לאישה

הרבנית גרוסמן: "זרקו אותי מהבית, עם התינוקת"

"את יודעת לאיפה בעלך לוקח אותך? אתם הולכים לגיהינום", כך אמר נהג המונית לרבנית גרוסמן לפני 51 שנה, כשעברה עם בעלה – הרב יצחק דוד גרוסמן להתגורר במגדל העמק. מאז הספיקו הרב והרבנית להקים בעיר רשת מוסדות, להביא לסגירת כל החנויות בשבת, להקים מערך כשרות ואפילו סלון לשמלות כלה, הכל בנחת, בחום ובהרבה אהבה. ערב שבועות תשע"ט - הרבנית אסתר גרוסמן בראיון מרגש

| א' סיון התשע"ט |
(בעיגול: הרבנית אסתר גרוסמן)
אא

כשהרב יצחק דוד גרוסמן ורעייתו הרבנית אסתר הגיעו למגדל העמק לפני חמישים ואחת שנה הם היו זוג צעיר עם תינוקת בת ארבעה חודשים. "ידענו שאנחנו מגיעים למקום לא מבוסס, אבל לא תיארנו לעצמנו את גודל האתגר", מספרת הרבנית. "באותם ימים הייתה מגדל העמק עיירת פיתוח עם הרבה עולים חדשים. ממרוקו, מעיראק, מרומניה, הונגריה, מסין, בליל של עולים. כולם היו עניים ורעבים, רק תלונות נשמעו מכל עבר. כבר מהרגע הראשון שמנו לב שקיים יחס מאוד לא מכבד בין הילדים להוריהם. הילדים דרשו לקבל כל מיני דברים, וההורים לא יכלו לתת, אז הילדים דרשו עוד יותר. לעתים ההורים, עולים חדשים, לא ידעו קרוא וכתוב, בעוד שהילדים למדו בבית הספר קריאה וכתיבה. הילדים הרגישו חכמים יותר מההורים, ואוטומטית הפכו להיות שליטים בבית, התחצפו להורים, הרביצו, ואפילו ירדו לפשע ולסמים. המצב במגדל העמק היה מאוד לא פשוט, ובדיוק לתוך זה אנחנו הגענו".

הרבנית נזכרת בנסיעתם הראשונה למגדל העמק. "נסענו בטנדר עם נהג, ובשלב מסוים הנהג עצר בתחנת דלק ובעלי, הרב, ביקש לרדת. הנהג ניצל את ההזדמנות ושאל אותי בזעזוע: 'תגידי, את יודעת לאיפה בעלך לוקח אותך? את בטוחה שאת רוצה ללכת לשם? את הולכת לגיהינום!"

(צילום: פלאש 90)

נבהלת?

"לא נבהלתי, אולי קצת דאגתי, אבל היה ברור לי שאני רוצה את זה. באתי מחסידות חב"ד, ובחב"ד כל החיים הם שליחות, עם הבנה שלא תמיד זה קל. זו הייתה המטרה – ידעתי שאני מגיעה לעיר על דעת זה שאני הולכת להתמודד. בתחילה דובר על כך שנתגורר במגדל העמק שנה אחת. בחלומות ההזויים ביותר שלי לא ראיתי את עצמנו מתגוררים בה חמישים ואחת שנים".

 

הימים בהם הגיעו הרב והרבנית לעיר לא היו קלים. "זו בכלל לא הייתה עיר, אלא עיירה", מבהירה הרבנית, "התושבים התגוררו בפחונים עלובים, או במקרה הטוב – בשיכוני רכבת, עם המון צרות ובעיות. עד כדי כך שחייל שהתגייס לצה"ל לא אמר שהוא ממגדל העמק, אלא 'מאזור עפולה או נצרת'. הוא פשוט התבייש. כשהגענו לעיר הבנו מיד שאין לנו שום דרך להשיג מוצרים כשרים למהדרין. כי בעיר כלל לא שמעו על המושג 'כשרות העדה החרדית', ולא הייתה שום דרך להעביר מוצרי חלב או בשר מבני ברק, כי הנסיעה נמשכה ארבע שעות ולא היו צידניות עם קרח. במשך שנים היינו כל היום 'פרווה'. אכלנו פירות וירקות, אך לא נגענו בחלב או בבשר ודגים".

אבל לאט-לאט גם המושג כשרות חדר לעיר. "זה התחיל כשהייתי מגיעה לחנות ומבקשת מוצר עם הכשר. המוכר הגיב: 'אני רוצה שיהיה לי הכשר, כי אם את תקני אז כולם יקנו'. כך זה התחיל לחדור", מסבירה הרבנית.

הנחת אבן פינה למוסדות מגדל אורבמקביל לכך החל הרב גרוסמן לפעול בקרב בני הנוער. "בעלי חיפש בתחילה את בני הנוער ברחובות, אבל הוא כמעט לא מצא אותם שם. כששאל איפה הם נמצאים השיבו לו כולם: 'בדיסקו'. כמי שהגיע ממאה שערים לא היה לרב מושג במה מדובר, אבל הוא הלך להיכן ששלחו אותו, וכשחזר הביתה הוא אמר לי: 'לא תאמיני, ראיתי פורים באמצע השנה'. כבר למחרת הוא התחיל לפעול שם, הוא תפס פינה והתיישב, בחורים ניגשו לשוחח אתו ונוצר ביניהם קליק. לבסוף הם שאלו אותו: 'באת לחפש מניין בשביל לוויה?' היה ברור להם שזה הדבר היחיד שיהודי עם כיפה יכול לחפש, אך בעלי השיב להם: 'לא, באתי להיות איתכם, אני אח שלכם'. ככה הוא ישב שם יום אחרי יום, דיבר עם הנערים ונוצרו ביניהם קשרים. בינתיים סיפר לו אחד הנערים על כך שאחיו נמצא בכלא, על יד בית שאן, והרב החליט ללכת לבקר אותו שם. כשהוא הגיע לבית הסוהר חשכו עיניו – הוא ראה ברשימות האסירים שמות כמו יעקב, יצחק, אברהם, וזה פשוט לא הסתדר לו. איך ייתכן שיהודים יהיו בבית הסוהר? הוא החליט לבקרם בקביעות ואף הקים פרויקט של לימודי יהדות בתוך בתי הכלא.

"בנוסף, החל בעלי גם ללמד בבית ספר ממ"ד שהיה בעיר. הוא לימד בחורים והכין אותם לבגרות בגמרא. בד בבד הוא הקים ישיבת ערב לילדים, עם כיבוד ופרסים שמשכו אותם לבוא. ראש העיר שלנו כיום, אלי ברדה, מספר תמיד על כך שכילד הוא השתתף באותן ישיבות ואף זכה בסדרת ספרים על אליהו הנביא. הרב גם הביא עשרה בחורי ישיבות רווקים, כדי שיחזקו את המקום. בהמשך התחתנו אותם בחורים והקימו משפחות כאן בעיר".

 

במה הרבנית עסקה באותן שנים?

"אני עסקתי בקירוב הבנות. במגדל העמק היה באותה תקופה מושג שנקרא 'ילדי שוליים'. באותם ימים חל חוק חינוך חובה רק עד כיתה ח', והלימודים בתיכון לא היו בגדר חובה, מה שאומר שההורים נדרשו לשלם שכר לימוד. מכיוון שהורים רבים לא יכלו להרשות זאת לעצמם, אז היו הרבה ילדים בני 14 שהלכו לעבוד במפעלים בעיר, פגשו שם את כל המי ומי והתדרדרו מאוד. אני אספתי את 'ילדות השוליים' אליי הביתה ופתחתי להן מועדון, אליו הן הגיעו מידי יום, אחרי שסיימו את עבודתן. עשינו שם פעילויות, כמו תפירת תיקים, מעילים וארנקים, תפירת תחפושות לפורים, ועוד. השתדלתי על הדרך להשחיל כמה שיותר אידישקייט. כך למשל היינו קונות יחד עוף חי, לוקחות אותו לבית השחיטה, ואחר כך הולכות לביתי, הייתי מלמדת אותן את כל התהליך של השריה, מליחה ושטיפה, ולאחר מכן בישלנו ואכלנו. מתוך אותן בנות שוליים זכיתי לשלוח בנות לסמינר אור החיים בבני ברק, והן התחזקו מאוד. בנוסף, היו לי ימים שלמים שלימדתי בנות בתיכון, והכנתי אותן לבגרות בתושב"ע".

אבל בנוסף לעיסוקים הרשמיים הללו, שתפסו את כל יומה, עסקה הרבנית גם באירוח של אורחים רבים שהגיעו למגדל העמק. "התגוררנו בתחילה בדירה שקיבלנו מראש העיר. אלא שכעבור מספר חודשים נקלענו לבעיה. התברר שבלי להתכוון באנו בדיוק לשנת בחירות. ראש העיר שמע על כך שחמי הוא איש 'אגודת ישראל', ומיד הודיע שעלינו לעזוב את הדירה שקיבלנו. כמובן שלא הייתה לנו שום כוונה להקים מפלגה חדשה בעיר, אבל ראש העיר לא הבין זאת. אני זוכרת איך שבעל הבית הגיע לדירה בה התגוררנו וביקש לדבר עם בעלי. אמרתי לו שבעלי לא בבית, כי הוא נסע עם כמה תלמידות לסמינר אור החיים, וכדרכו – לא שב מיד, אלא חיכה כמה ימים כדי לוודא שהן מתאקלמות. לא היו אז טלפונים ולא היה לי מושג מתי הוא מתעתד לחזור. ידעתי רק שעד שבת הוא בוודאי יגיע.טקס ההכתרה של הרב גרוסמן

"בעל הבית היה קצר סבלנות, למחרת הוא נקש שוב, ואמרתי לו שבעלי עדיין לא חזר הביתה. בעל הבית אמר לי: 'תקשיבי, ראש העיר יזרוק אותי מהעבודה אם לא אפנה אתכם מהבית'. השבתי לו: 'חס וחלילה, אתה לא עף מהעבודה בגללנו'. חיכיתי עוד יום וכשראיתי שהרב לא הגיע, החלטתי לעזוב את הבית. קראתי לכמה בחורים מהישיבה, והם עזרו לי להעביר את הדירה על סוס ועגלה. כשהעגלון שאל להיכן אנחנו הולכים, ביקשתי ממנו שייקח אותי לעזרת הנשים של בית הכנסת האשכנזי. נכנסתי לבית הכנסת והתמקמתי שם, עם בתי התינוקת. בערב שבת הרב חזר למגדל העמק, דפק על דלת ביתנו לשעבר ויצאה אליו שכנה שהודיעה לו: 'אתה כבר לא גר פה'. כשהרב שאל: 'אז איפה אני גר?' היא השיבה לו: 'אני לא יודעת, אבל חברים שלך לקחו את אשתך'. הרב הלך לחברי הכולל שהסבירו לו מה קרה והפנו אותו לעזרת הנשים. כשהוא הגיע לבית הכנסת ופגש בי, התגלגלתי מצחוק. אמרתי לו: 'מה נשאר לנו לעשות חוץ מלצחוק? בוא נצחק".

אבל כמובן שמהר מאוד הם נדרשו לחפש מקום מגורים חילופי. "היה באותם ימים יהודי מבוגר שהתגורר במגדל העמק ולא היה כפוף לראש העיר. הוא החזיק בבעלותו חורבה רעועה, והציע לנו לשכור אותה. לא הייתה לנו ברירה ועברנו לשם. התנאים בחורבה היו מזעזעים. דלת כניסה לא הייתה וכתחליף היה תלוי וילון  שהתנופף ברוח. כשרצינו לישון בלילה סגרנו את ה'דלת', דחפנו מתחתיה ניירות עיתונים, והצמדנו כיסא כדי שהסדין לא יתנופף. מיטות כמובן לא היו, אז הבאנו מזרונים ופרסנו תחתיהם סדינים, כדי שהעובש לא יחדור. עבר עלינו חורף מאוד קשה. התינוקת חלתה בברונכיט, גם בעלי חלה. באחד הימים לא התאפקתי, הוצאתי דף והתחלתי לכתוב מכתב להורים שלי, שכלל לא שיערו מה עובר על הבת שלהם. כתבתי שני עמודי פוליו מלאים משני הצדדים, כשמעיניי זולגות דמעות, אך ברגע שסיימתי לכתוב הזדעזעתי מעצמי. מה? כאלו דברים אני רוצה לשלוח להם? קרעתי את הדפים והשלכתי לפח. אבל עצם הכתיבה עזרה לי וכבר הייתי רגועה יותר".

הרבנית מציינת כי למרות שהחורבה הייתה מוזנחת, היו בה גם זמנים טובים. "בכל יום הגיעו אליי תלמידות, הכינו שיעורים והתארחו אצלי, בלילות באו תלמידים ללמוד גמרא עם בעלי, לפעמים עד אמצע הלילה. היו שם בהחלט רגעים יפים. אחרי הבחירות כמובן שעזבנו את החורבה, ראש העיר הבין שאין לנו שום דבר נגדו ואיפשר לנו לקנות בית, כך ביססנו את עצמנו בעיר".

 

פעילותו של הרב גרוסמן בעיר הלכה והתעצמה. הרבנית מספרת שהזדמן לו באחד הימים להגיע למסיבת חנוכה שהתקיימה בבית הסוהר, ולפני שיצא משם הוא נפרד מהאסירים ונשק להם. לאחר זמן מה הגיע אליו מכתב מאסיר שכתב לו: "אני יושב בצד ובוכה, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שקיבלתי נשיקה ממישהו שאוהב אותי".

"ברגע שהרב ראה את הגלויה הזו הוא אמר: 'עכשיו אני מבין מה עליי לעשות – במקום שאלך לטפל בבחורים בבית סוהר, אטפל בהם עוד קודם לכן, כדי שלא יגיעו לשם'. כך התחלנו להקים את רשת 'מגדל-אור' שמציעה לימודים על טהרת הקודש, לכל הגילאים. בכיתה הראשונה שהקמנו למדו שמונה עשר תלמידים, אך אט-אט התרחבנו, רכשנו עוד דירה באותו רחוב ובית הספר גדל. בינתיים הבחורים שלמדו בכולל שהקים הרב התחתנו, הפכו לאברכים ואחר כך לאנשי צוות ולאבות בית. הגענו למצב בו נדרשנו להתרחב, וכך החזקנו ברשותנו דירת פנימייה, מטבח ובית מדרש. הרב היה מנהל את הלימודים, ואילו אני הייתי אחראית על הצד החומרי, כמו למשל על המטבח, ביצוע תיקונים לבגדים של הילדים, וכדומה. אלו היו ימים בהם הפך ביתנו לנחלת הכלל. אם למשל הטבח רצה לבשל ושכח את החלוק בבית, הוא היה לוקח חולצה של הרב, קורע אותה באמצע והופך אותה לחלוק, או אם היו צריכים מטאטא – נכנסו למטבח הפרטי שלנו והוציאו.

הכיתה הראשונה

"אבל למרות שכולנו התאמצנו ועשינו הכל למען המוסדות, זה לא הספיק, והרב נאלץ באותם ימים לטוס לחו"ל כדי לגייס כספים. לאחר שהכסף היה בידינו קיבלנו מראש העיר שטח לבניית המוסדות. אבל השטח לא היה בנוי כלל, זו הייתה חלקת יער, ושם הקמנו את הישיבה".

באותם ימים כבר לא היה בעיר מי שלא הכיר את הרב הצעיר והנמרץ. ייתכן שזה מה שהוביל להכתרתו כרב העיר. הוא היה אז בן 23 בלבד ונחשב לרב הצעיר ביותר בארץ. מיד עם הכתרתו החליט הרב גרוסמן לדאוג בראש ובראשונה לכך שהשבת תישמר במגדל העמק, וכדרכו, עשה זאת בנועם וללא הקמת מהומות.

מוסדות מגדל אור - תצלום אוויר

הרבנית מספרת על כך: "בתחילה היו כל החנויות פתוחות בשבת. זה הכאיב לרב מאוד, ולכן, מיד אחרי הדלקת נרות, הוא יצא למרכז המסחרי, שם הייתה מסעדה גדולה שהסועדים שהיו בה שיחקו בקלפים ובשש בש, אכלו ושתו. כשהוא נכנס למסעדה הוא נעמד בצד והתחיל לקרוא בקול רם קדיש. הסועדים במקום, כולם מרוקאים עם זיכרונות מסורתיים,  נעמדו וענו 'אמן'. באותו רגע השתרר שקט מוחלט והרב ניצל זאת כדי לדבר אליהם בנועם. 'הגיעה אלינו עכשיו כלה, הקב"ה נמצא אתנו, הגיעה השבת', כך הוא אמר להם, ומאז המסעדה לא נפתחה עוד בשבתות. כך הוא המשיך ועבר מחנות לחנות, תמיד רק באהבה, בלי כעסים, מעולם לא היו כאן הפגנות. כך לאט-לאט זכינו להגיע למצב בו אפילו הקולנוע נסגר ותחנות הדלק בעיר שומרות שבת. זו הייתה עבודה של המון שנים שהוכיחה את עצמה".

הרבנית מתארת כאן תהליכים לא פשוטים בכלל. מה נתן לכם כוח באותן שנים?

"הסיפוק שבעשייה", היא משיבה. "זכינו וראינו ברכה בעבודה. נכון שהבית שלנו הפך לנחלת הכלל, הרב לא היה בבית במשך תקופות ארוכות והילדים הפרטיים שלנו נאלצו לפעמים להצטמק במיטה אחת, כדי שיהיה מקום לילדים שהרב הביא מהרחוב. אבל לראות את בני הנוער האלו מתחתנים ומקימים בתים על אדני התורה והיהדות, זה נותן כוח בל יתואר. רק לאחרונה פגשתי תלמידה שלנו, כיום היא בעצמה סבתא לנכדים, מתגוררת בבני ברק, בעלה מורה צדק ויש לה שלושה עשר ילדים, כולם יראי ה'. אין לי מילים כדי לתאר את גודל הסיפוק".

באחת הפעמים בהן טס הרב לחו"ל, לצורך גיוס תרומות, הצטרפה אליו הרבנית. "זה היה מאורע יוצא דופן", היא מציינת, "כי באופן כללי הרב נסע לבדו, כיוון שאלו היו נסיעות שנמשכו מינימום שלושה חודשים. באותה הזדמנות אני הצטרפתי אליו ויחד נסענו לרבי מלובביץ'. לפני שנכנסנו אליו העלינו על הכתב את כל הנושאים שאנו רוצים לדבר עליהם. הרבי הסתכל בדפים שהגשנו ואמר: 'נתחיל מהסוף להתחלה'. הסעיף האחרון שבעלי כתב, היה בנוגע לתהייתו אם אכן עשה נכון כשהציע את עצמו להיות רב עיר, ואולי זה תפקיד גדול מידי עבורו. הרבי מלובביץ' השיב: 'אם הקב"ה קבע שתיבחר לרב – סימן שכך צריך להיות', והוא בירך אותו. אחר כך פנה הרבי אליי ואמר לי: 'את התפקיד שלך תחלקי בין שלושה אנשים, ותאמיני לי שיישאר עוד'. באמת, כך עשיתי מיד כשחזרנו לארץ, וברוך ה' העבודה לא פוסקת".

הרבנית, עד היום, מלווה בנות מהעיר, רבות מהן מתחזקות ועוברות למוסדות תורניים. "אני משתדלת לעזור להן גם בנושא השידוכים", היא מספרת. "יש לי גיסה, שדכנית, שנרתמה לעניין במלוא הכוח, היא פוגשת את הבנות, משוחחת איתן, וברוך ה', הרבה שידוכים יצאו וזכינו להקים הרבה בתים".

אלא שדווקא בשלב בו החלו הבנות להתחתן, נתקלה הרבנית בבעיה. "שמלת חופה זה דבר מאוד יקר, ומדובר לפעמים בכלות שבאות מבתים חסרי אמצעים. ניסיתי להשיג עבורן שמלות מתאימות, אבל הרגשתי שזה לא מספיק. ידעתי שבעולם החילוני כלה יודעת שיום חתונה הוא יום כיף ומפנק. אצלנו כמובן יש את המגבלות, אבל עדיין, הייתה לי שאיפה שגם הכלות 'שלנו' יוכלו להיכנס לסלון כלות גדול ומרווח, להתקבל בחיוך ובמילה טובה, למצוא את השמלה שהולמת אותן ביותר, לקבל גם תכשיט מתאים, לשבת בשקט ולקרוא תהילים... החלום שלי היה להקים כזה סלון. אני יכולה לספר גם על עצמי – כאשר התארסתי הוריי עוד שלמו את חובות החתונה של אחותי הגדולה ולא היה להם איך לממן עבורי שמלת כלה. בסופו של דבר עברתי קורס תפירה ותפרתי לעצמי שמלה יפהפייה, אבל מתוך המקום הזה הבנתי מה עובר על כלה שאין לה והיא רוצה. יש לי גם אחות שנהרגה בתאונת דרכים קשה כחודש לפני חתונתה. היא נותרה בליבי תמיד 'הכלה הנצחית'. ידעתי שכאשר אקים סלון אעשה אותו על שם נחמה אחותי".

סלון כלות

הרבנית מתרגשת כשהיא נזכרת איך התממש החלום באופן מופלא ובלתי צפוי. "הייתי לפני חתונה של בחורה, בוגרת המוסדות שלנו, השגתי עבורה שמלה יפה, אבל חסרה לי הינומה. בדיוק פגשתי את אחת מתושבות העיר בשם סמדושקה, שאמרה לי: 'יש לי הינומה יפהפייה ואת יכולה לקחת'. כשבאתי אחרי יומיים להחזיר לה את ההינומה היא סיפרה לי: 'תכננתי להקים סלון כלות ענק וגם הזמנתי 45 שמלות חדשות מאיטליה. אבל עד שהשמלות הגיעו החלטתי לשנות כיוון ולהקים מכון קוסמטי. כעת אין לי מה לעשות עם השמלות ואני מוכנה לתת לך אותן בחינם, בתנאי שתברכי אותי שאצליח במכון. כמובן שבירכתי אותה מכל הלב, בלי שום קשר לשמלות שתיתן לי, אבל אז היא נזכרה במשהו נוסף – 'השמלות לא צנועות. את בטוחה שיוכלו להתאים לך?' אני לא נבהלתי, בעיני רוחי כבר ראיתי את התופרת שתהפוך את כל השמלות לצנועות. בתוך זמן קצר קיבלתי מבנה ששימש בעבר את הישיבה לכל מיני צרכים. עד אז הוא היה מוזנח ולא יפה, אבל אני דאגתי שישפצו אותו, וכך הקמתי את סלון השמלות שכיום כבר כולל יותר מ-400 שמלות יפהפיות, של טובי המעצבים, שנידבו לי אותן בתרומה גמורה. יש תופרת מקצועית שמתאימה לכל כלה את השמלה, יש מאפרת ומסרקת, ואני מציעה גם תכשיטים יפהפיים ואפילו נעליים".

לסלון מגיעות כלות לא רק ממגדל העמק, אלא מכל רחבי הארץ. "השמלות ניתנות ללא כל תשלום", מדגישה הרבנית, "התנאי היחיד שלי הוא שהכלה לא יכולה להיות חשופה. אני תמיד מסבירה לכלות שאני לא יכולה בשום אופן להוציא כלה שאינה צנועה דיה. הן לא חייבות שרוולים עד כפות הידיים או צווארון גבוה, אבל אני כן מתעקשת שלא יראו את המרפקים ושלא יהיה מחשוף. כבר הייתה כלה שסיפרה לי שבתחילה היא התלבטה אם לקחת שמלה, כי בחלומה היא ראתה את עצמה עם שמלה ללא שרוולים, אבל ברגע שהרב קידש אותה, היא פתאום הרגישה עד כמה שטוב לה ונוח לה בכזו שמלה. כעת, אחרי החתונה היא מתכננת להחליף את כל הגרדרובה ולהתחיל ללכת צנוע.

"מגיעות אליי כלות מכל המגזרים, צעירות ומבוגרות, זיווגים ראשונים ושניים, כל אחת עם סיפור משלה. גיליתי שככל שהאמצעים פחותים כך החלומות גדולים, ואני משתדלת לספק לכל אחת את מה שהיא רוצה ואת מה שיהלום אותה ביותר, כדי להוציא אותה מאושרת ליום החופה. הסיפוק הוא עצום, ואני מרגישה שזכיתי. פשוט זכיתי".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.6 (157 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים