הטור של דבורי וקשטוק

"כאן אני לא רוצה להשקיע אנרגיה בלכסות על דברים או לייפות אותם. באתי לקבל עזרה"

מקום מקצועי חייב לאפשר מקום, הכלה, אמפתיה, הקשבה וסובלנות. אפס ביקורת. אפס שיפוטיות. על זה את משלמת לא רק בכסף, אלא בחשיפה, באמון, בכוחות נפש

| י"ב אדר א' התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

אחד מהרגשות הכי קשים לבני אדם זו הבושה.

הבושה להודות שקשה, שהוא צריך עזרה, שהוא לא יודע משהו שנראה בעיניו בסיסי לדעת, שהוא סובל מבעיה איקס, שהוא חשף משהו שהיה עדיף שלא לחשוף.

כדי לא לחוות את הבושה – אנשים מוכנים לעשות דברים הזויים, להתמודד לבד ולקבור בתוכם סודות מעיקים ותוקעים העיקר לא להרגיש את הרגש הזה.

כשאנשים בוחרים להגיע לאיש מקצוע, הדבר שהם הכי צריכים זה המרחב המוגן שיאפשר להם להגיד באמת מה הם מרגישים ומה הם צריכים, בלי להתבייש.

כן, מקום אחד שזה לגיטימי להגיד שאני לא מהממת כמו שאני נראית כלפי חוץ, שאני מפחדת ללכת ברחוב כי נראה לי שבכל רגע אני עומדת ליפול (חרדה), שיגלו שאני לא חכמה כמו שאני נשמעת, שאני אחרי התקף פסיכוטי ואשפוז ממושך במחלקה סגורה, שאמא שלי סכיזופרנית, שאחותי התאבדה, שאני חסרת ביטחון, שאני מקנאה בגיסתי, שאני מרגישה מיותרת, שלהיות כלה זה לא כזה כיף... שאין לי כסף לצרכים בסיסיים.

כל הדוגמאות שהבאתי בשורות הנ"ל הן דוגמאות אמיתיות מהקליניקה, רק מהתקופה האחרונה!

את החוויה הזו, של "לחפש מקום" ולקבל במקומו ביקורת, שיפוטיות ורצון לתקן אותי חוויתי לא מזמן. לפני כשנה וחצי הלכתי לאשת מקצוע כדי לפתור עניין שמעיק עלי. הגעתי אליה אחרי המלצות, והחלטתי להתמסר. סיפרתי דברים אישיים מאד והרשיתי לעצמי להתבטא באופן חופשי, בלי צורך לעטוף מילים, לנחמד אותם או "להישמע מכובדת". הבאתי את עצמי, את החלקים הפחות יפים שלי.

התגובה שלה הייתה: "לא מתאים לאשת מקצוע לדבר ככה", "אפשר להגיד אותם הדברים בצורה אחרת", ועוד.

"אבל כאן אני לא רוצה להשקיע אנרגיה בלכסות על דברים או לייפות אותם. באתי לקבל עזרה", ניסיתי להתגונן.

היא סירבה לקבל את התשובה הזו. היא מצפה מאישה אינטליגנטית כמוני לדבר בשפה יותר שקולה, מדודה, מכובסת!

ואז, במקום שתהיה תחושה של מקום, של אוויר, של מוכנות להיות מי שאני גם ברגעי כאב, הייתי צריכה להיות, שוב, מה שמצופה ממני.

זה היה מאכזב, ומיותר לציין שזה היה מאד לא מקדם.

יש מעט מאד אנשים סביבי שאני יכולה להביא להם את עצמי בפשטות, עם החלקים המדהימים והמוערכים, בדיוק כמו שאני יכולה להביא את החלקים הפגיעים, הכאובים, הייצוגיים פחות.

אני לא יודעת מתי בחיי הבטחתי לעצמי להיות כתובת עבור אחרים, גם כשלא היו לי כלים לעזור אלא רק להקשיב. למישהי עם היסטוריה כמו שלי, זה כנראה קרה ממש בילדות המוקדמת.

מאז, זו משימת חיים להיות האדם, גם אם אני האדם היחיד בעולם, שיוכל לתת מקום לשני. זה לא אומר שאני צריכה להסכים איתו, או לתת לגיטימציה למה שהוא עשה. זה כן אומר להקשיב לו ולתת לגיטימציה להרגיש את מה שהוא מרגיש.

אחת הלקוחות שלי העיזה לראשונה בחייה להסתכל לאמת בעיניים ולהגיד שהיא כועסת על אמא שלה. כל כך כועסת! בזמן ש-30 שנה היא מכריחה את עצמה להגיד שאמא שלה היא האישה הכי מדהימה בעולם. רק אחרי שהכאב עלה החוצה והתאפשר מקום להרגיש את הרגשות האמיתיים, אפשר היה לצאת לדרך חדשה.

לקוחה אחרת דיברה על כך שהיא מייסרת את עצמה במשך שנים על כך שהיא הייתה בקשר לא בריא עם בחור ובדיעבד היא מבינה כמה הקשר היה הרסני עבורה ועבור עתידה. חוץ ממנה וממנו אין עוד איש בעולם שיודע על הקשר ביניהם, ועכשיו הצטרפתי אני לסוד הגדול. כשהיא הבינה שאני לא מתכוונת לייסר אותה עוד, להטיף לה או לצקצק בלשוני על "חבל" ו"למה", ו"נו נו נו", היא פרצה בבכי. סוף סוף היא יכולה לשחרר את הגוש שתקוע לה בגרון ותוקע לה את האפשרות להקים בית נאמן בישראל. היום היא כבר נשואה כדת משה וישראל, שמחה וסולחת לעצמה על מה שהיה.

הייתה אשת ציבור מוכרת שהתקשתה להתמודד עם החשיפה לאינטרנט ורעדה מעצם המחשבה שמישהו יגלה שהיא, שמטיפה לאחרים בנושאי צניעות, נכשלת בעצמה. רק אחרי התהליך היא אמרה שהיא מבינה שמה שתקע אותה מלחפש עזרה זה הבושה, מה שהגביר עוד את המצוקה ואת הבעיה. רק כשהגיעו מים עד נפש וסודה עמד להתגלות - היא פנתה לעזרה, קיבלה את המקום להיות מי שהיא, בלי ההילה מסביב, וכך התפנתה לטפל בעצמה באמת.

אישה שבעלה יועץ נישואים גדול נשברה כשהיא סיפרה איך באמת נראים הנישואים שלה איתו.

וזה רק קצה בים ההתמודדויות שיש לכולנו.

אחד מהרגעים הכי מרגשים עבורי, כאשת מקצוע, שבאים אליה כדי לשתף, לפרק ולעבד חוויות קשות, זה כשמישהי אומרת "בחיים לא חשבתי שאספר למישהו שאני מרגישה ככה", "אני לא יודעת מה גרם לי לספר לך את זה. אף אחד לא יודע".

והתחושה שתמיד מלווה אותם בסיום הפגישה, היא הקלה. הקלה שזה בסדר לטעות, שזה בסדר להרגיש הכל, זה בסדר להיות אנושית.

ומה שמאפשר לי להיות במקום הזה זה הנחת יסוד ברורה וחד משמעית: אף אחד לא מקולקל! ולכן אין צורך לתקן אף אחד!

יש מקום לשפר, לגדול, לעבוד על המידות, להתפתח, להתגבר, להתבגר. אין צורך לתקן מה שלא מקולקל. הקב"ה לא ברא בני אדם מקולקלים.

אם את בתהליך מקצועי כלשהו ואת מרגישה בו שאת לא ראויה, לא "מספיק בסדר", שאת לא נורמלית, חריגה, טועה באופן קבוע; אם את בתהליך מקצועי ואת לא מרגישה שיש מישהו שמוצא בך נקודות של אור, יכולת וכח, שאת גם בסדר, ולא רק "לא בסדר"; אם את בתהליך מקצועי ואין לך זכות להרגיש כעס על הקב"ה, אכזבה מהילדים, כאב על מה שהיה ואיננו, נקמה במישהו שפגע בך או כל רגש שנתפס כ"לא בסדר" –

קומי ולכי. אתמול.

מקום מקצועי חייב לאפשר מקום, הכלה, אמפתיה, הקשבה וסובלנות. אפס ביקורת. אפס שיפוטיות.

על זה את משלמת לא רק בכסף, אלא בחשיפה, באמון, בכוחות נפש.

איך אמרה לי לקוחה השבוע?

"אני רגועה כשאני שומעת שאני לא הבעיה, אלא שהדרך בה הלכתי לא הביאה אותי למטרה שרציתי להשיג, והיא זו שמעכבת אותי".

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 3.9 (24 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים