סיפורים בהמשכים

החל מהשבוע, סיפור חדש בהמשכים באתר הידברות: "איך לא ידעתי"

קראו את המבוא של הספר "איך לא ידעתי", שהחל מהשבוע יובא כאן באתר הידברות מידי שבוע. ניתן להירשם לקבלת עדכונים בכל פעם שיוצא פרק חדש, בתחתית העמוד

| כ"ז ניסן התשע"ט |
אא

זה לא סיפור שהתחיל יום אחד, הסיפור היה תמיד. פרק כאן פרק שם מתגלגלים סביבי, דפים עפים ברוח, ולא חלמתי שיש לי סיפור.

עבר הרבה זמן, עד שמשהו השתנה, נבט בתוכי ועלה, הסתדר מעצמו ואסף את כל הדפים לערימה אחת.

אולי האורחים שלי, שבאו מוינה, אולי בהשראתם התחלתי לאסוף דפים.

זה היה דווקא ביקור רגיל וצפוי, עם מיטות שמציעים מראש, עוגות שמכניסים למקפיא ומישהו שיוצא לשדה התעופה להביא את האורחים העליזים. האורחים היו נחמיה בני, אשתו חיה וילדיהם.

פעם בכמה זמן אנחנו מתארגנים לביקור כזה. מחכים שיצטברו מספיק חודשים וגעגועים ואז מזמינים אותם עם איזה תירוץ של בר מצווה או חופש ומבלים ביחד כמה ימים קסומים.

בשבילם זוהי הזדמנות להכיר מחדש את כל שאר הבני דודים הישראליים שלהם, להפשיר קצת מהגרמנית האוסטרית, לחזור לפטפט בעברית שוטפת, להשתזף בשמש הישראלית ולדרוך עוד פעם על המרצפות הירושלמיות שיש בכניסה לבניין שלנו ברחוב הרב עוזיאל ב'בית וגן'.

הביקור התחיל כרגיל. היו הנשיקות, המזוודות וכל ה'שאלות-סבתא' שלי על "איך גדלתם!" ו"מי זה התינוק הזה שאנחנו כמעט לא מכירים?" אחר כך עלינו כולם הביתה, ממלאים את חדר המדרגות בהתרגשות הקבועה.

ישבנו לאכול ארוחה חגיגית בטעם של בית. כבר מאתמול הסירים הגדולים יצאו מהחושך והתמלאו בכל מה שאני זוכרת שהם אוהבים, אין כמו אוכל חם של אמא, כשילדים בכל גיל שיהיו חוזרים הביתה.

וככה, עם האדים החמים ונקישות המזלגות, ישבנו לדבר. בעלי ביקש לדעת מה קורה בוינה, עיר הניכר והקונצרטים שמתעוררת מעילפון עמוק בן שמונים שנה ומתחילה להפריח עלים חדשים בקהילה היהודית המקומית. נחמיה וחיה עומדים בראש ארגון סטודנטים גדול בוינה, סניף של הארגון העולמי 'נפש יהודי', זהו ארגון ששם לו למטרה להעמיק את הזהות היהודית בקרב הסטודנטים היהודיים בעולם ובארץ, ונחמיה עסוק בזה עד צווארו. יש שם שיעורים והרצאות שוטפות, שיחות אישיות ואירוח בלי הפסקה.

הזהות היהודית בווינה הולכת וצוברת תאוצה, כמו קטר שכל יום נוספים לו קרונות חדשים. בתי ספר קהילתיים, בתי כנסת, מסעדות כשרות והמון חברים חדשים ברשימה. המדרכות של וינה מכירות יהודים כבר אלף שנים לפחות, אבל היהודים עצמם, לא תמיד מכירים את מה שיש להם ביד, ועכשיו הם מתחילים לרצות להכיר.

"השנה יצאנו למסע בפולין עם הסטודנטים", הוא מספר.

"אין לכם מושג מה המקום הזה עושה לכל יהודי שהוא. כמה הוא מחבר ומקשר ונכנס לך לתוך העצמות, עד שאין לאן לברוח יותר ואתה מבין יותר מתמיד כמה בעצם אתה יהודי. וכמה היהדות קרובה אליך".

'מסע לפולין... מסע לפולין... מסע לפולין...' המילים מתפוצצות לי בתוך הגוף.

"המקום הזה הוא הבמה הכי טובה לכל מה שתמיד רוצים לומר ולספר על אמונה ועל כוח, על תוכנית אלוקית ועל המטרה של העם הזה".

נחמיה מדבר והמילים מתפוצצות בתוכי... 'פולין... מסע... מקום לספר... סטודנטים...'

'באמת. האם יכול להיות שזה בדיוק מה שאני צריכה?!'

אני קמה להביא את המנה האחרונה החגיגית שהכנתי. חותכת בלי לחשוב, מגישה בלי להתרכז ומרגישה אוטומט שמוטען בדיסק הלא מתאים. "אני גם רוצה להיות בפולין", אני אומרת בסוף בכמעט חולשה, "לא, אני לא רוצה... אני צריכה! אני חייבת!"

נחמיה מביט בי מופתע. הוא לא מכיר את האמא שלו ככה, קצת אבודה.

"אז תסעי גם את!" הוא מציע באבירות וקם להביא עוד קצת עוגת שוקולד לאשתו.

"מה זאת אומרת לנסוע 'גם'? אני לא מתכוונת לצאת במסע של גימלאים, מטעם איזה ארגון עובדים עם הסברים היסטוריים של תיירים. אני צריכה לנסוע עם אנשים שאפשר לבכות איתם ולהרגיש איתם, לדבר איתם ישר לתוך הלב. הלוואי שיכולתי לצאת עם סטודנטים צעירים וחושבים. אבל מי ייתן לי?!"

בעלי מנסה להרגיע. "חנה, מה הבעיה? 'נפש יהודי' קיים גם בארץ, ומטוסים לפולין זה דבר של כל יומיים. רק נצטרך לפנות לאנשים המתאימים ולראות איך בדיוק הלוגיסטיקה של כל המסע הזה. אני בטוח שיהיה לך מקום בתוך מסע של שליחות ויהיה מי שישמח לשמוע אותך. אבל את בטוחה שאת רוצה?!"

אני יודעת למה הוא שואל. והוא יודע שאני יודעת. האם אני באמת בטוחה שאני רוצה?!

"כן, אני בטוחה!" בערב, ישבנו לדבר על זה בסלון. רוח ירושלמית מנחמת התגנבה אל הבית. היינו אחרי סרט המבצע: 'השכב את האורחים'. ידעתי שעכשיו אני הולכת לחפש את המקום ממנו מתחיל החבל. מישהו צריך להתחיל למשוך בו - היום! עכשיו! הרֶגע!

מהר מאוד הגעתי ל'נפש יהודי', ליעל זהבי, המנהלת החינוכית האדירה של הארגון כאן בארץ וליו"ר הרב אלי אילני. שניהם קיבלו אותי בספקנות. זה מסע לסטודנטיות אקדמאיות, לא לנערות תיכון מתלהבות.

'נפש יהודי' אינו במה לסיפורי נוסטלגיה, גם אם הם נוגעי לבבות. המסע לא מניח להתערבב עם רגשות בלבד, אלא מבקש תשובות מדויקות, מתקבלות.

'את בטוחה?!'

שתקתי פתאום, כאילו נמחקו לי כל המילים מן הטקסט. 'האם את בטוחה?!' נזכרתי בשאלה של בעלי 'האם את בטוחה?! האם את בטוחה?!'

'לא! לא! אבל אני רוצה! יש לי מה לומר... בזה אני בטוחה...'

ועם התשובה הזאת התחלתי להבין שיש לי סיפור.

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (8 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים