סיפורים בהמשכים

החל מהשבוע, סיפור חדש בהמשכים באתר הידברות, "תהומות"

אפי נופלת ממדרגות האוטובוס ושוברת את קרסולה, ושיפי נפגעת עד עמקי נשמתה, איך אחותה התאומה לא מצליחה להתעלות על עצמה . פרק א' מתוך הספר "תהומות", המתפרסם באתר הידברות מידי שבוע

| י"ג אב התשע"ט |
אא

אפי:

"המורה... המורה", קול לחוץ ועקבי מקפיץ אותי ממקומי. הדבר הראשון שאני נזכרת בו, בשנייה שאני מקיצה מהשינה, שאני יושבת באוטובוס עמוס בתלמידות מצחקקות, לאחר יום לימודים ארוך ומייגע...

איזה ביש מזל. אני מתנערת ומחפשת את הטלפון הנייד. לפני ששקעתי בתרדמה הפתאומית, שוחחתי עם ציפי, שהתקשרה במיוחד לברר מה שלומי ואיך אני מרגישה היום.

על אף שניסתה להסוות את התעניינותה ולשוות לשיחה אופי סתמי ושגרתי, המילה היום, התחדדה והודגשה כמו מאליה.

הרגעתי אותה שהכל ממש-ממש בסדר, אני מרגישה מצוין ושלומי טוב. אני קצת טרודה ולחוצה, כי ליום ראשון הקרוב מתוכננת תכנית הפתיחה של הנושא השנתי, וכלום עדיין לא מאורגן. יש לי גם שתי תלמידות שמטרידות אותי במיוחד, ועדיין לא מצאתי את המסילה לליבן. אחר כך עליתי לאוטובוס והסברתי לציפי שהשיחה חייבת להיפסק, יען כי אוזניים לא רק לכותל...

"הנה הפלאפון, המורה, הוא נפל לך, והאוטובוס מגיע עוד שנייה לתחנה של המורה", זו רותי, רותי מעריצתי הקטנה מכיתה ז', להוטה על ההזדמנות שנפלה בחיקה לסייע למורה הישנונית, חסרת המזל.

אני קמה בחופזה, אוספת את התיק והשקיות.

"צלצלתי בשבילך, המורה", שוב רותי. נוטלת מידיי שתי שקיות תפוחות ופונה לעבר הדלת האחורית.

אבל זו בכלל לא התחנה שלה, אני עוד מספיקה לתהות לעצמי, ברגע הבא מחשיך הכל, וברגע שאחריו אני מוצאת את עצמי שרועה בתנוחה מוזרה על המדרכה.

אני נאנקת מכאב, אך יותר מכך מההשפלה, לא מעזה אפילו לדמיין מה קורה כעת באוטובוס. לא מרשה לעצמי לחשוב על עשרות הפרצופים הנלטשים בי בתדהמה מבעד לחלונות. מה קורה לי היום? קודם להירדם לעיני התלמידות, ואחר כך להחליק ארבע מדרגות ולצנוח על המדרכה, זה הרבה למעלה מכוח הסבל שלי, הרבה מאד.

למה הוא לא נוסע? למה הוא עומד כאן ונותן לתלמידות לצפות בעליבותי?

לא, הוא לא נוסע. לבושתי הרבה יורד הנהג המבוהל עד אליי לברר האם הנפילה באשמתו.

"היא החליקה על שקית", מדווחת רותי ולחייה שושנים.

"אהה", נושם הנהג לרווחה. "תחנכו יותר טוב ת'תלמידות שלכן, בשביל זה יש פח זבל באוטובוס... אהם... יש משהו שאני יכול לעזור לך, המורה?"

"לנסוע מכאן", אני לוחשת במאמץ ובקול גדול יותר אומרת: "תודה, התלמידה שלי תעזור לי... בואי רותי, עזרי לי לקום".

הנהג שב למקומו על יד ההגה, ברגליים קלות. האוטובוס מסתלק והשושנים בלחייה של רותי מסגילים.

לעזור למורה הנערצת, לתמוך בה ממש, לסייע לה עצמה ולא רק לשאת את כליה, זה הרי חלום חייה.

היא מושיטה לי יד רועדת, ואני מתרוממת בכוחות על-אנושיים. נועצת את שיניי בשפתי התחתונה ומרגישה את רטיבותן של טיפות דם קטנות הנקוות עליה. למרות מאמציי, אנחה כאובה נמלטת מפי.

הקרסול! שברתי את הקרסול. הכאבים ממש בלתי נסבלים. אני קופצת על רגלי הבריאה בכוחות שלא ידעתי שקיימים בי, נועלת בכוח את האנחות הבאות מלהצטרף לחברתן הסוררת.

"אשב כאן על הגדר", אני לוחשת לרותי, צבע פנינו זהה כעת, "ואת רוצי לקרוא לאמא שלי, את יודעת איפה אנחנו גרים?"

"כן בטח", היא מהנהנת בלהיטות, "כלומר... אני יודעת... פעם ראיתי..."

"לכי לכי", אני פוטרת אותה ממבוכתה. היא מסתלקת בחופזה עם מטעני האישי, ואני נשארת שם לבד על הגדר.

בעצם לא לבד. העליבות, קשישה בת שלושים וחמש שנה מתיישבת לצדי שלובת זרוע, כחברה לא נאמנה. 

 *

"אמא", אני לוחשת, "את צריכה לחזור הביתה".

"מה קרה לך, מתוקה שלי, נראה לך שאשאיר אותך כאן לבד?"

"אמא", אני מוחה בחלישות הגוף והרוח, "אני כבר מזמן לא ילדה קטנה".

אני מנסה לכבות בכוח את הכאב, שמתעקש פתאום לצאת ממקום מסתורו. יש משהו בחולשה הפיזית שגורר בעקבותיו חולשה נפשית. תמיד הצלחתי לשמור על שריון הפלדה שלי שלא ייסדק ולא יחליד. לחייך, להפריח בדיחות, לפורר מועקות, לפזר ערפילים, לתת את כולי למען כולם. ועכשיו סדק קטן בקרסול מביא בעקבותיו סדק בשריוני הנאמן. אני חייבת להתחזק ולאטום אותו. ובשביל זה אני צריכה להיות עכשיו לבד.

"אני כבר אחרי האבחנה, עשיתי צילום והאורתופד אבחן שבר פשוט, נכון?"
אמא קופצת את שפתיה בסירוב.

"אני יכולה להמתין כאן לבד. אפילו כבר פחות כואב לי, משככי הכאבים התחילו להשפיע. למה שתחכי איתי כאן בתור הארוך עד לקיבוע?" אני מוסיפה לשכנע בקול מחוזק יותר, "אני אמתין כאן עד שיגבסו לי את הקרסול, ואבא או שייקי יגיעו לאסוף אותי הביתה".

"אני נשארת כאן", אמא איתנה כסלע. "לא משאירה אותך לבד. גם ילדים גדולים זקוקים לליווי כשהם שוברים את קרסולם".

מחוות הנאמנות של אמא, לא רק שאינה מרגשת אותי, אלא פועלת עלי בדיוק להיפך מהמצופה. היא גורמת לי לזוע על כיסאי בצורה שמכאיבה מאד לקרסולי הדואב. אבל לא רק לו.

מראה פני המתכרכמות לא נעלם מעיניה החדות של אמא.

"אל תחשבי שזה דווקא איתך", היא מסבירה בקול סדוק. "לפני שנה בנצי עבר ניתוח ונסעתי להיות איתו ועם אשתו, וציפי שהתייבשה לי לפני שנתיים באיזה טיול בין-הזמנים, ונזקקה לעירוי נוזלים, גם אותה ליוויתי לבית חולים... ולכל הלידות של הבנות והכלות אני גם מצטרפת. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהילד שלי בבית חולים ואני בבית. לא משנה כמה הם גדולים ומגדלים ילדים בעצמם, אז אל תחשבי ש..."

הכאב של אמא מבצבץ מכל מילה. מכל הברה. והיא הולכת ומסתבכת, מתפתלת בניסיון להסביר את עצמה מחד ולהישאר רגישה, מאידך.

"אני מבינה הכל, אמא, לא חשבתי שזה קשור ל... מצב שלי. אבל הבר מצווה, הבר מצווה היום", אני מזכירה את מה ששתינו לא שוכחות אפילו לרגע, "את צריכה להתארגן, אנחנו לא יכולות לעשות את זה לשיפי". הכאב שזור בכל מילה ומילה שיוצאת מפי.

שיפי, אחותי התאומה, מברמצת היום את דובי שלה, בנה הבכור. הראשון מבין שמונת ילדיה.

בר המצווה של דובי הוא הנושא המדובר ביותר במשפחה בחודשים האחרונים. בנה הבכור של שיפי הוא נכדם הבכור של הורי. בר המצווה הראשונה של דור הנכדים! אמא כל כך ציפתה ליום הגדול הזה. ועכשיו במקום לנוח ולהתארגן בנחת, היא יושבת לידי על הכיסא בבית החולים, בהמתנה מורטת עצבים לגיבוס רגלי.

ומה יהיה עם שיפי? אני הולכת להרוס לה את הערב הגדול שלה. מניסיוני רב השנים, ברור לי ששיפי לא תבין ולא תסלח לי הרבה זמן.

*

"ציפי... ציפי", היבבות של שיפי ממלאות את הקו, וציפי לופתת את ליבה בבהלה. מרימה את המגהץ מהשמלה החגיגית של ליבי, ברגע האחרון.

"מה קרה? מה השתבש... דובי חולה?"

"דובי בריא ומתרגש מאד, ברוך ה'. הוא חוזר עכשיו על הדרשה שלו בחדר", לואטת שיפי בעצבנות.

"אז מה קרה? השמלות? הקייטרינג? האולם?"

"כל אלו זוטות, ציפי, באמת, הבלים", שיפי מגבירה את יבבותיה.

זוטות? הבלים? כבר חודשים ארוכים הם ממלאים את ליבה ותופסים את ראשה, גורמים לרגליה להתרוצץ מקצה הארץ לקציה, ופתאום הכל זוטות? איזה דבר נורא התרחש, שגרם לשיפי לזנוח את כל עמלה ולהתייחס אליו פתאום כזוטות והבלים?

"זו אפי!"

"מה קרה לה?" הבהלה של ציפי הופכת למוחשית.

"היא... היא ... הרסה לי את הערב. כמה חיכינו, כמה התכוננו... את יודעת שבמשפחה שלנו אין מציאות של שמחה בלב שמח לגמרי, אבל לפחות כלפי חוץ, לפחות כלפי חוץ!" קולה מתרומם בחדות, וציפי מרחיקה את השפופרת מאוזנה.

"גם את זה היא הרסה, ציפי, אני לא מאמינה שזה קורה לנו, כל הערב הזה הלך... מה יגידו כולם, מה יחשבו עלינו, אני לא מסו..."

"די", ציפי קוטעת אותה בגערה. בדרך כלל היא משתדלת שזה לא יקרה לה. בכל פעם כששיפי מתחילה עם הדרמות שלה, היא מצליחה להתגבר ולהחניק קוצר רוח נוראי, שגואה בתוכה.

שתיקה מופתעת משתררת בקו, לא מתאים לציפי להגיב בבוטות כזו.

"מה קרה לאפי?"

"היא שברה את הקרסול".

"אוי, מסכנה, איך זה קרה?"

"נפלה במדרגות של האוטובוס, החליקה על שקית".

"אוי", הקו מתמלא באנחות וגניחות. "אוי, אוי, מסכנה, ככה מול התלמידות? בושות... איפה היא עכשיו? מי נמצא איתה? הייתי צריכה להיות איתה עכשיו".

"היא עם אמא בבית חולים. אנחנו כאן מתארגנים לבר מצווה. הילדים כבר התקלחו והתלבשו, והבנות מחכות בקוצר רוח לספרית שהודיעה שהיא בדרך... בעוד שעתיים יגיע הצלם לאולם, ואמא ואפי בבית חולים! עדיין בתור לגיבוס, את קולטת איך היא הרסה לי את הערב..."

"שיפי, אהם... שיפי... זה נשמע כל כך אנוכי".

"אני יודעת", מודה שיפי, "אבל היא עשתה את זה לעצמה. היא עשתה את זה בכוונה!"

"מה?" ציפי צונחת על הכיסא הקרוב. "את בטוחה שאין לך חום, שיפי? הלחץ לא שיבש את דעתך? אולי תעזבי את ההכנות ותלכי לנוח קצת".

"ציפי, שמעת על הלא מודע שלנו?"

"תת מודע, את מתכוונת?"

"לא מודע", מתעקשת שיפי, "המילה תת מעבירה לנו מסר של משהו נמוך וטפל, והוא לא כזה הלא מודע שלנו, יש לו חשיבות רבה מאד. הוא בעצם המנהל הנסתר של חיינו. אמרי מהיום לא-מודע".

"נו-נו", כששיפי מתחילה להרצות באוזניה העייפות את כל הידע שצברה ממגוון הקורסים שהשתתפה בהם, היא מוצאת לעצמה עיסוקים שונים, כמו שטיפת כלים או קיפול כביסה, ומכוונת את המוח למצב של האזנה שטחית. 

"בקיצור, הלא מודע יודע היטב, שאפי שלו לא מסוגלת להתמודד עם הבר מצווה של הבן הבכור של אחותה התאומה, את מבינה, ציפי?" הקול הסוער נסדק ויורד לטון לוחשני ויבבני. "ואותו לא מודע נאמן, גרם לה להחליק על שקית ולשבור את הקרסול, כדי למנוע ממנה להשתתף איתי בשמחתי! למנוע ממנה לעשות משהו שהיא לא מסוג..."

"שיפי, די, אין לי כוח לשמוע את השטויות האלו, זה מה שעושה אמא של נער בר מצווה ביום שמחתה?"

"זה לא שטויות", מגנה שיפי על עמדתה, "זו האמת!"

"טוב", מתייאשת ציפי, "אם זו האמת, מה את בעצם רוצה מאפי? מסכנה... את בעצמך אומרת שהתת מודע, סליחה, הלא מודע יודע את נפש גבירתו, והוא בסך הכל מגן עליה מהתמודדות שלא תוכל לעמוד בה. אז מה היא אשמה?"

"אנחנו לא יכולים לתת ללא מודע לשלוט עלינו, לנתב אותנו ככה ולגרום לו להרוס לאחותנו התאומה את השמחה שלה... אני ציפיתי ממנה. ציפיתי... ציפיתי שהיא תצליח לשלוט ולהתעלות על עצמה, ולמרות הכאב שלה, תצליח לשמוח איתי ולפרגן לי שמחה מושלמת. את חושבת שלי קל המצב שלה? יש לך מושג כמה זה כואב לי?"

שתיקה עונה לה.

"מה כבר ביקשתי, שתשתדל למעני, עד כמה שאפשר".

אבל אולי שיפי, זה מה שאפשר? ציפי לא שואלת.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (4 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים