סיפורים בהמשכים

"איך לא ידעתי", פרק ו’ - לשמוע משהו אחר

רותם לא מחפשת לשמוע בוורשה סיפורי שואה, היא מחפשת משהו אחר. פרק ו' מתוך הספר "איך לא ידעתי", המתפרסם באתר הידברות מדי שבוע

| ט' סיון התשע"ט |
אא

מהמטוס עברנו לאוטובוס.

האוטובוס יפה וחדיש והוא גומא את רחובות וורשה כמו ילד שמכיר היטב את הדרך לבית שלו. כולנו מתמקמות איכשהו, לאחר שדחסנו בבהילות את המזוודות הגדולות בתא המטען ופשוט נמלטנו אל האוטובוס המחומם, המומות מן הקור הנשכני של וורשה. עכשיו באוטובוס כולן נראות אותו דבר, חבורת בנות מאחורי הצעיפים הענקיים והכפפות והמעילים ורק העיניים שנותרות לשלל מספרות על המפגש הראשון עם פולין, שהיה כבר שיעור מצוין גם בלי שדיברו בו מילה. פולין הקפואה. פולין האפורה.

אני סופרת בעיניים את המושבים המלאים. חמישים בנות, סטודנטיות מכל הארץ. וולקאם קבוצת המסע! חמישים בנות!!! יעל זהבי אמרה שזה יהיה כלום בשבילי. איפה היא עכשיו ליישם את זה?!

הטיסה הייתה דווקא קצרה מאוד, לא השאירה לי הרבה זמן לכאבי בטן וחרטות. ועכשיו אני כבר כאן, על האדמה הזאת שגידלה את אבא ואמא שלי. נתנה להם ילדות מתוקה ומלאת סוכריות אושר ואחר כך, בבת אחת העיפה אותם בבעיטה אדירה כמעט אל המוות.

הם ניצלו, לא מסתובבים לאחור ולא רוצים להיות נציבי מלח של השנים האלה.

"קדימה! קדימה!" הם אמרו לעצמם בלי הפסקה, "קדימה והלאה! החיים קוראים לנו! הילדים קוראים לנו! והעבר מת בתוך האש והגופרית שהייתה כאן".

פולין חדלה מלהיות, כדי שאנחנו נוכל להיות. ועכשיו אני כאן, חוזרת על הצעדים שלהם, מחפשת את נתיב המנוסה ורוצה לאסוף על הדרך את כל שברי המילים והמעשים שעדיין מרחפים כאן.

בוורשה מתהלכות הבנות בשקט דמום. וורשה גדולה ורחובותיה סדורים לה, איש לא יכול לראות בה את העיר ההיא המפורקת והמופגזת. איש לא יכול לזהות בה, בינות להמון האדם על המדרכות, את הנערים והנערות שהיו נצמדים אל הקירות בלילה, ממתינים בלבבות הולמים לאלומת האור שתעבור הלאה ומתפללים בכל המילים שעוד יש שלא יתפסו. עדיין לא... הם רוצים לחיות...

הבוקר הזה, וורשה מנומנמת, כמו כל בוקר רגיל וחורפי. היא מתמתחת קצת מתחת לשמיכת השלג ותוקעת בנו מבט משועמם: "הא... תיירים..." היא אומרת לעצמה.

רותם באה לצעוד לצידי והביאה איתה גם את טניה. רותם שזופת פנים ושחורת עיניים, ישראלית עד העצם, וטניה בתווי פנים סלאביים ועיניים אפורות כחולות, ילידת מולדביה, שתיהן חברות טובות עוד מהתיכון. רותם דווקא לא באה לשאול אותי שאלות ולא לקבל תשובות. היא ישבה בבוקר, באוטובוס שהביא אותנו מהמטוס, לידי, שותה את כוס הקפה שלה, משחקת בסנדוויצ'ים המוכנים ונראית מחפשת משהו.

הזמנתי אותה לשבת על קופסת עוגיות התמרים שלי. "עוד לא ראיתי ילדה שמסרבת להם", אמרתי לה.

"אני כבר בת עשרים וארבע", היא הודתה, "אבל זה תמיד כיף להישאר ילדה בשביל משהו. ועוד לאכול עוגיות על חשבון זה..."

רותם נשבתה בקסם העוגיות הביתיות שלי. "אמא שלי לא אופה עוגיות", היא אמרה וצחקה קצת מעצמה, "ולכן אני מאבדת את הראש כל פעם שאני פוגשת משהו שנאפה בבית. התנור בבית שלנו משמש בעיקר למראה גדולה לאנשים ממהרים. ולא זכור לי אי פעם שנכנס לתוכו בצק. יום אחד, כשיהיו לי ילדים לפנק, את תתני לי את המתכון של זה, ותסבירי לי בדיוק איך יוצרים דברים כאלה, כן?"

בעוגיה החמישית, ידעתי שאבא שלה מדען ב'מכון ויצמן' ואמא שלה רופאה ב'איכילוב'. יש להם בית ענק ברחובות, ליד המכון. מעצב גדול יצר להם מטבח שנראה כמו מז'ורנל בתלת מימד עם חלונות צרפתיים ורצפת עץ אלון. אבל לא בשביל לאפות בו, ממש לא.

רותם אומרת: "אמא שלי היא אשה חמה ומאוד מפנקת. תמיד יש לה רגע בשבילי גם באמצע אלף עיסוקים. שלא תחשבי שגדלתי כמו איזה ילדת מפתח על דלת מעוצבת... אבל היא באמת לא בשביל עוגיות, מי שרוצה יכול תמיד להתכבד ולפתוח שקית מהארון המלא, או לרדת לסופר ולבחור לו מה שהוא רוצה. אבל אז הוא אוכל את העוגיות בשיניים. ועוגיות כמו שלך. אפשר לאכול בלב".

אז עכשיו אנחנו יחד, ושתיהן צועדות לצידי כאילו היינו ידידות שנים רבות, המורגלות מאוד בטיולים בוורשה...

"את תדברי היום?" רותם מבררת בשקט.

"לא, כנראה שלא, לא הייתה לנו משפחה בוורשה".

"אז מי ידבר?"

אני מושכת בכתפי, אני בדיוק כמוה בעניינים.

"אבל מה אכפת לך מי ידבר?"

"לא אכפת לי, כולכם טובים, אני רק מקווה שלא נחזור שוב על המנטרות מהתיכון, עם המרד, הגבורה, לוחמי הגטו עזי הנפש, ואלה שלא הלכו כצאן לטבח".

"ואת לא רוצה שידברו על זה?" הייתי חייבת לוודא ששמעתי נכון.

"בוודאי שלא, אני יכולה לעשות דוקטורט על מרדכי אנילביץ מרוב טקסים שהיו לנו בתיכון ושירים ששרנו ביום השואה, וכל ה'בלה... בלה... בלה...' מהמסע של התיכון. באתי לכאן לשמוע משהו אחר.

רותם תולה בי עיניים חכמות כל כך ורציניות מאוד, וטניה שותקת לידה את הסכמתה. הן רוצות מסע אחר.

רחובותיה של וורשה עדיין קרים כמו קודם, וחבורת הבנות הקטנה עודנה חרישית מאוד, אבל עיניה של רותם קודחות עומק חדש שלא חלמה למצוא כאן. 'אל תראי אותנו ככה', אומרות לי עיניה הגדולות והשחורות, 'אל תביטי אל התבנית המוכרת, הישראלית, הצעירה והכאילו מחוספסת. בפנים יש ים של כמיהה אל מה שמעבר, ונהרות של געגוע למשהו שמעולם לא הכירו. בפנים יש תשוקה למשהו חדש שהלוואי ויצליח לגעת בהם. והכל עוד חלק וממתין בערגה שתבוא כבר היד ותכתוב בהם מילים חדשות שטרם שמעו הלבבות'.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (2 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים