פיתוח האישיות

בטח בה’, פרק ב’ - החדרת הביטחון לתוך העשייה

כאשר האדם אכן זוכה להביא את הביטחון בה' לכל חלקי הנפש, אזי הוא זוכה לחבר ולאחד בין חלקי הנפש השונים, ולהביא לכך שלא יחיה עם קונפליקט וניגוד בין חלקי נפשו

| כ' סיון התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

אחת מהדילמות המטרידות את העוסקים בסוגיית הביטחון בה', היא הסתירה – לכאורה – בין חובת ההשתדלות לבין הביטחון.

שכן כפי שנתבאר בפרק הקודם, משמעותו של הביטחון האמיתי הוא תחושת רוגע עמוקה המביאה לידי שמחה והתרוממות הנפש. מצד שני, ידוע כי מצוות ההשתדלות חובה היא, מוטלת על האדם ולכן אינו רשאי להפטר ממנה.

 

תחבולתו של היצר הרע

אלא שכאן, בדיוק כאן, אנו מוצאים את טביעות אצבעותיו של היצר הרע, הפושט את ציפורני טלפיו תמיד לאחוז בחובת ההשתדלות כאמצעי להחליש את תחושת הביטחון המוחלטת הנמצאת במעמקי נפשו של האדם בצורה טבעית כחלק מהאוצרות שמכילה בקרבה הנפש היהודית.

וזאת היא תחבולתו של היצר: גם אם בתחילת ההשתדלות היתה מטרתו של האדם לעשותה משום חובת ההשתדלות ונכונה היא כוונתו, הרי שהיצר הרע, המכונה מלך זקן וכסיל, מביא בלב האדם הרגשה מדומה, כי הישועה בוא תבוא דווקא על ידי מעשיו של האדם, והשתדלותו, כמה ערמומי הוא היצר הרע שיודע להתיש את האדם במלחמות בלתי פוסקות...

כדי להבין את סוד הצלחתו הזמנית של היצר בשלב זה של חובת ההשתדלות המעשית, יש להקדים כמה מהיסודות שנתבארו בתורת החסידות: אף על פי שהאדם נראה לנו כמציאות אחת, שיש בה אוסף של רצונות, מחשבות תשוקות ותוכניות שונות, הרי שהאמת שונה לגמרי. למעשה האדם מורכב מארבעת רבדים שונים, בהם שוכנים כביכול ארבעה אנשים שונים, בעלי דעות שונות. ארבעת רבדים אלו נקראים – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

מילים קבליות אלו נראות אלו כרחוקות מהבנה, אך למעשה ארבעת רבדים אלו הקיימים בנפש בצורה בולטת מאוד, שאינה זקוקה להסברים רבים מדי. האדם יכול להימצא במהלך יומו בארבעה מצבים שונים, שבכל מצב שולט חלק אחר מנפשו:

  1. מצב של פעילות ועשיה, כאשר האדם עסוק במהלך היום בפעולות מעשיות.
  2. מצב של רגשות ששולטים על  נפשו, ונותנים אותותם בפעולותיו, כגון: כאשר הינו שומע מנגינה שכובשת את ליבו.
  3. מצב של שליטת השכל על רוחו ונפשו, הדבר מתבטא בישוב הדעת ובשכל צלול וברור, שעוזר לאדם לסדר ולארגן מחשבתו, בצורה הכי נכונה וברורה.
  4. מצב של גילוי ה"חלק האלוקי", בזמן של התעוררות הנפש, כגון: בחלקים מסוימים בתפילה, שהינו מרגיש אליהם חיבור חזק, או בשעת אמירת פרקי תהילים, כשהינו מרגיש חיבור מיוחד לפרק מסוים, או ברגעים מסוימים בשבת שנוגעים לשורש נשמתו.

קשה לאדם לראות כי דעותיו והתנהגותו משתנים מזמן לזמן, ויכולים להיות שונים ורחוקים זו מזו כרחוק מזרח ממערב.

כך למשל ניתן לראות את האדם שבדרך כלל נמצא בימות החול במצב העשייה (הנקרא עולם העשייה), שהוא עלול לעמוד בפני ניסיונות קשים, עד שלפעמים הינו יכול להגיע כפסע בינו לבין עוונות שאינם מתאימים לרמתו הרוחנית, ואף יכולים להיות חמורים כל כך, שהוא עצמו מתבייש מכך שהוא עלול להיכשל בהם, כגון: חוסר  יושר בענייני ממון, דברי שקרים, פגיעה בכבוד השני, לעיתים בצורה חמורה, ואף עבירות נוספות שהוא היה מתבייש בהן, אפילו בינו לבין עצמו. לעומת זאת, כאשר הוא נמצא במצב של התעוררות חלקי הנפש הפנימיים – חלקי הרגשות, הנקרא "עולם היצירה", הוא עלול להתבייש עמוקות רק מהמחשבה איך יתכן שהוא חשב לעבור עבירות שאינן מכבדות את רמתו הרוחנית, או אם נכשל בפועל, מתבייש הוא אך יתכן שמדובר בו... וכל שכן אם מדובר שעבר על חטאים שאפילו אדם הפשוט ממנו בהרבה, לא היה עובר עליו...

וכל זאת כיוון שעולם הרגש נעלה וגבוה מאוד מעל פני עולם העשייה.

על אחת כמה וכמה שבזמן שיש לאדם ישוב הדעת, ויכול הוא לחשוב בצלילות הדעת, וראשו ורובו בחלק הנפש השכלית המכונה "עולם הבריאה" שבנפשו, דרגתו הרוחנית נעלית לאין ערוך. לדרגה זו זוכה האדם, למשל, כאשר הוא מניח תפילין בכוונה הראויה, או כאשר הוא נמצא במצב של זוך וטוהר בלבו ובנפשו.

וכל מה שנאמר כאן, אינו דומה למצב המרומם של התגלות חלק הנשמה בנפש, בזמנים בהם האדם מרגיש התרוממות נעלה מאוד, כמו בשבתות ובמועדים ובפרט ביום הכי קדוש בשנה: יום הכיפורים, שאז גם אנשים שבמהלך השנה נמצאים במצב רוחני נמוך, מסוגלים להתעלות לפסגות גבוהות ולמצב רוחני מרומם ונעלה.

נמצא שעיקר אחיזתו של היצר הרע הוא בעולם העשייה, כלומר כאשר האדם שקוע בעשיה היום יומית,  אם מפני חובת ההשתדלות או מסיבה אחרת, שם אחיזתו של יצר הרע גדולה לאין ערוך מאשר בעולם היצירה, כלומר, כאשר הוא עסוק ברגשותיו ובכוחות הנפש.

וזאת אכן הסיבה העיקרית שבשלה נדרשת חובת ההשתדלות מצדו של האדם. שכן תועלתה הגדולה של מידת הביטחון היא דווקא בשל העובדה שעל ידה האדם מביא את ההכרה האלוקית אל תוך חיי היום יום, ובכך ממליך את הבורא עליו ועלי תבל. וכיוון שכך, הרצון האלוקי הוא שהאדם יביא את הביטחון גם אל תוך עולם העשייה של חיי היום יום, ולא רק אל תוך עולמו הרגשי.

כאשר האדם אכן זוכה להביא את הביטחון בה' לכל חלקי הנפש, אזי הוא זוכה לחבר ולאחד בין חלקי הנפש השונים, ולהביא לכך שלא יחיה עם קונפליקט וניגוד בין חלקי נפשו, בין חלק העשייה שבנפש לבין החלקים הנעלים יותר.

 

בטח בה' ועשה טוב

הדרכה חשובה זו טמונה בדבריו של דוד המלך עליו השלום במילים (תהילים ל"ז, ג') "בְּטַח  בה' וַעֲשֵׂה טוֹב". כלומר הבא את הביטחון שלך בה' אל תוך גדרי העולם, ובכך עשה טוב – תמשיך את טובו  הגדול אל תוך העולם. שכן על ידי הביטחון נעשית עשייתו של האדם צינור להמשכת הטוב מחלקי הנפש הנעלים שבו, אל חלקי הנפש הפחות נעלים ואף לעיתים פחותים, ששם אורב לו היצר הרע להכשילו, בחלק המעשה ועשייתו  בעסקי העולם הזה, בחלקים הגשמיים.

על ביטחון מסוג כזה אמר דוד המלך עליו השלום (ירמיה י"ז, ז') "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ", ופירש מרן הבעל שם טוב הקדוש, כי הביטחון הנכון והמושלם הוא כאשר האדם סומך על הבורא לא רק כמי שיעניק לו את הישועה באמצעות שליח או פעולה כל שהיא, אלא שגם עצם הפעולה המביאה בפועל את הישועה והמכונית "מבטח", גם בנוגע אליה הוא סומך באופן מוחלט על בוראו ומשליך עליו את יהבו, ואינו סומך על פעולה מסוימת שהוא יעשה, כאמצעי להבאת הישועה בפועל.

אדם שזוכה לביטחון מסוג כזה, הוא אדם שברור לו שכל פעולה שהוא עשה ועושה, אין בה, ולא יהיה בה, שום כוח להביא לחפצו, אלא שהבורא לבדו "עשה עושה ויעשה" לכל המעשים,  בלי שום אמצעי – הוא מלכו של עולם מביא לו את ישועתו ופרנסתו. אדם שיודע ומרגיש זאת, זוכה בדרך זו שפרנסתו אינה מהווה הפסק בינו לבין דביקות קונו, אלא פרנסתו מקרבת אותו ומדבקת בינו לבין אביו שבשמים.

האדם החש ומבין זאת, זוכה להבין שכל מטרת ההשתדלות היא להיפך הגמור ממה שחושב אדם שאינו מכיר ומבין את רצון הבורא: האדם מביא את כבוד הבורא אל תוך המקום שבו הוא נעלם – "העולם" (מלשון העלם), כיוון שכבוד הבורא הגדול ביותר הוא דווקא כאשר כוח העשייה, של האדם כל כולה זועקת "כוחי ועוצם ידי" מצד מהותה, אך, אדם זה מודה ומשבח כי הבורא לבדו, אשר הוא זה שיוצר ובורא ועושה עבורו הכל וש"אין עוד מלבדו".

כך למשל מסופר על תלמידו של בעל התניא ושמו רבי בנימין מקלעצק, שהיה צדיק שהיה דבוק בה' באופן תמידי, כפי שהתבטא עליו רבו בעל התניא שיש לו "גילוי הנשמה", ולמרות עסקו במסחר, היה תמיד דבוק במהלך כל היום כולו בקדוש ברוך הוא ובתורתו.

מטבע הדברים, ברור הדבר שמפעם לפעם היה צריך אותו חסיד מופלג לעשות דין וחשבון, לפקח על כל פעילותו, אופן חשיבתו, הוצאותיו והכנסותיו, ולדעת אם להמשיך את העסק אם לאו, וכך ישב פעם אחת וכתב בצד ימין את ההוצאות ובצד שמאל את ההכנסות, ולמטה הי' צריך לכתוב את הסך הכל, וכשהחל לחשב את חשבונו של העסק, החלה מחשבתו לעסוק בעולמות עליונים ונשגבים במשך שעות ארוכות, ואחרי כחמש או שש שעות התעורר מדביקותו, ופקח את עיניו לרווחה, כשהוא רואה לפניו דף – שהוא עצמו כתב – ובו פירוט כל ההוצאות והכנסות, ובתחתית הדף יש מקום שבו צריך לכתוב את ה"סך הכל", וכמסקנת הדברים שבו הרהר במשך אותן שעות כתב החסיד את המסקנה הברורה: "סך הכל אין עוד מלבדו".

מעשה זה, שמקובל בקרב חסידי חב"ד, בא לבטא את העובדה שגם סוחר גדול בעת עסקו בענייני מסחרו, השכיל להחדיר את דביקותו בה' אל תוך חיי היום לא רק באופן כללי אלא גם בכל פרט ופרט מענייני מסחרו, עד כדי כך שהסך הכל שאותו הסיק מענייני מסחרו, הוצאותיו והכנסותיו הינה הכרה מוחלטת בעובדה שאין עוד מלבדו.

כאשר אדם עוסק בהשתדלות ובעסקיו בצורה כזאת, גם כאשר הוא עומד בפני ניסיונות תמידיים של היצר הרע המשתדל להחדיר בו את הכרת ה"כוחי ועוצם ידי", הוא מקבל סייעתא דשמיא מיוחדת, כך שחובת ההשתדלות נהפכת אצלו ל"בית ספר" באמונה וביטחון, אשר שכרו בצדו...

 

כישלון או הצלחה?

אדם שעינו פקוחה בחכמה על כל מעשיו, רואה את האבסורד,  שההצלחות באות עפ"י רוב או תמיד דווקא מאותם מקומות שלא חשב האדם שמשם תבוא הצלחתו, ולרוב דווקא באותם יעדים שבהם תלה את כל מקורות פרנסתו או הצלחתו בכל תחום שהיא, דווקא שם הוא נכשל, או שלא הרוויח כלל.

אבל חשוב לציין שככל שהאדם מנסה להתחזק יותר בביטחונו בה', כך מסייעים לו יותר ויותר משמים, ומראים לו כי אכן הצלחתו אינה תלויה בו ובמעשיו, אלא, בידו הרחומה של בורא עולם, שכולו חסד ורחמים ורק רוצה להיטיב עם בריותיו, והוא, כל כולו תלוי ביד בה' יתברך, מי שאמר והיה העולם, ולכן שולחים לו את ישועתו ממקום שונה שחשב כדי שיזכה להבין ולהרגיש כי אכן הוא הוא הפותח את ידו ונותן לו את כל צרכיו. הנהגה אלוקית זו היא הנהגה של חסד מיוחד לכל מי שמתחזק במידת הביטחון, יכול הוא להרגיש זאת בצורה מוחשית מאוד.

לעומת זאת, אנשים שהם פורקי עול וחסרי דעת ואמונה אינה זוכים למתנה יקרה ונפלאה זו. הם אינם זוכים לקבל את ההדרכה משמים שנותנת את התחושה של "אני ואפסי עוד" ו"אין עוד מלבדו", כיוון שזאת המתנה הגדולה ביותר שאליה אין הם מייחלים כלל וכלל – תחושת והרגשת ה"אין", אפסות ה"יש", שהינה התחושה והידיעה היקרה ביותר שהאדם יכול לקבל עלי אדמות, וכמאמרו של דוד המלך בספר התהילים מזמור ע"ג: (ג) "כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה: (ד) כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם: (ה) בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ: (ו) לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ: (ז) יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב: (ח) יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ".

דוד המלך מספר על הקנאה האופפת את האדם הרואה בהצלחתם - הזמנית - של הרשעים, שדווקא הם זוכים לכאורה להצלחות גשמיות, אך אינם יודעים את המטרה להביא אותם להכרה מדומה ביכולתם ועוצם ידם ולהאבידם מהעולם, כפי שראוי לפי מעשיהם הרעים.

כיוון  שכך, הבוטח בה' אינו נרתע מכישלון, ויודע כי גם אם נכשל במעשיו, אין כישלון זה כישלון אמיתי, אלא מתנה משמים כדי לקרבו לבורא עולם ולהחדיר בו עוד יותר את תחושת חוסר האונים בישות העצמית שלו, וע"י חוסר הצלחתו הוא זוכה להגביר את הביטחון המוחלט בה', כתינוק השמח שמחה עצומה ורבה, כי יודע הוא שכל צרכיו נתונים ביד אמו הרחומה, ואין ספק שלא תחסיר ממנו דבר, שהרי, היא - ורק היא, מסוגלת להעניק לו את צרכיו.

כאשר האדם מגיע לידי הכרה זו, הוא זוכה להתחבר לתחושת הרוגע הנפלאה והעצומה ביותר שיכול האדם לחוש  עלי תבל – תחושתו של תינוק המוטל בעריסה, והמנמנם בשלווה או מקיץ בשמחה ויודע שכל צרכיו מטופלים על אמו, המשגיחה עליו בעין פקוחה ובלב רחום, וכל מעיינות נפשה נתונים לטובתו ולצרכיו.

וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים קל"א, ב') "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי". דוד המלך, שהיה מוקף כל ימי חייו בשונאים ואויבים יותר ממספר שערות ראשו, מעיד על עצמו כי נפשו הגיע למצב של שלווה מוחלטת, דממה נפשית (דוממתי נפשי), ברמה של תינוק שנמצא על ידיה או ברכיה של אמו, יהי רצון שנזכה להגיע לתחושה מרוממת זאת, ועל ידה נזכור שכל המאורעות  שהקב"ה מביא לנו, מטרתם שנתקרב אליו ונעבוד אותו בלב שלם ובנפש חפצה.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". להרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (1 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים