לאישה

חמש שנים אחרי: ראיון מיוחד עם בת גלים שער

חמש שנים עברו מאז היום בו נחטפו שלושת הנערים, ובת גלים שער אינה פוסקת מלעסוק בעשייה. כדי לתעד, לחבק את עם ישראל ולהנציח את הרגעים היפים שלהם. "יש לנו עם מדהים ונפלא, צריך לנצל זאת", היא אומרת

| ט"ז סיון התשע"ט |
בת גלים וגיל-עד שער הי’’ד
אא

חמש שנים בדיוק חלפו מאז אותו לילה נוראי, ט"ו סיוון תשע"ד, בו נחטפו ונרצחו גיל-עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל הי"ד. 18 ימים מדינה שלמה התפללה וחיפשה את שלושת הנערים, עד שהם נמצאו כשאינם בני החיים. לרגל יום הזיכרון, ישבנו לשיחה עם אמו של גלעד, בת גלים, על ההתמודדות ופעילות ההנצחה הרחבה שהמשפחה עושה לזכרו.

"חמש שנים זה הרבה מאוד זמן, ודי קשה לסכם אותם בכמה משפטים בודדים" אומרת בת גלים. "יש עליות ויש ירידות. החיים שלנו השתנו בהרבה מאוד מובנים ובצורה מאוד משמעותית. השגרה שלנו היא לא אותה שגרה כמו שידענו והכרנו קודם לכן. הדברים הרבה יותר מורכבים. יש המון זמנים של שמחה והמון זמנים של עצב. הבית מצד אחד  התמלא, כי יש בת אחת שהתחתנה ונולדה נכדה חדשה, אבל מצד שני הבית התרוקן. אתה מגלה שיש המון מורכבות שאתה מסוגל להכיל כבן אדם למרות שזה מאוד לא פשוט"

אפשר בכלל לחזור לשגרה אחרי אובדן כזה?

"אני חושבת שאנחנו מנסים לייצר שגרה אחרת, שגרה טובה. ברוך ה' אנחנו נמצאים במקום טוב, והכאב הוא חלק כמעט בלתי נפרד מהמקום הזה שאנחנו נמצאים בו.

"לא פשוט להפוך למשפחת שכול, ועוד מפיגוע קשה כל כך. במובנים רבים, שלוש המשפחות הפכו בן לילה לדמויות ציבוריות. ביום העצמאות האחרון הדליקו שלוש האימהות משואה בטקס הדלקת המשואות. הדבר נכון גם בכל הקשור לאבל. באותם ימים, נדמה היה שמדינה שלמה אבלה עם המשפחות, ואני מנסה להבין האם יש בכלל אפשרות במציאות כזאת לחוות את האבל באופן אישי, פרטי. מחוץ לעין הציבור.

גיל-עד הי''ד

"ההתמודדות שלנו באמת כפולה. היא נוגעת גם במישור הפרטי וגם במישור הציבורי. זה נכון שבמקום מסוים האבל שלנו הוא לא אבל פרטי, אבל בכל זאת אתה מוצא את המקום של האבל הפרטי שלך. זה אבל פנימי. הלב שלך, החוויה האישית שלך. הכל נמצא שם. השאלה האם אתה נותן לזה מקום או לא. זאת הנקודה החשובה לדעתי. אני חושבת שנתנו לזה המון מקום עם המון מודעות. נכון שאנחנו מאוד עסוקים בפעילות ציבורית, אבל אני חושבת ומקווה שאנחנו גם יודעים ומצליחים לתת לזה את המקום האישי הזה ולא מדחיקים דברים או מתעלמים מהם".

זה סוג של תהליך שאתם עוברים עם עצמכם?

"בוודאי. זה תהליך מאוד פנימי, עמוק ומשפחתי. יש מודעות גדולה לכל הפן הזה. בכלל, העניין הזה של האבל האישי מהווה עוד מורכבות בכל הסיטואציה הזאת. יש רגעים שמתחשק לי להיות עם עצמי ולהתכנס פנימה, אבל יחד עם זה יש מחויבויות ציבוריות קודמות. מצד אחד זה נותן כוח, מחייב אותי לא לשקוע בתוך עצמי. ומצד שני יש את הרגעים שאני אומרת לעצמי שאין לי כוח ואני רוצה לשקוע בתוך עצמי. בסופו של יום זה עניין של מינון. להקשיב לגוף, לנפש. בכלל, אני מנסה להקשיב כל הזמן לעצמי ולבנות שלי שהן מראה מאוד חזקה של המציאות ויודעות לבטא טוב את הרצונות שלהן, וכן לאופיר בעלי".

 

חיבוק מכל העולם

לפני שגלעד נרצח, עסקה בת גלים בהוראה. היא נשארה בתחום החינוך, שאותו היא מגדירה כתחום שהיא מאוד מאמינה בו, רק שהיא עברה לתחום ההתעסקות הציבורית. היא ובעלה אופיר הקימו את עמותת sonshine, משחק מילים בשפה האנגלית שמשלב בין המילה son, כלומר בן, למילה-sunshine שהיא זריחה. המסר שהם רצו להעביר בשם שבחרו הוא להאיר את העולם לזכרם של הנערים. לא סתם הם בחרו בשם לועזי לעמותה שלהם, שכן היא מכוונת ליהדות התפוצות. חלק מרכזי בעשייתם הציבורית של משפחת שער עוסק ביהדות התפוצות, ממנה הם קיבלו חיבוק חם במהלך השנים האחרונות.

"הקשר הראשוני עם יהדות התפוצות התחיל במהלך ח"י הימים של החיפושים. פתאום הבנו שכשמדברים על עם ישראל לא מדובר רק באלה שיושבים כאן, אלא גם באלה שנמצאים בתפוצות והלב שלהם איתנו לחלוטין. הגיעו אנשים, הגיעו משלחות, שלחו לנו חבילות ומיילים. אנשים מכל העולם הרגישו שהם חלק מהדבר הזה, גם אם הם לא גרים כאן. ואנחנו הרגשנו את זה מאוד חזק באותם ימים".

את זוכרת משלחת מסוימת מאותם ימים?

"בהחלט. רק היום נחת כאן הרב שי שכטר שמגיע כל שנה בשבוע של האזכרה. הקשר אתו התחיל בשבעה. הוא רב קהילה בוודמיר שבלונג איילנד בניו יורק, והוא הגיע מטעם הקהילה לנחם אותנו. כשהוא הגיע אלינו הביתה הוא סיפר שהוא בדיוק נחת מארה"ב והגיע ישר לנחם. שאלתי אותו כמה שעות הוא טס לכאן, והוא אמר שהטיסה לקחה 12 שעות. ואז שאלתי אותו לכמה זמן הוא בא לכאן, והוא אמר שהוא יעבור בין הבתים שלנו, של משפחת פרנקל ושל משפחת יפרח ויחזור אלינו. אני לא הצלחתי להבין את זה בהתחלה. שאלתי אותו האם הוא באמת עשה את כל הדרך הארוכה הזאת בשביל להגיד לנו שהוא איתנו. התשובה שלו הדהימה אותי. הוא התפלא שאני שואלת אותו את זה בכלל. 'ברור שאני אתכם. כולנו אתכם. יהודי בצרה אז אנחנו מגיעים. אני פה כנציג של כל הקהילה שלי, וכולם איתכם פה'. זה מה שהוא אמר לי אז. הוא קצת נעלב שלא חשבנו שכל הקהילה היהודית בעולם חושבת עלינו וכואבת את כאבנו. מאז נוצר קשר עמוק שמלווה אותנו כל שנה. יש לו אפילו בן שקרוי על שם גיל-עד".

הרב שכטר מוודמיר לא היה היחיד לאורך השנים האחרונות שקרא לבנו על שמו של גיל-עד. 25 ילדים וילדות ברחבי העולם נקראו על שמו של גיל-עד הי"ד. בט"ו בשבט תשע"ח, ארגנה המשפחה מסע נטיעות עם כל אותם ילדים בטיילת הבנים שנמצאת בין אלון שבות לניר גלים בגוש עציון. זאת כחלק מההנצחה שהמשפחה עושה בשנים האחרונות לזכרו של גיל-עד.

מעבר לטיילת, הקימה המשפחה בית כנסת ביישוב טלמון בו הם גרים, חנכה שביל המחבר בין היישובים טלמון לנריה. בנוסף, מספר ספרי תורה לזכרו של גיל-עד נכתבו בשנים האחרונות, ולשניים מהספרים יש משמעות מיוחדת.

אחד הספרים מכונה 'ספר הרעות'. הספר נכתב עבור יחידת דובדבן, שלקחה חלק מרכזי בחיפוש אחר הנערים והוא מלווה אותה ומשלחות צה"ליות נוספות בזמן מבצעים חשאיים או שליחויות בשם הצבא. הספר השני, הוא ספר שהוכנס לאחרונה למכינה הקדם צבאית בלוד, אבל הוא שם רק באופן זמני. "הספר הזה מטייל בין קהילות ומכינות בכל רחבי הארץ. הספר מגיע לשבוע לקהילה או מוסד מסוים, לקריאות של שני-חמישי-שבת, ובאותו שבוע השיעורים והשיחות במקום מוקדשים לאחדות ולחיבורים".

 

המטרה: לקשר בין הקהילות היהודיות בתפוצות לארץ

בשבועות האחרונים שער עסוקה במיזם האחרון שהעמותה מקדמת, מיזם ה-Gcc. מדובר בתחרות בינלאומית במהלכה אנשים מ-22 מדינות הציעו רעיונות מעשיים כיצד ניתן לחזק את הקשר שבין היהודים בישראל לאחיהם שברחבי העולם. לא פחות מ-717 רעיונות נשלחו לתחרות, שמתכנסת בשבוע זה ממש לרגעי השיא שלה. ההצעות הגיעו מכל נקודה כמעט בה יש יהודים בעולם. מצפון אמריקה, דרומה, רחבי אירופה, מאסיה ואפילו מדינות כמו טורקיה וניגריה שלחו הצעות לתחרות. אבל מה שריגש את שער יותר מכל הייתה העובדה ששישים אחוזים מההצעות הגישו ישראלים. "ראינו שלמרות מה שחושבים, ליהודים אכפת אחד מהשני וחשוב להם שיהיה קשר בין הקהילות השונות. זה נותן המון תקווה, ומראה את הצד המאוד חיובי של העם שלנו"

שער מעידה שהם לא ידעו מראש מהם הרעיונות שהם יקבלו לתחרות, ולאורך כל הדרך הם אמרו לעצמם שגם אם לא יעלו רעיונות מוצלחים, עצם קיום תחרות כזאת הוא הישג. אלא ששורה ארוכה של רעיונות מרשימים הוגשו לתחרות, ומתוכן הגיעו לקו הסיום שלושה בלבד. הראשון הוא מיזם שנקרא "אחי אתה", שלמעשה מעניק לכל יהודי שמבקש זאת ברחבי העולם מעמד מיוחד של בן הלאום היהודי שאינו תושב ישראל. מדובר במיזם חינוכי שנועד לחזק את תחושת השייכות של יהדות התפוצות למדינת ישראל. הפרויקט השני שהגיע לקו הסיום הוא "השביל היהודי", זהו שביל חוצה מדינות ויבשות ועובר דרך נקודות ציון היסטוריות של העם היהודי ברחבי העולם ודרך הקהילות היהודיות הפזורות היום ביבשות השונות, כשהמטרה היא שיותר ויותר יהודים מכל נקודה בגלובוס ייצאו למסע בעקבות ההיסטוריה היהודים והחיים היהודיים כיום. הפרויקט השלישי היא רשת חברתית שתקשר בין יהודים שונים ברחבי העולם לפי תאריך הלידה העברי שלהם. את המנצח בתחרות יבחרו גולשים מכל רחבי העולם דרך אתר העמותה והם יהוו כחמישים אחוז מהתוצאה הסופית, שאת החצי השני של הניקוד ייתן צוות שיפוט מיוחד שהוקם לצורך התחרות.

"העשייה הציבורית הזאת ממלאת אותי מאוד. זה נותן לי המון כוח. בסוף אנחנו אנשים שמחפשים משמעות, ומשמעות הזאת ממלאת אותנו. היא לא נחמה או משהו כזה. אבל היא נותנת כוח" אומרת שער.

ולמרות העשייה הציבורית הנרחבת, מדגישה שער: "את אותו יום בו הכל התחיל לא אוכל לשכוח לנצח. גם לא את הימים שקדמו לו, וגם לא את מה שהגיע אחר כך. זה הופך להיות חלק בלתי נפרד ממך. כל הנוכחות של גיל-עד מלפני החטיפה נחקקה בנו, ואותם ימים של החיפושים ובכלל נצרבו בנו במקום מאוד עמוק. זה משפיע מאוד מאוד על כל מה שאנחנו עושים היום".

 

דרישת שלום מגיל-עד

את החוויות שלה מאותם ימים, אספה שער בספר שהוציאה שנה אחרי הרצח בשם "מה ילד יום". הספר הוא למעשה יומן אישי שלה, אותו כתבה במהלך אותה שנה, על שלל הרגעים שהרכיבו אותה. "כתבתי באותה שנה המון לעצמי. על הרגשות, התחושות. זה היה אפילו סוג של טיפול עבורי. בסוף השנה הרגשתי שיש לי ספר ביד שאולי כדאי שחשוף אותו בפני הציבור. יצרתי קשר עם ידיעות ספרים והם הרימו את הכפפה, עשו עריכה משמעותית ליומן והוציאו אותו".

הספר אינו רק יומן אישי של בת גלים, אלא גם של גיל-עד. בדרך נס התגלגל לידי המשפחה יומן אותו כתב גיל-עד. היומן הזה היה בתיקו בזמן החטיפה, והוא נלקח על ידי המשטרה הפלסטינאית יחד עם עוד שורה של פריטים שנמצאו ליד הרכב בו הם נחטפו. החפצים הוחזקו במשך תקופה ארוכה במשטרת חברון, עד שמישהו שם קישר בין הפריטים לבין הנערים והעביר את הכל לידי משטרת ירושלים. שם הם הבינו שחלק ניכר מהדפים שנמצאו הם למעשה יומן אותו כתב גיל-עד. "זאת הייתה הפתעה מאוד גדולה עבורנו. סוג של דרישת שלום מגיל-עד, כאילו הוא עדיין מדבר אתנו".

תמונה של כריכת הספר

אחרי שיצא הספר, שיוצא בימים אלה גם במהדורה אנגלית, החלה שער לקבל תגובות רבות עליו. אך הן לא היו התגובות הצפויות מסיפור שכזה. למעשה, למרות שמדובר בסיפור קשה, התגובות היו מאוד אופטימיות. "זה ספר אופטימי. הוא מעורר חשיבה על עצמך, להתחבר לעצמך. הוא מדבר על הרצון שלנו, כאנשים פשוטים לעשות טוב ולעזור האחד לשני. הכנסתי לספר את כל הסיפורים החיובים, מאותה תקופה שבה זכינו לחיבוק מאוד גדול. ההתבוננות הזאת על השנה ההיא נתנה לי לראות שיש לנו עם מדהים ונפלא, שלפעמים אנחנו לא רואים את זה בשגרה ואנחנו שוכחים את זה קצת ומסתכלים על המציאות בצורה מעט צינית. אבל זה לא ככה באמת. בספר אני מספרת על כל אותם הרגעים האלה, מנסה לתאר במדויק את אותן נקודות שבהן אני ראיתי את היופי של העם שלנו".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.8 (61 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים