אמונה
מדוע חשוב לאלוקים שנניח תפילין?
בורא עולם נמצא מעבר לחומר ולזמן - כיצד מוכיחים את רצונו במעשינו, ואת חשיבות מעשינו לפניו?
- דניאל בלס
- כ"ח שבט התשע"ט
(צילום: shutterstock)ירון שואל: "שלום. יש לי חבר לא דתי ששאל אותי על מטרת המצוות. היהדות הרי מלמדת אותנו להימנע מעבירות ולקיים את המצוות שהן רצונו של הקב"ה, על כך נקבל שכר ועונש. חברי שאל: למה חשוב לריבונו של עולם, שנמצא מעבר לזמן ולחומר, אם קרעתי נייר טואלט בשבת או קשרתי תפילין עשויות מעור? אני מאמין שזהו רצונו של בורא עולם, אך הייתי רוצה לדעת איך מסבירים זאת בשכל".
* * *
שלום וברכה ירון, ותודה על השאלה.
תוכל להשיב לחברך בשתי דרכים, האחת מתייחסת לחוקי הבריאה (רצון הבורא יתברך), והשנייה לחיבור המיוחד שבין הנשמה ליוצרה (האדם). בכתבה זו נעסוק בעז"ה בתשובה הראשונה.
צריך להשיב ל'פילוסוף המתחיל' תשובה מוחצת: אם לבורא לא היה שום רצון - אז לא היתה כל בריאה, לא היה עולם ולא היו נבראים. כל העולם כולו, כל שנייה בה אנו חיים, היא הוכחה לרצון אלוקי חי ופועל בלעדיו היה הכול תוהו ובוהו, לא-כלום.
רצון הא-ל הוא להטיב, בדרך משל, כשם שרצון השמש הוא להאיר.
אלמלא היתה תכלית לבריאה, לא היה הבורא 'טורח' לברוא עולם חומרי מורכב כל כך עם בני אדם חושבים ומתבוננים, בעלי נשמות רוחניות גבוהות, הבוחרים בין טוב לרע: "בורא השמים הוא האלוקים, יוצר הארץ ועושָׂה, הוא כוֹנְנָהּ, לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח). התכנון הוא עדות לכוונה ורצון אלוקי שעלינו ללמוד כדי למלא את יעודנו.
כמו כן העובדה שבורא עולם נמצא מעבר לחומר והזמן אינה מרחיקה אותו מאיתנו. ההיפך הוא הנכון, כיוון שהוא יתברך אינסופי ונצחי - הרי הוא נמצא בכל מקום! רצונו מוכרח להגיע עד הנבראים הקטנים ביותר ללא חילוק וללא גבול.
רק יצור שמוגבל למקום ולזמן עשוי להחשיב כוכב גדול יותר מיצור קטן, אולם הבורא האינסופי נמצא בכל מקום ובכל זמן במידה שווה. אין בעיניו הבדל בין קטן לגדול - דווקא משום שהוא יתברך אינסופי.
יש לו כוונה ורצון אפילו בתנועתו הזעירה של אטום בודד, קל וחומר באדם החושב המסוגל לכוון אליו במחשבה, בדיבור ובמעשה.
ניתן להמשיל זאת בדרך של משל מדעי: חוק הגרביטציה (כח המשיכה) חל כידוע בכל היקום כולו, פועל על הגלקסיות הרחבות ביותר, והכוכבים בעלי המסה הגדולה ביותר, אך בו-זמנית חל אפילו על נמלה קטנה בעולמנו. כך, להבדיל, הרצון האלוקי מגיע לכל הנבראים בכל דרגה שבה יהיו.
האדם חשוב יותר מגלקסיה וכוכב לכת לא מפני גודלו, אלא מפני שיש בו תודעה, נשמה רוחנית, המסוגלת להשיג ידיעה על יוצרה ולקיים את רצון התודעה הגבוהה מכל - בורא עולם. יש לנו 'תקשורת' עם יוצר המציאות, כי היוצר נתן בנו כלים רוחניים להשגת רצונו.
התורה מהווה את הוראות היצרן שמסר הבורא לאדם, שהנו היצור היחיד ביקום לו ניתנה הבחירה בין טוב לרע.
אם קשה לחברך עם הרעיון של חוקים, תוכל להזכיר לו את העובדה ש'הוראות יצרן' קיימות גם בטבע שאלוקים יצר בעולמו:
לדוגמה, אדם שירבה באכילה ללא כושר - לא יהיה בריא; אדם שיכניס ידו לאש - יכווה; אדם שלא יעשה מעקה בראש הגג - טבעי שיפול ויפצע.
יכול אדם לומר: "וכי אכפת לחוקי הביולוגיה אם אהיה רזה או שמן? וכי אכפת לכח המשיכה אם אדם קטן כמוני יעשה מעקה לגגו, כדי ש'יעניש' אותי בנפילה?"
התשובה היא שישנן הוראות יצרן על פיהם נברא העולם, והשכר והעונש מגיעים לאדם מכוח מעשיו, מידה כנגד מידה. כשם שיש חוקי טבע גשמיים, יש חוקי טבע מוסריים הנוגעים למעשינו הטובים והרעים. עבירתו של האדם היא זו שחוזרת לפגוע בו ולצערו.
אמרו חז"ל: "העושה מצווה אחת, קונה לו פרקליט אחד (סניגור), והעובר עבירה אחת, קונה לו קטיגור אחד" (פרקי אבות ד, יא), "רשעים יצר הרע שופטן, צדיקים יצר הטוב שופטן, בינונים זה וזה שופטן" (ברכות דף סא, ב).
הייסורים הקיימים בעולם הזה ובעולם הבא אינם נעשים בתורת נקמה ח"ו, אלא דומים יותר לסוג של 'ניתוח' שמטרתו לתקן פגמים ומומים שיצר האדם בנשמתו. הגיהנום דומה בדרך משל למכונת כביסה שמכבסת בגד שהתלכלך; החכם משתדל לא ללכלך את חולצתו, כדי שלא יידרש לכביסה מרובה. עבירות חמורות הן ככתמים לא רגילים שדורשים ניקוי כימי להסרתם.
(צילום: shutterstock)כשם שבעולם הזה כל חולה רוצה להתרפא ממחלתו, מוכן לשלם על רפואתו, ואף מודה לרופא שמנתח ו'מכאיב' לו, כך גם כל נשמה מודה ליוצרה בעולם הבא על הייסורים, כי היא מבינה את תכליתם להטיב לה ולתקנה. אמרו חז"ל: "לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה - על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו (אומר): הטוב והמטיב" (פסחים דף נ, א).
מטרת התורה להדריך אותנו לחיים טובים ושלמים בעולם הזה וכמובן לנצח נצחים בעולם הבא: "לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום - לטוב לך" (דברים י, יג).
כיצד מוכיחים את חשיבות מעשינו לפני בורא עולם?
בחלק הראשון של כתבה זו עסקנו בחוקי הבריאה - הרצון האלוקי. למדנו שהבורא יתברך טבע חוקיות בבריאה שחלה על כל הנבראים, ולכן מסר הוראות יצרן להטיב לנו. כשם שצריך להישמר מאש, לדעת כיצד להשתמש בה כדי לבשל ולא להיכוות, כך צריך האדם לדעת להישמר מעבירות, וללמוד כיצד לכוון את יצריו בצורה חיובית שתטיב עמו: "לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום - לטוב לך" (דברים י, יג).
כעת נלמד מדוע אפילו לפעולות קטנות ישנה משמעות בידי בעל תודעה.
הבורא נתן באדם כוח שכלי שלא נתן באף נברא אחר בעולמו, והוא שהופך אותו לנזר הבריאה השולט בכל בעלי החיים: "מילאו את הארץ וכיבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח).
האדם נברא בצלם אלוקים, ולכן בכוחו להכיר ביוצרו. עצם העובדה שיש לך תודעה שכלית, מעידה שנשמתך מחוברת בכל רגע לתודעה העליונה של המציאות כולה - אלוקים.
נייר, עור, אפילו גופך הגשמי - כל הדברים שאתה רואה סביבך - הנם רק חומר. גופך אינו יותר ממעטפת חיצונית לנשמתך. מובן שאלוקים לא מחשיב את הנייר, את החומר הארעי, כי אם את נשמתך הרוחנית. ישנה משמעות לכל פעולה של בעל תודעה, היות והנשמה מסוגלת לבחור בין טוב לרע, וכך להיקשר ליוצרה במעשיה.
תודעתך מסוגלת לכוון אל הקב"ה בכל רצון, בדיבור במחשבה ובמעשה. חיתוך נייר הוא רק ביטוי נוסף של תודעתך בתוך המציאות, הוצאת רצונך מן הכח אל הפועל, באופן שמעיד אם רצונך להתקרב אל הבורא יתברך או להתרחק ממנו חלילה.
הצטווינו לתקן את כל מעשינו לפני השבת, ולא לבצע מלאכות-יצירה שונות במהלך היום הקדוש לה', וזאת במטרה לחבר את תודעתנו לאמונה בבריאת העולם, ולקבל מקדושתו יתברך: "את שבתותיי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם" (שמות לא, יג). כאשר אנו שובתים אפילו ממלאכה קלה של קריעת נייר בשבת, תודעתנו מתחברת לרצון האלוקי ששבת מכל מלאכה בסיום הבריאה. זו הדרך בה הנשמה מתדמה ליוצרה ומשתתפת במעשה הבריאה.
מובן שכל פעולה יכולה להראות חסרת משמעות במידה ומסירים ממנה את הכוונות הגלומות בה: גניבה היא רק העברת חפץ חומרי ממקום אחד למקום אחר. רצח אינו יותר מהעברת קבוצה אחת של אטומים (מתכת בצורה חדה) לתוך קבוצה אחרת של אטומים (גוף ביולוגי). אך לפעולות ישנה משמעות רבה תחת המעטפת החיצונית שלהן, ואף לפעולות קטנות יכולה להיות השפעה גדולה מאוד על חיינו.
מנתחים נדרשים לשטיפת ידיים יסודית, בהיותם מודעים למציאות בה וירוס זעיר מסוגל להרוג אדם. חשיבות הפרטים ניכרת גם בטכנולוגיה אנושית: מתכנתים לדוגמה יודעים היטב כי אפילו שגיאה קטנה מאוד בשורת קוד אחת יכולה לפגום בכל הרצת התוכנה. אוי לו לעובד בכיר בכור גרעיני שישגה בלחיצותיו או יתעלם מלוח המחוונים. כל אלה הם משלים המעידים על הנמשל הגדול. המציאות האנושית, כידוע, מורכבת יותר מכל תוכנת מחשב, לכן תורת ה' רחבה מיני ים.
אנו יודעים מהי תכלית הבריאה היות ובורא עולם נגלה לפני כל בני עמנו במעמד הר-סיני וגילה את חוקי הבריאה - תרי"ג מצוות על פיהן נקבעת רמת קרבתנו או ריחוקנו מהבורא יתברך.
אמרו חז"ל: "כי מה איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף? הא לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות שנאמר (משלי ל, ה): כל אמרת אלוה צרופה" ומבאר הרמב"ן: "וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאוד כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך" (דברים פרק כב, ו).
המצוות הן רצון הבורא, בכל אחת מהן גלומה תכלית בבריאה ותיקון רוחני לנשמה. ברית המילה לדוגמה מועילה מטעמים רפואיים (גוף), בנוסף היא סימן-זיכרון בבשר שיוצר רושם חזק מאוד בבני עמנו מדורי דורות (נפש), אך יותר מזה מקדשת את נפש היהודי לפני יוצרה (נשמה).
התפילין הן אות על היד שכנגד הלב והמצח שכנגד המחשבה, ופועלות על שני הכוחות העיקריים באדם. יש בהן פרשיות מן התורה הקדושה, לזיכרון יחוד השם ויציאת מצרים, וקשירתם מייצגת את קשירת היצר הרע - באופן כזה של הכנעה נקשרת תודעת האיש אל יוצרה בתפילה: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק" (הלכות תפילין, פרק ד). האשה אינה זקוקה למצוות התפילין כיוון שמטבעה ליבה רך וכנוע לה', אך כנגד זאת הצטוותה על כיסוי הראש והצניעות שנוגעים לנפשה.
(צילום: shutterstock)כל מצווה ומצווה יש לה משמעות בעולמות עליונים ותחתונים. השחיטה היהודית מונעת צער בעלי חיים, אך מטרתה הפנימית לתקן את מעשינו ואת תודעתנו, לכן אמרו חכמים שהאוכל מאכלות אסורים פוגם בהרגשיו הרוחניים. כל עבירה פוגמת למעשה בתודעתו הרוחנית של האדם: "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא): 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' - אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם"! (יומא דף לט, א).
הבורא מסר את מצוותיו במטרה "לצרף בהן את הבריות", כשם שמצרפים יהלום עד שינצוץ. לשם תכלית זו ניתנה לנו הבחירה בין טוב לרע.
"לחם בושה" - הוא מושג בקבלה שמתאר את השגת השכר של העולם הבא במאמץ ולא בחסד. הנשמה זקוקה לבנות את עצמה, להשיג את גבורתה על ידי הניסיונות והמצוות בחיי המעשה, בזכותן זוכה לקרבת הא-ל יתברך. תכלית הנשמה הוא להידמות ליוצרה, לשם כך ניתנה לה בחירה חופשית לבחור בכוחות עצמה האם ועד כמה להתקרב לאלוקים במעשיה, או ההיפך חלילה. לכן העולם הזה נקרא בקבלה בשם "עולם העשייה".
תכלית קיומנו הוא בשכר הנצחי הגבוה מכל - קרבת אלוקים בגן-עדן, תכלית אותה ניתן להשיג רק באמצעות מעשינו בעולם הזה. כך אמרו חכמינו: "שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות ו, ט).