?" היא שאלה.

"כדי שלא תהיו עצובים יותר", עניתי לה בשמחה.

אני חושבת שאם הרדיו היה מוצא להם משפחה, אבא ואמא היו יכולים לשמוח מאוד.

פעם שאלתי את אמא, איפה סבא וסבתא שלנו. אמא אמרה שהייתה מלחמה והגרמנים לקחו אותם. לקחו?! אז שיחזירו! כמה זמן אפשר להיות אצל הגרמנים כשהמשפחה מחכה כל כך?

לפעמים אני הולכת ברחוב ורואה אשה זקנה בחוץ ואני חושבת לעצמי: 'אולי היא סבתא שלי שחזרה מהגרמנים ולא יודעת שאני צילי. הנכדה שלה?' לפני כמה חודשים דפקו אצלנו אנשים בדלת. הם ביקשו להיכנס וביררו איזה הורוביץ אנחנו. אבא ואמא התרגשו מאוד וישבו איתם בסלון הרבה זמן. בסוף התברר שהם קרובים רחוקים שלנו שגרים בהולנד. איזו שמחה הייתה אז!!! מאז הם נקראים 'אונקל' ו'טנטה' ומקבלים מאיתנו הרבה מכתבים.

אז אולי גם יום אחד ידפקו לנו על הדלת גם סבא וסבתא וכולם יתרגשו כל כך. אמא תהיה הכי שמחה בעולם ואבא יהיה מאושר. ואנחנו נראה להם את כל מה שיש לנו ונקבל מהם סוכריות. אני יודעת, ככה סבתות עושות, קראתי בספרים... אז הלוואי, הלוואי שידפקו כבר בדלת...

פעם אחת שאלו את אמא שלי, מה המסר שלה לחיים.

זו לא הייתה משאלה לאמרת כנף או משפט מנצח שאחר כך כותבים אותו בלוח קיר, זו הייתה בקשה פשוטה ונוגעת של בנות שפגשו את אמא שלי והיא שבתה את ליבן...

כמעט כל מי שפוגש באמא שלי מרגיש שהוא רוצה לקחת משהו מדמותה לתוך חייו. משהו מהאשה שנותרה מלכותית ואצילית למרות הגיהנום הנורא שהייתה בו. שיש בה כל כך הרבה נעימות, והיא נותנת משלה לכולם, למרות שלקחו ממנה הכל.

ואמא שלי ענתה לבנות בפשטות ובאמת חסרת פשרות, המסר שלה מן החיים הוא המסר שלה לחיים: "תעריכו את המשפחה", היא אמרה, "זה הכל".

"תעריכו אותה, תחיו איתה. לא חשוב איזו משפחה יש לכם, ולא חשוב כמה היא גדולה או קטנה, כמה היא משכילה או עממית, זו המשפחה שלכם! תעריכו שיש לכם אותה ואל תפסידו את האושר הפשוט שיש בחוויה הכי קרובה לכל אדם – משפחה!"

כי לאמא שלי לא הייתה משפחה להתעטף בחומה. לא היו הורים לחפש אצלם כתף ולא היו אחיות לשתף, לא היה מאומה. בודדה היא נותרה מכולם ורק המשפחה הקטנה והיקרה שהקימה בעצמה יכלה לנחם אותה בקור הבדידות והכאב.

ובכביש הצר הזה בין עולם שאבד ואיננו לבין הווה של דירות רווקים, התכתבויות קרות, רשתות תקשורת המוניות ובלי סוף ציניות, מחפשים האנשים אחר חמימות משפחתית, אבל היא מתנדפת עוד טרם נגע בה הלב.

"תעריכו..." הולמות בי מילותיה של אמא מול התמונות שהתפזרו לי בין הבנות. "תעריכו! לא איבדתם אותה במחנות השמדה, חלילה, והם חיים במרחק של חצי שעת נסיעה לכל כיוון. אז למה אתם מחכים? תתעקשו על המשפחה שלכם, תילחמו עליה, אל תוותרו בשביל מי אמר ולמה, מי נתן וכמה. תעריכו..."

בסוף חוזרות אלי כל התמונות ואני מטמינה אותן חזרה בתוך התיק, דוחסת שם חלומות זהב של בנות צעירות. המבקשות גם להן משפחה. המבקשות שיהיו גם להן, יום אחד, הרבה תמונות כאלה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.