הילד מרטיב בלילה - האם אני יכולה לטפל בו?

אני אמא למספר ילדים קטנים, אחד מהם מאתגר במיוחד. מדובר בילד בן 5 שעדיין מרטיב. ניסינו את הטיפול עם ה"זמזם" וזה לא הלך. דברתי עם מספר נשים המטפלות בטיפולים לא קונבנציונאליים ובקשתי את עזרתן, אך הן אמרו לי שכדי לטפל בילדים בגיל שכזה צריך הכשרה מיוחדת, ותחום הטיפול הוא בדרך כלל תרפיה במשחק. בעירי אין טיפול שכזה, ובינתיים אני מרגישה בפלונטר, כי ההרטבות מציקות לילד, וגם לי. מה עושים?

שאלת שאלה חשובה, שעשויה לענות על קשת רחבה של שאלות מהסוג הזה.

כיצד הורה יכול לעזור לילדו המאותגר - חברתית, בהרטבה, לימודית, רגשית, וכל זאת מבלי לשתף את הילד בטיפול? במקרה שלך מדובר בילד צעיר, שבגילו אינו יכול ליצור שיח מספיק לטיפול. אז מה עושים?

דעי לך שפעמים רבות אפשר "לטפל" בילד, ואף להביא להטבה ממשית, בתיווכך - אמא!

בעזרת הטיפול באם, אם בהדרכה הורית, בדמיון מודרך, בהרפיה, בהתניה חיובית ועוד, ניתן בהחלט לעזור לילדך, כי את חלק אינטגרלי וחשוב מאוד בחייו, ויתכן מאוד שאם את תשני את הגישה לקושי, הוא עשוי להיפתר.

הקשר בין האם לילדה הוא כה חזק, שישנם מקרים מוכחים בהם האם השפיעה על בנה גם כששהה במרחק ממנה, וכל זאת על ידי דמיון מודרך!

לכן, הייתי מציעה לך טיפול בנוגע לקושי של הילד, וכך לנסות להגיע לפתרון לבעיה.

(אסתר נזרי, מטפלת מוסמכת ב-EFT ובדמיון מודרך, סופרת ומרצה)

* * *

אני כבר אבא, ופוחד מכלבים. כך גדלתי וכך חונכתי. גם ההורים שלי לא אהבו בעלי חיים ולא רצו להכניס הביתה כלב או חתול כאשר אחותי ביקשה בילדותנו.כרגע זה מפריע לי עם ילדי בן ה-4. הוא פחדן גדול מאוד, פוחד מאוד מכלבים, וכשמישהו עם כלב מתקרב אליו הוא פורץ בצעקות מחרידות, עד שנראה שעוד רגע יקרה לו משהו.איך אפשר לעזור לו שלא יפחד כל כך?

אכן, פחדי ההורים עוברים לילדים, לכן חשוב כל כך לשים לב לכך שאם אני פוחד ממשהו - לא אראה את פחדי לפני הילדים.

קשה שלא להראות את הפחד, כי הורה שמפחד - ידו רועדת, פניו מוכיחות על הפחד, לבו דופק בקצב וגופו נע בהתאם. אבל כמה שזה קשה, כך שווה להתגבר. מבוגר יודע ללמד את עצמו. אם תצליח אתה לא לפחד, יש לך סיכוי גדול מאוד שגם ילדך לא ירגיש כל פחד.

בנוסף לכך, הקפד שלא לקרוא לילד "פחדן", כי אם תקרא לו כך, הוא יוכיח זאת, ויישאר בפחדיו.

אל תאמר לילד שלך: "אין לך מה לפחד!". זה משפט ששגור על שפתינו, אבל את הילד הוא מלמד שאסור לו לחוש רגשות וגם שהוא טיפש, שאינו מבין שאין מה לפחד. לומר לילד "אין מה לפחד" לא עוזר אלא גורע. הוא פוחד, וזו עובדה.

מלבד הדוגמה האישית, הראה לילד איך אתה בעצמך מתקרב לבעל החיים ומלטף אותו בשלווה, איך אתה מדבר על בעל החיים בחביבות ולא בסלידה. הילד יראה, וירגיש אחרת כלפי בעל החיים שמולו. לא ביום ולא ביומיים תצליח להביא את הילד לכך שיחדל לפחד מבעל חיים, אבל בדרך זו תצליח להביאו לכך ברבות הימים.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

אני בת 32, נשואה ואמא לשלושה מתוקים בלע"ה. מאז הלידה השלישית שמתי לב שאני כל הזמן עסוקה ברשימות ותכנונים.ממש על הבוקר אני רושמת את סדר היום בפרוטרוט, ואת המטלות שעלי להספיק לבצע.מה שקורה הוא שהעיסוק האובססיבי ברשימות גוזל לי הרבה זמן, עד שבדרך כלל אינני מגיעה לרבע ממה שהייתי אמורה לעשות, וזה מתסכל אותימאוד. מצד שני, אני אדם מסודר, וקשה לי לחיות בלי לערוך את הרשימות הנ"ל. מה עושים?

את מתארת משהו שקורה להרבה אמהות בשלב זה, כשהמשפחה ב"ה מתרחבת והמטלות מתרבות, ואז נהיה קצת בלבול שמצריך רישום לארגון וסדר בבית.

אין כל בעיה ברשימות ובתכנונים, כל עוד הם במינון הנכון. במקרה שלך נראה שקצת הגזמת... לכן נסי לראות ולסנן אלו מטלות את מבצעת ממילא, גם בלי לרשום אותן, כגון: רחצת הילדים, הדחת כלים וכדו', וממה שנשאר - בררי היטב ורשמי רק את מה שחשוב ממש לאותו היום, ואת חייבת לעשות, ולא את כל מה שהיית רוצה לעשות. כך תחסכי המון רישומים ותכנונים מיותרים, וממילא תחסכי מעצמך את האכזבה והתסכול.

במידה ואינך מצליחה לעשות זאת, פשוט הפסיקי לרשום לחלוטין למשך תקופה, בהסכמה לכך שמקסימום משהו יישכח או יתפספס, והחיים לא ייהרסו מזה... כך, כשתיגמלי מההרגל האובססיבי של הרישום, תצליחי להגיע לרישום מתומצת ונחוץ בלבד, ללא התעסקות יתר בכך.

(רבקה פינקלשטיין, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מומחית לטיפול CBT מערכתי)