והערב נא

השקו את הגנב יין בכדי לגלות היכן הכסף

הם יערכו משתה, בו ישקו חברם יין במידה מרובה, וכטוב ליבו ביין יוציאו ממנו את סודו, שהרי "נכנס יין - יצא סוד"

| י"א ניסן התשע"ה |
אא

מעשה שהיה בבחורי פנימייה שגילו כי כספם נעלם. לאחר שהמקרה שב על עצמו מספר פעמים, הבחין ראובן, אחד הבחורים הנגנבים, כי חבירו שמעון מתגנב לחדרו ו'סוחב' את הכסף המוטמן באמתחתו!... לאחר שהמשיכו ועקבו הבחורים אחר שמעון, היה ברור להם כשמש כי הוא הגנב הסדרתי, וכי נוהג הוא להחביא את הממון במקום מסתור.

התכנסו וטיכסו עצה - היאך לגלות את מקום מחבואו של שמעון. לבסוף החליטו לפעול בדרך של "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (הפטרת האזינו), והעלו רעיון מקורי ביותר: הם יערכו משתה, בו ישקו חברם יין במידה מרובה, וכטוב ליבו ביין יוציאו ממנו את סודו, שהרי "נכנס יין - יצא סוד".

וכך עשו. והצליחו.

שמעון הפך לשיכור כלוט, והחל מספר על שרשרת גנבותיו, ועל מקום הימצאו של הממון...

לאחר מעשה, התעוררו החברים בשאלה: האם אמנם הייינו רשאים לנהוג באופן זה? הרי היתלנו בחברנו והפכנו אותו ללעג וקלס. כמו כן, גרמנו לו להתבטל ממצות ברכת המזון (מחמת שיכרותו הגדולה), ואף למחרת לא התעורר לתפילת שחרית!...

וכי הוצאת הגניבה מידי הגנב מתירה לנהוג בו בצורה שכזו? 

תשובה

מסופר במסכת יומא (דף פ"ג עמוד ב')[1]: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא - היו הולכים בדרך. רבי מאיר הוה דייק בשמא - היה מדייק בשמו של בעל האכסניא לדעת אם שם נאה או מכוער הוא, ואילו רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא - לא היו מדייקים בשם. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא - כשהגיעו למקום אחד בקשו מקום ללון, יהבו להו - ונתנו להם. אמרו לו לבעל האכסניא: מה שמך? - אמר להו: "כידור". - אמר רבי מאיר: שמע מינה - מוכח משמו כי אדם רשע הוא, שנאמר בשירת האזינו (דברים ל"ב, כ'): כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

בערב שבת רבי יהודה ורבי יוסי (שלא הקפידו בשמות) אשלימו ליה כיסייהו - הפקידו אצל בעל הבית את ארנקיהם לשבת. רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה - משום שחשש שאי אפשר להאמין לו ('בנים לא אמון בם'). אזל אותביה בי קיבריה דאבוה - ולכן הלך רבי מאיר וטמן את ארנקו בקבר אבי בעל האכסניא.

ויהי לילה, אתחזי ליה בחלמיה - נראה הנפטר (אביו של כידור) לבנו בחלומו, ואמר לו: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא - בא וקח את הארנק המונח למראשותיו של אותו האיש, כלומר, לראשי.

למחר אמר להו כידור לתנאים: הכי אתחזי לי בחלמאי - כך וכך הראו לי בחלומי. אמר ליה רבי מאיר: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא - החלומות של ליל שבת אין בהם ממש, משום שמתוך שאדם שרוי במנוחה הוא מהרהר ורואה חלומות שוא, (ונתכוון רבי מאיר לדחותו שלא ילך ויטול את הארנק). אזל - הלך רבי מאיר לקבר, ונטריה כולי יומא - ושמר על כספו כל אותו היום, ואייתיה - והביאו במוצאי שבת.

למחר (ביום ראשון בבוקר) אמרו לו רבי יהודה ורבי יוסי לכידור: הב לן כיסן - תן לנו את ארנקינו! אמר להו כידור: לא היו דברים מעולם שהפקדתם אצלי ארנקיכם! אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא - מדוע לא דייקתם בשמו? אמרו ליה לרבי מאיר: אמאי לא אמרת לן מר - מדוע לא אמר לנו כבודו להיזהר ממנו? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא - כשאמרתי לדייק בשמות, אמרתי רק ששם מכוער מעורר חשש, אחזוקי מי אמרי - וכי אמרתי שצריכים להחזיק אותו כרשע ולהזהיר אחרים מפניו?

מה עשו רבי יהודה ורבי יוסי? משכוהו לכידור בדברים, ועיילוהו לחנותא - והכניסוהו לחנות יין (פונדק), כדי להשקותו יין, ובכך קיוו שישתכר ויגלה להם היכן החביא את כספם, כמו שנאמר 'נכנס יין יצא סוד'[2]. חזו טלפחי אשפמיה - ראו עדשים על שפמו, (כנראה שהתגלגל כשיכור, והיה מקנח בשפמו העבה, עד שנתפזרו השערות אנה ואנה, ובצבצו העדשים שהיו טמונים בפנים), אזלו - הלכו אצל אשתו ובקשו בשמו את ארנקיהם, ויהבו סימנא לדביתהו - ונתנו סימן לאשתו ששלחם: שאכלו אותו יום הוא ואשתו עדשים. אשת כידור האמינה להם, ומסרה להם את הארנקים, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו - ולקחום והביאום לכידור להוכיחו על שקרו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה - הלך כידור והרג את אשתו. ומסיימת הגמרא: היינו דתניא בברייתא: מים אחרונים שנוטלים בסוף הסעודה, הרגו את הנפש - משום שדרך נוטלי מים אחרונים לקנח את שפמם בידיהם הרטובות, ואילו היה כידור נוטל מים אחרונים היה מקנח שפמו, ולא היה ניכר בו שאכל עדשים, ואז לא היה בא לידי רציחת אשתו.

לאור מעשיהם של רבותינו, נוכל לכאורה ללמוד, כי מותר להשקות את הגנב על מנת להוציא ממנו את הגניבה, אף שיושפל ויתבזה מכך.

ומסתבר שאף אם יגרום לו הדבר לביטול מצוות, כגון ברכת המזון או תפילה, ניתן לנהוג כן, שהרי על איסור גניבה עובר בכל רגע ורגע - מצות "והשיב את הגזלה" מוטלת עליו בכל שעה ושעה, (וזהו תיקונו של הלאו החמור של הגניבה), מה שאין כן בשאר המצוות, ולכן מצוה להפרישו מחטאו החמור[3].


[1] המילים המודגשות הן לשון הגמרא.

[2] יעויין במהרש"א וב'בן יהוידע'.

[3] ויעויין ברש"י במסכת פסחים דף צ"א. ד"ה בית האסורים, במגן אברהם בסי' תמ"ד ס"ק י"א, ובשער הציון בסי' תר"ו סק"ב.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (76 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים