סבא, סבתא וחינוך הילדים

זכינו לחזור בתשובה. הסבא והסבתא עדיין רחוקים מאוד מדרך היהדות, ובכל פעם שהם נפגשים עם ילדינו הקטנים, הם קונים להם - לא בכוונה - דברים לא בהכשר מתאים, או מוציאים אותם למקומות שלא תואמים לחינוכנו. אנו לא רוצים לפגוע בהם, חלילה. כיצד ראוי להתנהג?

ההורים היקרים (סבא וסבתא) אוהבים את הנכדים, ורוצים בקרבתם ובהנאתם. עפ"י המלצת הרבנים העוסקים בקירוב, חשוב מאוד להמשיך בקשר בצורה בריאה. דווקא בדרך זו יתקדש בעז"ה שם שמים, "ברא מזכה אבא". עם זאת, עליכם לדאוג ליראת השמים של ילדיכם הטהורים. על כן כדאי לשוחח עם ההורים בחיבה, באופן גלוי, תוך הבעת הערכה גדולה להשקעתם בילדים, ולהסביר ברכות שחשוב לכם שהענקתם תתאים לחינוך של הילדים. מאחר שהם לא מכירים כל כך את המגזר, יש צורך לעזור להם בכך, ברעיונות רלוונטיים ובשיתוף פעולה.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

בתי בת ה-3.5 נמצאת בגן, וכחלק מהמערכת היומית, היא מכינה כל מיני יצירות ומלאכות, חלקן מושקעות מאוד וחלקן פחות. מה שבטוח, זה שהיא משקיעה בהן הרבה זמן ומחשבה - וכך גם בבית, כשאני מציעה לה להכין מלאכה. אבל אז, כמה דקות אחרי שהיא חוזרת הביתה עם היצירה המושקעת - היא פשוט קורעת אותה, ולא נותר לה זכר! בהתחלה הייתי מתעלמת מכך. לאחר מכן התחלתי לשאול אותה למה, והיא ענתה לי: כי ככה אני אוהבת... השאלה שלי היא איך להגיב כשהיא עושה כך, ויותר מזה - למה היא עושה כך? האין זו התנהגות מופרעת?

נשמע שהתנהגות זו נובעת מרצון לתשומת לב.

ההתייחסות הכי נכונה לעניין הזה היא פשוט לא להתייחס ולא לעשות מזה עניין.

בהתאם לגילה, זו התנהגות טבעית לחלוטין, היא אינה מבדילה בין היצירה היפה יותר לזו היפה פחות, ולפי זה מחליטה מה לקרוע (ולפעמים דווקא הקשקוש הכי שחור הוא הציור היפה בעיני הילדים).

אין צורך להיבהל, וודאי שלא לקבוע ולהחליט שהתנהגות זו מופרעת וכדומה.

שלא בשעת מעשה, אפשר ורצוי לשבת עם הילדה, לשוחח איתה, להחמיא לה על הציורים והיצירות היפות שעשתה ולשאול למה בחרה לקרוע אותם. תשתדלי לשאול את השאלות ממקום של רצון להבין, ולא מתוך שיפוטיות וביקורת, וכך היא ודאי תרצה לשתף פעולה.

בכל מקרה, תגידי לה שחבל שהיא קורעת, כי זה יפה מאוד, ואת רוצה לראות את זה, לתלות בבית או אפילו להראות לסבא וסבתא. זה יכול לעודד אותה להפסיק עם המעשה.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)

* * *

אנו הורים לנער בן 17, וחוששים לומר לו "לא" כשהוא דורש מאתנו משהו שאנו לא יכולים לעמוד בו. מאידך, הוא מקשיב לעצות שלנו ודואג לפעול על פיהן. אנו דוחקים בו שיפעל על פי ציפיותינו ממנו, והוא אכן נוהג כך. האם זה מסביר את הקושי שלנו לומר לו "לא?".

נראה שנוצרה ביניכם לבין הנער מערכת יחסים תלותית. מצד אחד, הוא מוכן להקשיב לכם וחשוב לכם מאוד שיפעל כפי המצופה ממנו, ומצד שני, נראה כי דווקא בשל כך הוא מרגיש שגם אתם חייבים להיענות לצרכיו ואסור לכם לסרב לו.

על מנת לנתק את התלותיות הזו עליכם להבין מה מניע אתכם לגרום לו לפעול לפי ציפיותיכם כל העת? אולי אתם חוששים משיקול דעתו או מקבלת החלטותיו? אולי זה מאפשר לכם תחושת ביטחון, שאתם יודעים מראש כיצד יפעל ומה יעשה, וכך אתם חוסכים טעויות ומשברים עמם יצטרך הוא, וגם אתם, להתמודד.

חשוב להבין כי כשאני מאפשר לילדי לקבל את החלטותיו הוא, אני מעביר לו בכך את האחריות למעשיו, מה שיאפשר לו להפעיל שיקול דעת איכותי וראוי יותר מפעם לפעם. גם אם מדובר בדיעבד בקבלת החלטה שגויה שהובילה לכישלון, זהו נכס, כי התאפשרה כאן בניית זהות עצמית שאיננה תלותית.

כאשר תיעלם התלותיות ביניכם, תרגישו שקל לכם לסרב לו ולומר לו גם "לא".

הסירוב הזה לבקשותיו גם הוא ראוי ובונה, משום שהוא יוצר בו כלים להתמודדות עם מצבים בהם אין לו מה שהוא רוצה. התסכול הזה מוליד כוחות מתוכו, אשר יאפשרו לו להתמודד כשהמציאות לא תתאים את עצמה לרצונו.

(ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך)