המדריך המלא לחינוך ילדים

הרב זמיר כהן - מדוע התרחקו ילדי המהגרים משמירת השבת?

מה עדיף – התניה חיובית או התניה שלילית? ואיך נחנך את ילדינו לתפילה בבית הכנסת?

שתף במייל
| י"ד שבט התשע"ט |
whatsapp
אא

במחקר שנערך בארה"ב, חיפשו החוקרים פתרון לאנשים הסובלים מכאבים עזים עקב מחלה כרונית שאין לה תרופה, וגופם כבר אינו עומד בעומס משככי הכאבים למיניהם.

הם ניסו על מספר רב של חולים את הניסוי הבא: כל אחד מהם התבקש להיזכר בריח נעים, או במוסיקה נעימה, או במאכל טעים שמאוד אהבו בילדותם, והוא עשוי לענג אותם. לאחר שכל אחד סיפר על בחירתו, התבקשו החולים להריח או להאזין או לאכול את בחירתם הנעימה בכל פעם שהשתמשו בתרופה לשיכוך כאבים.

לאחר תקופה התבקשו בעת התקפת כאבים להריח או להאזין או לאכול את האמור, מבלי להשתמש בתרופה משככת הכאבים. התברר שהכאבים נרגעו משמעותית ללא התרופה, ברמה שכמעט מקבילה לשימוש תרופה!

המוח למד לקשר בתודעה בין הריח והמוסיקה והטעם הנעימים, לבין שיכוך כאבים, ופעל מעצמו לשכך את הכאב מבלי להיעזר בתרופה חיצונית!

זהו כוחה של התניה חיובית. 

קישור בתודעת הילד בין תחושת נעימות ומתיקות לבין לימוד מסוים או מעשה טוב כל שהוא, יוצר התניה חיובית בין הלימוד והמעשה לבין התחושה הטובה, וגורם לילד תשוקה פנימית לחזור שוב ללימודים או למעשה הטוב.

ומכאן החשיבות הגדולה שעלינו כהורים וכמחנכים לייחס לא רק לביצוע המעשי של המטלה שעל הילד לבצע, אלא תמיד לתת את הדעת גם על האווירה שמסביב ועל תחושת הילד בעת ביצוע המטלה. האם הוא מבצע בתחושת כפייה? האם הוא חש מיאוס במעשה שעושה? או שמא נעים וטוב לו.

נעימות זו אינה מוכרחה להיווצר כתוצאה מהמעשה הטוב עצמו, אלא יכולה להיות גם מדברי השבח והמחמאות שמקבל לפני ובשעת ולאחר המעשה, מכתב שירה מהלל, או גלידה טעימה שמקבל לפתע בעת הלימוד מבלי שיצפה לכך.

וכאשר ההרגל לבצע מטלות חינוכיות נעשה מתוך תחושת נעימות ומתיקות, ימשיך הילד בבגרותו לבצע את אותן מצוות ואת אותם מעשים טובים מתוך תחושת נעימות, גם ללא הממתק המלווה, אלא מתוך הבנה. אולם אם את הלימוד ומעשה המצווה ליוו תחושות כפייה ולחץ, תחושות אלה ילוו אותו גם בבגרותו, גם כשיבין בשכלו ויסכים לחלוטין שזו האמת, וכך נכון וטוב והכרחי לעשות על פי האמת. אך תחושתו תהיה שהוא כבר אינו מסוגל לבצע...

ניתן לומר בוודאות שזהו עיקר סוד הצלחתם של ההורים והמחנכים שהשכילו לחנך את ילדיהם לערכים גבוהים הממשיכים ללוותם כל ימי חייהם, מבלי שיפרשו באחד השלבים שבדרך, על אף הניסיונות הגדולים האורבים כיום כל כך לפתחי הנוער המתבגר, בתקופה הכל כך רגישה של חייהם.

בדרך כלל יזהו ההורים מיד את התועלת הגדולה שבהתניה החיובית. אבל גם אם לא ניכרת כעת תוצאה מידית, הזרע שנזרע בנפש הילד ינבוט ויצמח עם הזמן ויניב פירות מבורכים. וזהו אחד מהיסודות הבסיסיים להטמעת ערכים חינוכיים בנפש הילד. שהרי ילד המבצע את המטלות שעליו רק משום כפייה, או רק מתוך הרגל, ללא 'לב', עלול הוא בשלב מסוים, לסטות חלילה מהדרך

 

זה לעומת זה

בעבר היו העוברים ושבים בכיכר העיר צופים בדב מאולף הרוקד לקול צלילי חליל או תוף, ומתוך התפעלותם מהמחזה היו משלשלים פרוטות לטובת בעלי הדב, שזו היתה פרנסתם.

וכיצד הצליחו הבעלים לאלף את הדב לריקוד מיוחד שאינו לפי טבעו?

היו מאלצים באכזריותם את הדב לעמוד על טס מתכת חם, ומשמיעים לו באותה שעה את צלילי החליל או התוף. לרוב סבלו מחום המתכת, היה הדב מרים את רגליו לסירוגין. ולאחר שהורגל פעמים רבות בהתניה שלילית קשה זו, היה קופץ באותה צורה מיד בשומעו את הצלילים, לרוב החרדה והדמיון שהנה שוב הקרקע בוערת מתחת לרגליו...

משל קשה זה יכול להמחיש את תחושת הצעיר או הצעירה שחוו התניה שלילית בעת שחונכו לערכים טובים. ובעוד שהדב האומלל חסר בחירה, ובעת שמיעת הצלילים חש כפוי לנוע בהתאם לאילוף שאולף, הילד המתבגר בעל בחירה הוא, ובעת שמיעת "הצלילים" שחש בתקופת ייסוריו, יקום ויבעט בכל הערכים שקיבל. 

הדברים נכונים בהקניית כל סוגי הערכים החינוכיים הטובים, ונכונים שבעתיים כאשר מדובר בערכים חינוכיים גבוהים כגון לימוד תורה ושמירת מצוות מסוימות שהיצר מקשה על הילד ועל המתבגר לקיימן, כל אדם לפי טבעו. 

ילד החווה בעת לימודו עם אביו חומש או גמרא, חוויה בלתי נעימה של לחץ וכפייה, או כעס וגערות מצד האב, תחושה חווייתית דומה תלווה אותו כאשר יגדל בכל עת שיפתח ספר זה. ואם חווה מתח, הערות ונזיפות בעת התפילה בבית הכנסת או בשולחן השבת, יחוש תחושה קשה בכל עת שיכנס לבית הכנסת או בשולחן השבת, ומכאן קצרה הדרך לפריקת עול.

ואם ההורים לא שמו לב לעובדה זו עד כה, יזדרזו להעניק לילד חוויה מתקנת שתאזן את התחושות הקשות שליווהו עד כה, וייצרו בלבו תחושה חדשה של מתיקות ונעימות (ואם הילד שגדל בהתניה שלילית נעשה כעת בוגר או אב בעצמו, יעמול בשכלו לשנות את התחושה הבלתי נכונה, באמצעות אמירת והפנמת המסר הבא לעצמו: "אני יודע שהלימוד מתוק, ואין מקום נעים בעולם יותר מבית הכנסת ומבית המדרש, וכמה נפלאה אווירת שולחן השבת. ואם אדם מבוגר, יהיה מי שיהיה, שעקב הקשיים שעבר בחייו טעה והקנה לי אווירה חווייתית מוטעית, אני לעולם לא אפסיד את העולם הרוחני שלי בגללו". וכך יאזור חיל להביט על החיים במבט נכון, ויעפיל למדרגה הרוחנית הנכונה והטובה). 

אולם ילד שגדל באווירה חווייתית נעימה המקשרת בתודעתו את התורה והמצוות עם נעימות ומתיקות, בין את המצוות שבין אדם לחברו ובין המצוות שבין אדם למקום, יהיה בבגרותו אדם ערכי, השואף מצד עצמו לחיי איכות תורניים כרצון ה', בבחינת הכתוב (משלי כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".

 

חוויה רוחנית למעשה

מלבד ההתניה החיובית הנקנית בנפש הילד באמצעות המסלול הישיר בו ההורה פונה אליו בדיבור או במעשה, כמבואר לעיל, קיים גם מסלול עקיף שחשיבותו אינה פחותה מהישיר.

זאת באמצעות הדוגמא האישית של ההורה, הנהנה ומתפעל מלימוד התורה וממעשה המצוות. כאשר הילד מזהה בהוריו מתיקות מהלימוד ומהשבתות והחגים, שמחה במתן צדקה ובמעשה חסד ובכל מידה טובה אחרת, נחרטות המידות היטב בנפש הילד השואף מעתה גם הוא להגיע לעונג אמיתי כזה.

ובמקביל, לקחת את הילדים עמהם למעמדים גדולים שיש בהם כבוד תורה, להביאם לגדולי הדור שיתברכו מפיהם, ולהקנות להם מתיקות ונעימות בקיום המצוות כמבואר. כל אלה יחד זורעים בנפש הרכה זרעי אהבת תורה ויראת שמים, מתוך התפעלות ושמחה.

 

סופה של התניה שלילית במצוות

סח הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל לרבי יעקב גלינסקי זצ"ל, כי בעת בואו לארה"ב סיפרו לו זקני הקהילה היהודית עד כמה היו צריכים להתמסר ולהקריב על מנת שלא לעבוד בשבת, משום שלא היה בנמצא מקום עבודה שומר שבת. האחד נאלץ להמיר את עבודתו בשבת בשמירה לילית על המפעל בו עבד. השני נאלץ לוותר על חצי ממשכורתו עבור היעדרותו בשבת מהעבודה. וכיוצא בזה. ובכל זאת התברר שבעוד שדוגמא אישית השפיעה עמוקות לטובה על נפש ילדי חלק מהמשפחות הללו, היו משפחות שרבים מילדיהם סטו מהדרך ויצאו לתרבות רעה.

וביאר הרב זצ"ל, כי כיהודים שומרי מצוות הם אמנם מסרו נפש על קדושת השבת, אך תמיד קוננו בצער בפני בני משפחותיהם על הדוחק בו הם חיים עקב השבת, ועד כמה קשה להם לחיות כיהודים.

לאור זאת לא פלא שבניהם אינם שומרים תורה ומצוות. שכן אילו האב היה חוזר מעבודתו, ושמחתו וצהלתו בפניו על שזכה להקריב למען השבת, ומוכן הוא לחיות חיי צער בעולם הזה בשביל קדושת השבת, הרי כשהיו רואים הבנים מסירות כזו למצוות התורה מתוך שמחה והנאה, היו בוחרים בדרך התורה והמצוות ולא היו סרים לתרבות רעה. וזהו סוד הצלחתן של המשפחות האחרות. 

 

חינוך לתפילה בבית הכנסת

עיקר ההצלחה בחינוך הילד להתפלל בבית הכנסת במניין כראוי, אינו מתבטא בעצם הגעתו לבית הכנסת בהיותו ילד קטן. זהו החלק הקל והפשוט שאינו מבטיח קביעות עתידית כשיגיע לגיל עצמאי. אלא בשאלה האם השכלנו לעשות זאת באופן ש"גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו). כלומר, שהצלחנו להקנות לו נעימות ושמחה בבית הכנסת, באופן שנוצרה בלבו 'התניה חיובית' בין המקום הקדוש הנקרא בית כנסת, לבין מקום שנעים וטוב להיות בו. שהרי רק כך הוא תמיד יאהב וישאף להגיע אליו, כל ימי חייו.

לפיכך אין להביא ילד לבית הכנסת בגיל הרך לפרק זמן ארוך בו יינזף ויקבל הערות וגערות מאביו על שאינו יושב רגוע במקומו, ואולי גם מהמתפללים על שמפריע להם בתפילה. אלא ישהה בבית הכנסת זמן קצר שלא יארך בשום אופן מהזמן המתאים לגילו וליכולותיו, עם שקית ממתקים, באופן שייהנה וישמח מאווירת התפילה ומהחוויה האישית שלו עצמו, והנה כבר חוזרים הביתה. לכן, בגיל הרך יובא הילד לבית הכנסת סמוך לסוף התפילה, או שיילקח לביתו במהלך התפילה. ואם אין אפשרות כזו, יש להמתין לגיל המתאים בו יהיה מסוגל לשבת ברוגע, ורק אז להתחיל להביאו לבית הכנסת.

גם מההיבט החינוכי לכבד מקום קדוש, אין להרגיל ילד לתחושה שבית הכנסת הוא מגרש משחקים בו משחקים עם חברים, עולים בריצה לבימת החזן או למדרגות ההיכל ושוב יורדים, או מעלים ומורידים את מושב הכסא. אלא ישב ליד אביו בנחת, ובטרם יהיה צורך להעיר לו, כבר חוזר הוא לביתו בתחושת עונג ושמחה.

וכשגדל יותר והוא כבר בן תשע ואפילו מתקרב לגיל בר מצוה, אל לו לאב להעיר לו ולגעור בו בבית הכנסת, ­לה. שכן גערות כאלה, בבית הכנסת, יוצרות בתודעתו זיקה בין בית הכנסת לבין מקום שלא נעים להיות בו ח"ו. אלא רק לאחר שעבר זמן מעת חזרתם לבית, ורק אם ההתנהגות הבלתי ראויה חוזרת על עצמה שוב ושוב, יאמר לו האב בנעימות ומבלי שאחרים ישמעו: "היום התפללת מצוין, רק לא מתאים לך לדבר בשעת התפילה. קצת התפלאתי. אני מניח שהוא התחיל לדבר אתך, אבל במצב כזה תרמוז לו שתדברו אחר כך. בדרך כלל אתה זהיר בכבוד בית הכנסת ובכבוד התפילה".

ולעיתים עדיף להתעלם ולא לומר דבר. ובפרט כאשר האב אינו מוצא מילים מתאימות שיעבירו את המסר מבלי לגרום לבן להתרחק מבית הכנסת ולשנוא חלילה את התפילה. במקרה כזה יש לתת לגיל לעשות את שלו. שהרי אם האב מקפיד לבחור לעצמו ולילדיו בית כנסת שבו הוא עצמו וכל המתפללים מקפידים שלא לשוחח בעת התפילה, יש להניח שעם הגיל גם הילד יחדל לשוחח בעת התפילה.  

וכשמדובר באיחור לתפילה, מאיחור קל יש להעלים עין גם הוא קבוע. ואם הבן מאחר מאוד ומגיע סמוך לברכת יוצר, והדבר חוזר על עצמו באופן קבוע, יאמר לו האב בנעימות ומבלי שאחרים ישמעו: "שמתי לב שאתה עייף בבקר והעייפות גורמת לך לאחר ולהגיע באופן קבוע סמוך לברכת יוצר. אני בטוח שזה מציק לך גם מצד ההספק בתפילה וגם מצד אי הנעימות מאנשים שרואים אותך מאחר. אני מציע לך לישון מוקדם יותר וכך לקום מוקדם יותר אפילו ברבע שעה, וזה כבר יעזור לך להגיע בזמן".

במשפטים אלה קיבל הבן את המסר שעליו להשתנות, אבל הוא לא הותקף באופן אישי וכבודו לא נפגע. ובכך, גם אם באמת הבעיה לא הייתה נעוצה בשינה מאוחרת, הוא יתאמץ מעצמו להגיע לתפילה בזמן.

אולם יש לציין שאיחור קבוע אמור לעורר את ההורה להתבוננות שמא הבן אינו מודע לחשיבות התפילה ולמשמעותה, ובכלל לשם מה צריך להתפלל. ואם אכן קיים חשש כזה, ימצא את הדרך לדבר על מעלת התפילה בשולחן השבת (לאחר שיכין היטב מה לומר מתוך ספרים ומשיעורים), או יבקש מרבו של הבן להסביר את הדברים בשיעור, מבלי שהאב יפרט לרב יותר מידי אודות חסרונות בנו, אלא רק יציין כי כאביו של הבן, הוא חושש מסימני רפיון בתפילה המתחילים להיראות אצל בנו, ומבקש אם אפשר לחזק את הדברים באחד השיעורים מבלי לרמוז מאומה לבן עצמו. 

* * *

ועוד על חינוך לתפילה. הורים לילד בן עשר הלומד בתלמוד-תורה, פנו בשאלה אודות תפילת שחרית בימי החופשה. הבן אמנם קם לתפילה בבית הכנסת, אך הוא חוזר מוקדם. התברר כי הוא מתעצל מלהתפלל כנהוג בכיתה, ולכן מסיים את תפילתו לאחר שמונה-עשרה ומיד חוזר לביתו. כיצד נכון להעיר לו מבלי שייפגע.

ההורים הופתעו לשמוע שהנכון הוא להעלים עין, ולא לדרוש ממנו יותר מזה. יש לזכור שהחינוך למצוות לפני גיל בר מצוה, נועד אך ורק להביא את הילד למצב שבו בגיל בר מצוה הוא ישמור את המצוות המוטלות על כל יהודי. ואם כדי שיקיים מצוה כל שהיא לפני גיל בר מצוה אנו גורמים לו לתעב חלילה את אותה מצווה, הרי עשינו את ההיפך מהחינוך למצוות. וכאן, לחץ על ילד לפני גיל בר מצווה להישאר יותר בבית הכנסת לאחר שבלבו הוא חש שמיצה את יכולתו להישאר, יצור בלבו ריחוק מהתפילה במקום הקדוש.

לכן אין לדרוש ממנו יותר מזה, ואפילו לא לרמוז לו שמשהו לא בסדר עם זה, שהרי הוא עושה כפי שכוחותיו של ילד בגילו ולפי טבעו מאפשר לו (ראה על כך בפרק "גיל החינוך"). ואדרבה, כשמסיים להתפלל יש להזמין אותו בחיבה לאכול את ארוחת הבוקר, ומידי פעם גם להחמיא לו על תפילתו היפה. וכך, כשיגיע לגיל מצוות וכוחותיו הנפשיים והפיזיים יהיו חזקים יותר, הוא יתפלל תפילה מליאה מתוך אהבה ושמחה.

נמצא, אפוא, שלעיתים הדרך הנכונה לחנך היא: שלא לחנך...

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה