תחרות הסיפור הקצר

תחרות הסיפור הקצר: הם רצים ואנחנו רצים

אחד הקירות בבית הספר בקטנותי היה מכוסה בקישוט יפה שאהבתי להביט בו מקרוב: "לכל עשב ועשב ישנו מלאך המכה בו ואומר לו גדל". לנגד עיני ראיתי את העשב נע לקצב הרוח הנושבת

| כ"ח אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

השעה שלוש ושלושים לפנות בקר והשינה ממני והלאה.

מעביר בראשי את המטלות העומדות בפני מחר, אין ספק שיום עמוס ממתין לי. אך עלי לחטוף תנומה כלשהי בכדי להחזיק ערנות לאורך היום. וכמו תמיד... הרצון והדריכות להירדם מרחיקים את השינה יותר ויותר. מילא, אטול לידי ספר או שניים ואשקע בקריאה. אם אירדם, מה טוב ואם לאו, ניחא.

שוב מעביר בראשי את יום המחרת. בשעה תשע וחצי יש לי פגישה דחופה עם מנכ"ל החברה, בעשר ורבע אני נוסע לבדוק את ההזמנה שהגיע לאחר שלושה חודשים ולאשר אספקה נוספת, באחד עשרה בול, יוצר קשר עם הספקים בסין ומוודה שהמשלוח של לפני חודשיים עושה את עוגן בנמל אשדוד, עד שתיים עשרה אפס אפס מתעדכן בהודעות, עוד רבע שעה להדפסת סיכום ההתרשמות מהפגישות הקודמות, הפסקה של שבע דקות...

כשפקחתי את עיני כבר שמעתי את טפיפות רגליהם של ילדי נחפזים הלוך וחזור במסדרון הבית. כמו כוורת דבורים רוחשת בזמזומים, נכנסים ויוצאים, אוספים, שוכחים וחוזרים. שאלות עפות באוויר לכל עבר, לחץ שגרתי של בקר. טריקת דלת אחרונה סימלה את סיומה של שעת הקימה, השקט פושט  בין ארבעת הכתלים.

משכתי את עצמי במהירות, מתוודע לשעה, למקום והזמן בו אני שרוי. אם רצוני לעמוד ביעדים שקבעתי להיום, יהיה עלי להזדרז.

נטלתי את התפילין ורצתי במהירות אל בית הכנסת הקרוב. בימים עברו זכיתי להיות בין עשרת המתפללים הנוטלים שכר כנגד כולם. כיום, עם הרחבת עסקי וטרדותי, התגלגל זכות זו בידיהם של זריזים ממני.

אספתי את עצמי ואת מחשבותי הפזורות חזרה אל מילות התפילה.

האותיות יוצאות במחול עליז לקראתי. כמו רכבת הטסה בין ההרים, בשנייה אחת נוסקת מעלה מעלה ולאחר רגעים ספורים יורדת בחדות כלפי מטה. חולשה פושטת בי. מיטיב את אחיזתי בשולחן הסמוך ומתאמץ לכוון, אך לשווא. גוש מחניק זוחל ומתיישב במעלה הגרון, שולח יד ומרחיב את פתח הצוואר "אפשר לפתוח עוד חלון, אין אוויר...". זעה קרה מכסה את המצח, כאב חד מפלח את החזה, משהו לא מסתדר לי... הסידור נופל לי מהיד, איפה אוחזים, אני עומד או יושב, אולי בכלל שוכב?...

החדר מסתובב במהירות, להיכן כולם רצים ולמה הם הפוכים, דפיקה על הגב, מראה פניו של נפתלי רוכנות אלי ובוחנות אותי בדאגה, צווחה ברקע. שקט. מי מעז לצעוק פה באמצע התפילה...

וזהו, כבר לא זכרתי דבר.

*  *  *

דיבורים מהוסים,  חריקות ווילון, מונחים רפואיים בקול עמוק ורציני.

"נניח לו עתה, ועוד שעה נתחיל להעיר אותו". הקול היה זר אך סמכותי, החלטי ושופע בטחון.

היכן אני? מה קורה אתי? סימני שאלה התרוצצו במוחי ואפס סימן קריאה.

מלחמת כוחות עיקשת, ו... עין אחת פקוחה. כעת נותר לפקוח את העין שנייה ו... משהו זר עמד באוויר, צבעי לבן וירוק בהיר שלטו בכל.

מנסה להיזכר בקורות עמי בשעות האחרונות, וחולשה גדולה ממלאת אותי.

"הי, הוא מתעורר" האיש בחלוק הלבן נעלם וחזר לאחר מספר רגעים מלווה בבעל הקול הסמכותי שבחן את פני בדקדוק.

"ישנת הרבה זמן, דאגנו לך", העביר את ידו מעלי.

החולשה מנעה ממני לקבל תשובות לשאלות שנקרו בתוכי דקות ספורות קודם לכן.

"עברת אירוע לבבי קטן, אולי מהתרגשות או ממאמץ, אנחנו עדיין לא יודעים, כשיגיעו הבדיקות חזרה, נהיה חכמים יותר. כעת הימנע ממאמץ, אתה בידיים טובות", אמר וחזר לבחון את פני, רשם משהו לפניו במהירות וסגר את הווילון מאחוריו.

מביט לימין, מביט לשמאל. מנסה ללמוד את המקום שנחתתי אליו בדרך בלתי ידועה. אי נוחות רבה גוברת בי מרגע לרגע.

"היזהר, אל תמשוך שום צינור מעליך". לא השגחתי בכניסתו והוא כבר גוחן מעלי, נוטל את ידי ועושה בה כרצונו.

כושר הדיבור טרם שב אלי, ואם היה שב, לא הייתי יודע מנוחה עד שהייתי משיג את כל התשובות.

"אתה מאושפז לאחר אירוע לבבי ותכף תכנס רעייתך, חששה לך מאוד".

אמר ועשה. הסיט את הווילון, וחזר בלוויית רעייתי שפניה העידו על שעות קשות אחרונות שעברה, כנראה בגיני.

"אם תחוש ברע, אל תהסס ללחוץ על לחצן המצוקה", דחף אל תוך ידי מתג קטן, והלך.

"צבי", לחשה בעניים קרועות, "צבי, אתה...", הוסיפה ללחוש ודמעה. רחמים שטפו אותי.

משהו החל להתנער ולהתחבר אחת לאחת.

כמו פאזל בן מאות חלקים ועם כל חיבור וחיבור מתבהרת התמונה לאיטה.

"היית עמוס מאוד באותו היום, מלא תכניות כרימון, זה היה אמור להיות יום מכריע לגבי הצלחתך בתפקיד שבו החזקת, התכוננת לכך רבות וקיווית להיות כבר אחרי. מלבד המקרה האחרון בבית הכנסת... אותו לא תכננת, וכך התגלגלת על אלונקה אל החדר בו אתה שוכב כעת".

"איפה הילדים?", לחשתי.

"במקום טוב, מטופלים כראוי על ידי אנשים טובים. כולם דואגים לך ומחכים שתשוב לאיתנך".

הווילון הירוק מימני זע קדימה ואחורה, קול צעיר נשמע בחדר.

"אבא, הגעתי". אין תשובה.

"אבא, הבאתי מה שביקשת". שקט.

"זוכר, אבא, על מה דיברנו?...".

קול אנחה, גרירת כיסא, דפדוף בספר ולאחר מספר רגעים. ניגון רגוע וערב מתפשט ועולה באוזני  "מאימתי קורין קריאת שמע של ערבית...".

המילים לוקחות אותי אחורה.

"אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות... כדי להרחיק אדם מן העברה".

הראש מסתובב, העניים נעצמות. חייבים, חייבים אתם לקרות.

הווה ועבר מתערבבים לקוקטיל סמיך בצבע לא מוגדר.

עשרות שנים קודם לכן, אני יושב בכיתת הלימוד כשהמשנה פתוחה לפני. חברי לכיתה משננים במרץ והמלמד חולף בין הטורים ומניף את מקלו מצד לצד, ספק מעודד, ספק מאיים.

כשהשגחתי בגבו המתרחק ממני, נשלחו ידי כמו מעליהם אל פיסת הנייר הקרובה אלי וחיש בזריזות ידיים, קיפלתי לחצי, משולש מימין לאמצע, משולש משמאל לאמצע, מקבל את החלק התחתון מעל המשולשים, הופך את הדף לצד השני ומקפל את החלק...

משיכה חזקה באוזן גרמה לי לנתר בבהלה ולשמוט את קיפול הנייר מידי.

"זה... בזה אתה עוסק, במקום ללמוד אתנו במרץ? תגיד, מה יצא ממך?".

וכבר היו ידיו מקמטות וקורעות את פיסת הדף, הנקי מכל אשמה. אניית הפאר הפכה באחת לעיסת כדור מרופטת והושלכה באחת על רצפת הכיתה, וממשיך.

שולח מבט לימין, בנימין שקוע כולו בפסוקים ופניו נוהרות, מפנה מבט לאחור, שמעי מנצח בקולו החזק.. טועם את טעמה הקסום של המשנה, ורק אצלי משהו חסום, תקוע, לא מצליח לטעום את הטעם המתוק עדיין.

השקט הסובב אותי הלם באוזני כפטישים, הוא היה זר לי. ואני ברחתי מהעשן שהתמר סביבו, חשתי בודד ומבויש כולי.

ובתוך השקט הגיעו מחשבות אחת אחר השנייה. "מה קרה לאחר מכן?".

אחד הקירות בבית הספר בקטנותי היה מכוסה בקישוט יפה שאהבתי להביט בו מקרוב: "לכל עשב ועשב ישנו מלאך המכה בו ואומר לו גדל". לנגד עיני ראיתי את העשב נע לקצב הרוח הנושבת...

"מכה בו ואומר לו גדל...", המילים היכוני ופצעוני.

האם גדלתי לכיוון שאליו כולם ייחלו? איני כה בטוח.

הריצות, התוכניות, היעדים והמטלות בכל השנים משכו אותי לתוך מערבולת של עשייה קדחנית שכבר הספקתי לשכוח איך נשאבתי אליה ואיך אני יוצא ממנה...

"אפשר למדוד לך חום?", שאל-קבע ההוא בחלוק הלבן, וכבר גחן לעברי.

פתחתי את פי ועצמתי את עיני.

"זכור, אם תזדקק למשהו, רק תלחץ על הכפתור" אמר ושוב יצא.

כן. לכל כך הרבה דברים אני זקוק עתה. לחיצה בכפתור תספק לי בהירות? הסברים לגבי העבר והעתיד שאני נמצא בו כעת?

שוב המצח קודח.

"יופי. עכשיו תוציא... החום עולה, לא טוב בכלל. אקרא לרופא שיחזור לבדוק אותך".

"מנוחה... שומע? רק מנוחה. זרוק את כל המחשבות לים ותן לגוף לנוח כדי שיוכל להחלים כראוי. אתה בידיים טובות ומקצועיות. שום דבר טוב לא יצא לך מהדאגות האלו...", חזר הקול הסמכותי לצוות מעלי.

והקול עולה שוב מעבר לווילון... "כדי להרחיק אדם מן העברה".

צולל חזרה אל תהומות של זיכרונות.

לישיבה קטנה הגעתי מלא שאיפות כרימון, בהחלטה נחושה שהפעם אני מצליח ויהי מה. בימים הראשונים ההחלטה החזיקה מעמד יפה, אך כשהלב חלול וטעם מתיקות הלימוד נעדר, משהו נסדק בהדרגתיות.

לאחר נישואי התחלתי לשלוח את ידי במסחר. בכאב גדול הקטנתי את עיוני באותיות הקטנות.

ולאן רצוני להגיע בתוך הקלחת הזאת?

מזומנים נוספים בחשבון ירפדו את שגעון הנפש שנכלאתי אליו במהלך השנים? בית מסוגנן יניח את דעתי? ספת עור תבטיח לי את מנוחת הנפש אחריה אני דולק ביום ובליל ולא רואה את קצה קציה?

נוהר כמשוגע בים המשוגעים. העניים עצומות, הידיים אזוקות נוהר אחרי כולם, כי כולם.

צפצופים בהולים חולפים מעלי, איני מפנה את ראשי לכיוונם.

שני ידיים גדולות אוחזות בי ומטלטלות אותי לכאן ולכאן. "צבי. אתה אתנו?".

משהו קר נצמד לחזי ולוחץ עליו, הנשימה שוב כבדה עלי.

"צבי, אתה שומע אותנו, דבר אלינו, דבר...".

הכל חוזר בבת אחת. טלטלה עזה זורקת אותי בין שמים לארץ, מטשטשת בין זמנים, אנשים וקולות, אינה מבדלת בין הקודש לבין החול, בין צפיות מהעבר לבין אכזבות מההווה.

שאלה חזקה מנסרת ומפלחת את כולי: "מה ייתן ומה יוסיף לך? בשביל מה כל זה, לאן?".

דקירה כואבת בזרוע ימין, ושוב הטשטוש אוחז בי, שוקע לאיטי אך תוך שינה עמוקה.

קולה של רעייתי מתחנן אלי, "צבי, חזור אלינו. הרגע...".

אני רוצה, באמת רוצה, אך איך אוכל כששמים פרוסים תחתי וארץ מתרסקת לשברים מעלי.

אם לא בשבילי, אז לפחות בשבילה.

פקחתי במאמצים עין אחת, ולאחריה עוד אחת, ונאטמו חזרה באחת.

מהלך כסומא באפלה, ממשש את דרכי, יורד על ארבע ופוצע את ברכי, ידי ופני, מבקש-מתחנן ממי  שפוקח עיני עיוורים, אנא, פקח גם את עיני גם עתה לגלות את נקודת האמת.

ולמי שמתיר אסורים, התר אותי מכבלי השעבוד לכסף, לתאווה, לכבוד, לטכנולוגיה...

"אנא, צבי, הרגע בבקשה".

וכשהכול שקט ונקי מסביבי, מתחיל שוב מהתחלה.

הקול הצעיר חודר מעבר לווילון המפריד ביננו. חוזר ומשנן, קולו יורד עד לתהומות ארץ ונוסק לרקיע השמים, נוקב את ליבי ומפלח את נשמתי לחלקיקים.

אך מתיקות המילים ערבות לחיך וקושרות אותי אליהם בעבותו של אהבה אין קץ.

עומד הוא  בפני סיום: "אנו משכימים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים... אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר... אנו רצים לחיים העולם הבא...".

לוקח נשימה עמוקה, ועוד אחת... הלב שב לפעום כסדר.

ואנו רצים... רצים לחיי העולם הבא.

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il  


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.3 (3 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים