לאישה

"זה לא במקרה שאיבדתי רגל, הקב"ה נגע בי בראש השרביט"

כשאסתר אברהם הייתה בכיתה ד' היא יצאה לטיול שנתי, ממנו שבה קטועת רגל, בשל מחדל מצמרר של נהג האוטובוס. כבר אז היא ידעה שחייה לא נעצרים, אלא מכאן היא תלמד להתקדם. כיום היא הידרותרפיסטית בכירה ומשקמת במים אנשים עם נכויות, שלעתים כלל אינם יודעים שגם היא מוגבלת

| כ"ט סיון התשע"ט |
בעיגול: אסתר אברהם (צילום: אלבום פרטי)
אא

את הרגע הזה, בו נאמר לאסתר אברהם שאיבדה את רגלה, היא אינה מסוגלת לשכוח. היא שכבה אז במיטת בית החולים, ילדה קטנה בת תשע שכל גופה חבול ומרוסק, ואז היא הבינה דבר אחד - חייה השתנו. לנצח.

למעשה, עד גיל תשע היא גדלה כמו כל ילדה רגילה בשכונת גבעת שאול הירושלמית. למדה בגן ואחר כך בבית ספר בית יעקב, בחופש הלכה לקייטנה ובלימודים השתדלה לעשות את הטוב ביותר.

כשהגיעה אסתר לכיתה ד', הוחלט בתנועת 'בתיה'– תנועת הדגל של בית יעקב, לצאת לטיול בחול המועד פסח, אל מחוץ לירושלים. באותם ימים זה נחשב משהו מהפכני ממש, וכל כיתות ד' מכל רחבי העיר, הוזמנו לעלות על אוטובוסים ולצאת לטיול. ההתרגשות הייתה גדולה, טיול ענק בסדר גודל כזה טרם נראה קודם לכן.

הטיול אכן היה נפלא, אך בדרך חזור, כאשר הנהג הגיע לעליות המובילות לירושלים, הוא העדיף לספור את פדיון יומו, מבלי לשאת על מצפונו את העובדה שמאחוריו נמצאות כ-50 תלמידות ומדריכות מלוות. הוא איבד שליטה והאוטובוס התהפך ונתקע בקיר סלעי. את רגעי התאונה המחרידים אסתר אינה זוכרת. "סיפרו לי לאחר מכן שאיבדתי את ההכרה, כל יתר הדברים על התאונה ידועים לי אך ורק מתוך סיפורים, כך שחסרה לי חתיכה די גדולה בפאזל הזה של החיים.

"הסתבר", היא מוסיפה, "שכתוצאה מהתאונה הקשה איבדתי רגל וכל גופי התרסק אל תוך שלדת האוטובוס, התקוע בקיר, בואכה ירושלים. ספגתי פגיעת ראש קשה והתנדנדתי בין חיים למוות. איכשהו הצליחו כוחות כיבוי האש לחלץ אותי עם מנוף דרך הפתח העליון של האוטובוס".

באותם רגעים קריטיים, משפחתה של אסתר כלל לא הייתה מודעת למתרחש. הוריה ישבו אז יחד עם קרובי משפחתם, בשלוות חול המועד מהנה ושוחחו יחד. גם כשהתקשרה אחת השכנות ושאגה בטלפון: "אתם לא יודעים מה קרה, לבת שלכם נקטעה הרגל!" הם עדיין לא נבהלו. ההורים, שניהם חוצניקים, היו בטוחים שהכל יהיה בסדר, ובישראל כמו בישראל,  סתם מנפחים את העניין. אז מה אם היא קיבלה מכה קטנה ברגל? תמיד אפשר לטפל. גם כשבתם של הדודים שהייתה בטיול התפרצה לסלון ביתם והודיעה ש"הייתה תאונה", המבוגרים השתיקו אותה ואמרו: "זה לא הגיוני".

רגע, לא היה אף אחד שבא וסיפר להם באופן מסודר?

"לא. באותם ימים התקשורת עוד לא הייתה מפותחת, ועד שהודיעו להורים שלי שעליהם להגיע לבית החולים, הם כבר שמעו על התאונה מכמה וכמה מקורות. הם הגיעו לבית החולים מתוך אמונה שלכל היותר מדובר בשבר ברגל, ופתאום אמרו להם הרופאים בפנים חמורי סבר: 'אתם חרדים שומרי מצוות, נכון? אז תתפללו שהבת שלכם תישאר בחיים'. כך הודיעו להם".

אף ילדה מלבדך לא נפצעה?

"היו לי שתי חברות שחוו חבלות קלות בלבד, ולא יותר".

ואין לך שאלות של "למה דווקא אני"?

"מעולם לא שאלתי שאלות, גם לא כילדה בכיתה ד' שחייה התהפכו. המצב החדש הפך להיות חלק מהחיים שלי וקיבלתי אותו מתוך אמונה והבנה. עם השנים התחלתי לקרוא לרגע הזה 'וייגע בראש השרביט'. הקב"ה פשוט נגע בי, וכשאבא נוגע אז הוא נוגע. אין שאלות. הקב"ה בחר דווקא בי מכל הילדות, הוא יודע מה שהוא עושה".

 

בימים הראשונים בהם שכבה אסתר בבית החולים היא הייתה ללא הכרה ונשקפה לה סכנת חיים. בהמשך היא התעוררה, אך ריבוי התרופות לא אפשר לה להבין מה קורה איתה. "הרגשתי מנותקת, במקום אחר, לא ידעתי מתי יום ומתי לילה, היות ושכבתי עטופה ומגובסת בכל גופי במשך מספר שבועות, ללא יכולת להתהפך או להתיישב,  לא הבנתי כלום, בטח לא שאיבדתי את הרגל".

מתי כן התחלת להבין?

"אני חושבת שזה קרה רק כמה שבועות אחרי הפציעה. ישנה תופעה ידועה, שכאשר אדם מאבד איבר, הגוף ממשיך במשך תקופה לשדר 'עסקים כרגיל', העצבים בעמוד השדרה שולחים פקודות לאותו איבר, כאילו שהוא עדיין קיים. יש אנשים שמספרים שגם עשרות שנים אחרי הפציעה, הם עדיין חווים את התחושה הזו, מה שנקרא 'כאבי פאנטום' – כאב רפאים. אני שכבתי מגובסת ומכיוון שהרגשתי כאילו שיש לי רגל, לא יכולתי להעלות בדעתי מצב אחר".

 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

 

איך הודיעו לך?

"בבית החולים רצו להביא פסיכיאטר מומחה שישוחח איתי. הוריי התנגדו והתעקשו שהם רוצים מישהו שיסביר לי את הדברים מתוך מקום של השקפה ואמונה. בסופו של דבר, כשלא מצאו מישהו כזה, הם החליטו להודיע לי בעצמם. הם סיפרו לי שנפצעתי מאוד קשה וגילו לי את אשר לא העליתי בדעתי כלל וכלל".

איך הגבת?

"אני זוכרת שהשאלה הראשונה שלי הייתה מאוד ריאלית: 'אז מה עושים?' זה היה כיוון החשיבה שאפיין אותי לאורך כל הדרך. אף פעם לא דשדשתי בעבר, תמיד רציתי לדעת מה עושים מכאן והלאה. הוריי הסבירו לי שתהיה לי רגל מלאכותית ושבעזרת ה' אוכל ללכת כמו כולם. זה היה נשמע לי מסקרן,  אבל כמו שציינתי – הייתי בהשפעת תרופות ולא ממש היו לי כוחות להבין את מה שארע. אני זוכרת את עצמי שותה אנטיביוטיקות בכמויות. הטעם היה מזעזע, ועד היום כשאני נזכרת בו הוא מעלה בי קבס. זה היה בשבילי שוק, כי עד אז הייתי ילדה בריאה לגמרי, אפילו לבלוע כדור לא ידעתי. פתאום נשקפת לי סכנת זיהום רצינית. במשך האשפוז עברתי סדרות של  ניתוחים כדי להציל את המצב, ניתוחים על גבי ניתוחים, על גבי ניתוחים".

אחד הקשיים שחוותה אסתר בעודה מאושפזת בבית החולים היה בשל העובדה שלא היה ממי לקבל מידע כלשהו לגבי השיקום הקרב. "כיום כבר יודעים בבתי חולים שחייבים לארגן לילדים סדר יום ויש בכל מחלקת ילדים בית ספר מסודר עבור הילדים המאושפזים. בתקופתי זה לא היה קיים. באותם ימים גם לא היה מקובל להכניס ילדים מתחת לגיל 14 שנה לבתי חולים, כך שהגיעו אליי הרבה מורות וקרובי משפחה, כולם היו מזועזעים וביקשו לעודד אותי, אבל מה שבאמת היה חסר לי זה חברות כמוני. בתכל'ס הייתי הילדה היחידה בכל ירושלים במצב הזה, לא הייתה אפילו אישה במצבי. את הכל עברתי עם עצמי".

 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

 

 

את מתארת מצב כל כך קשה. מה נתן לך כוח?

"זה באמת היה מצב מאוד לא פשוט, אבל כשאני מסתכלת לאחור, על אותן שנים, אני יכולה להגיד שהמשפחה נתנה לי כוח, ובעיקר אמא שלי המדהימה בגיבויו המלא של אבא. אמא החליטה שהעובדה שנפצעתי לא צריכה למנוע ממני שום דבר בשום תחום, והיא דאגה שמורות תבואנה ללמד אותי באופן פרטי.

"אמא גם הייתה זו שאחרי קרוב לחודש של אשפוז, החליטה לשחרר אותי הביתה. שאוכל לחזור אל השגרה שלי ולהיות ילדה ככל הילדים. אמא דיברה עם הרופאים שנרתמו מידית והודיעו שיערכו ביקורי בית. כיום אני מבינה עד כמה שזו הייתה מסירות מצידה, כי הטיפול בי בבית הצריך המון משאבים, מכל הבחינות. זה היה מבצע לא פשוט להרים אותי במדרגות ממקום למקום, אבל הוריי לא ויתרו על כלום. מידי יום הגיעה המיילדת במבי (רחל שלקובסקי) המקסימה, שהייתה שכנה שלנו, לעזור לי עם התחבושות, והיו שכנות שנרתמו כדי לקחת אותי לביקורות בבית החולים. כולם עזרו, מכל הכיוונים. ירושלים הזדעזעה מהתאונה הזו וכולם ניסו לעזור ולתמוך".

מספר ימים אחרי שחזרה אסתר הביתה, חל ל"ג בעומר. "כמובן שלא הייתי במצב של לצאת מהבית, אבל אמא שלא רצתה שאפסיד את המדורות, ערמה על המיטה הר של כריות, ועליהן היא הושיבה אותי. כך יכולתי להתבונן מהחלון על המדורות.  זמן קצר לאחר מכן התקיימה בר המצווה של אחי, והוריי החליטו לקיים את המסיבה בבית. הגיעו המון בני משפחה, רבים מהם מחו"ל, כולם באו כדי לשמח את אחי וגם כדי לראות מה שלומי ושלום הוריי. ההורים שלי אירחו את האורחים ולאחר מכן הוציאו אותם לגינה, כדי להצטלם. לאמא היה ברור שגם אני מצטלמת. היא לקחה כיסא מכובד מהסלון, הושיבה אותי במרכז, וכל האורחים הצטלמו מסביבי. אמא נתנה לי לאורך כל הדרך את התחושה שחוזרים לשגרה. מה שהיה – היה, אבל אנחנו ממשיכים".

איך מעבירים מסר כזה לילדה קטנה?

"המסר פשוט עבר, די היה במבט אחד של אמא. היא הייתה חוזרת שוב ושוב על ההסבר: 'זה כמו שילדה אחת נולדת בלונדינית והשנייה שחורה, יש מי שמרכיבה משקפיים ויש מי שיש לה גשר בשיניים, כך את תצטרכי להתמודד עם הפציעה. זו המציאות, ומהיום זו את, ואין לאן לברוח'. מבחינת אמא לא היה שום מקום להתבכיינות או לפינוקים. גם על הקשיים שנלוו לנכות שלי היא הסתכלה לאורך כל הדרך כמו 'בעיות ופתרונן'. כך הייתי מסתובבת עם כיסא גלגלים ואחר כך מתהלכת עם קביים. הצלחתי להגיע לכל מקום, למרות שבית הספר לא היה מונגש. פילסתי לעצמי דרכים- לא דרכים, אבל לא וויתרתי". 

אסתר מציינת שהיא באופן אישי מתחברת לגישה הזו עד היום. "כיום אני עוסקת בתחום ההידרותרפיה והשחייה, ורואה שכאשר אנשים מרפים ומוותרים לעצמם, זה מגביל את קצב השיפור שלהם. אם אדם בעל נכות, זה לא אומר שהוא צריך לוותר. להיפך, הוא צריך להתאמץ עוד יותר כדי לכבוש את המטרה".

אלו דברים שהיא ראתה מקרוב כבר בגיל שבע עשרה. "ביקשו ממני לשוחח עם נערה בת שלוש עשרה שעמדה לעבור ניתוח לקטיעת רגל כתוצאה ממחלה קשה. בני משפחתה התחננו: 'תגידי לה שיהיה קל, שיהיה בסדר'. הרגשתי שאמנם אני שליחה שלהם, אבל לא יכולתי לשקר. אז נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת ואמרתי לה: 'אני מודיעה לך – קל זה לא יהיה, אבל את צריכה להחליט מה את עושה עם החיים שלך. האם את מוותרת או שאת קמה בבוקר ונלחמת?' 

"זו לא הייתה הנערה היחידה שפגשתי. יצא לי לשוחח עם עוד הרבה ילדים ומבוגרים ולכולם שידרתי את המסר האחד והיחיד: 'נכון, העולם שלכם נעצר, הפכתם למוגבלים וזה קשה מנשוא, אבל הדרך היחידה לשוב למסלול החיים היא רק ההתעקשות והמלחמה המחודשת מידי יום. אל תוותרו לעצמכם על כלום, אל תרימו ידיים".

 

איך הגיבו חברותייך לפציעה?

"גם כאן, מכיוון ששידרתי כל הזמן את התחושה שאני ממשיכה להיות אותה ילדה, רק בלי רגל, הן זרמו עם זה. רובן היו אתי באוטובוס, כך שהן קיבלו את הדברים בהבנה מלאה. בכיתה ו' נסעתי לטיפולים בסקוטלנד ואמא ארגנה לי מסיבת טיסה גדולה, עם כל החברות, המסיבה הזו מאוד קירבה בינינו. הן גם שלחו לי גלויות ומכתבים לחו"ל. אני שומרת את המכתבים האלו עד היום, הם חלק מהחיים שלי. באופן כללי אני יכולה לומר שהייתי ילדה מאוד פופולארית בחברה, בזכות מי שאני. לא אפשרתי לעצמי להיכנס למרה שחורה".

אסתר אינה מסוגלת לשכוח את הטיולים השנתיים שהיא יצאה אליהם, מבלי להפסיד ולו פעם אחת. "הטיול הראשון  היה קצת מלחיץ, הרי כל הפציעה שלי אירעה בעקבות כזה טיול. אבל אמא קבעה עובדה: 'את הולכת'. ובאמת הלכתי. אגב, אמא גם לא ויתרה על הטיפולים שנדרשו לי. בכל שבוע היא הלכה איתי לפיזיותרפיה, והטיפולים לא הסתיימו כשחזרנו הביתה, כי אז היא הייתה נעמדת בסוף הסלון ודורשת ממני: 'תמשיכי ללכת, כמו שהראו לך בטיפול', שוב, ושוב ושוב".

 

בבר מצווה של אחיה, חודש אחרי הפציעהבבר מצווה של אחיה, חודש אחרי הפציעה

 

בשנות התיכון למדה אסתר בסמינר הישן ואחר כך המשיכה ללימודי הוראה והתמחות באנגלית.  לצד הלימודים הייתה גם הרבה התמודדות. "זה לא שהפציעה התיישנה, ממש לא", היא מדגישה, "באותן שנים המשכתי לעבור ניתוחים, בלי הפסקה. למעשה, עד היום אני עוברת ניתוחים. אבל כנערה מתמודדת גיליתי דבר מדהים – את חיבתי העצומה למים ולשחייה. אמי עשתה לי מנוי לבריכה, וכך התחברתי למים. הייתי שוחה המון, ובאחד הימים ניגשו אליי האחראיות ושאלו: 'למה שלא תדריכי?' האמת היא שברגע הראשון הסתכלתי לכל הצדדים, כי הייתי בטוחה שהן מדברות עם מישהי אחרת. אבל כן, הן דיברו איתי, והבנתי שאין סיבה שלא אעשה זאת".

מאז אותו יום הפכה אסתר את השחייה לתחביב העיקרי שלה, ובהמשך גם למקצוע. "לימדתי המון תלמידות, ובאחד הימים כשראיתי מדריכה שלימדה ילד קטן קטוע יד לשחות, והייתה קשוחה אליו, החלטתי עם דמעות בעיניים, שכשאהיה גדולה ואהיה הידרותרפיסטית, אשתדל ללמד שחייה דווקא את אלו שקשה להם, את בעלי הנכויות והלקויות".

ואז כבר ידעה אסתר לאן פניה מועדות. במשך שלוש שנים היא למדה ספורט טיפולי עם התמחות בהידרותרפיה. לאחר מכן היא התחילה לעסוק בתחום ואף ריכזה את הקורסים להידרותרפיה וספורט טיפולי של השלוחה החרדית בווינגיט. היא שיקמה נשים וילדות במצבים קשים מאוד, והתנדבה המון בתחום. "פתאום התחלתי להבין שזה לא שבמקרה נפצעתי, אלא יש לי כאן שליחות. אני פוגשת במסגרת עבודתי כל כך הרבה מקרים לא פשוטים, ורואה לעצמי זכות אמתית ללוות אותם, לתת להם כוחות, להוכיח להם שאפשר להצליח, למרות הקושי. לפעמים המטופלים שלי בעצמם לא מודעים לכך שאני ללא רגל, וכשאני מספרת להם, הם נדהמים ומקבלים מזה את החיזוק הכי גדול שיש לחיים".

באחד הימים הופתעה אסתר כשקיבלה שיחת טלפון בה נאמר לה שהמליצו עליה להיות האישה החרדית הראשונה שמדליקה משואה ביום העצמאות. "התלבטתי מאוד, לא ראיתי את עצמי מתאימה, אבל אחרי מחשבות וספקות הגעתי למסקנה שאם הקב"ה נגע בי בראש השרביט והציל אותי מתאונה בה הייתי בין חיים למוות, יש לי מחויבות כלפיו. אז הדלקתי משואה כדי להמשיך להפיץ את האור ולהשתדל לעשות טוב".

 

פרויקט שמיכה בשמחהפרויקט שמיכה בשמחה

 

ומה הלאה?

"גם כיום אני ממשיכה לפעול המון בתחום ההידרותרפיה ואת שעותיי הפנויות אני מקדישה להתנדבות. בעבר התנדבתי במקום לאנשים עם מוגבלויות שסגר לאחרונה את שעריו, וכיום אני עוסקת בפרויקט התנדבותי מיוחד שהקמתי לפני כחצי שנה – פרויקט 'שמיכה בשמחה' – זהו פרויקט סריגת שמיכות, ליולדות ולמשפחות במצוקה ברחבי ירושלים. ירושלים היא עיר יחסית קרה, ואפילו בלילות הקיץ יש מה לעשות בשמיכת צמר מחממת ומלטפת. אני שולחת את השמיכות, כשהן ארוזות ומכובסות, עם ריח משכר של מרכך כביסה, וכבר שמעתי על תינוקות שהצליחו להירדם אך ורק בזכותן. הפרויקט הזה הוא לזכרה ולעילוי נשמתה של אמי הצדקת, שחיממה לב בשר ודם, לה אני חבה את חיי, פשוטו כמשמעו".

ליצירת קשר עם אסתר אברהם: hakoleser@gmail.com

אני שולחת את השמיכות, כשהן ארוזות ומכובסות, עם ריח משכר של מרכך כביסה   אני שולחת את השמיכות, כשהן ארוזות ומכובסות, עם ריח משכר של מרכך כביסה

 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.6 (77 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים