הבטיח שלא להעלות את דמי השכירות, וכעת דורש את הסכום שלפני ההנחה

מעשה בראובן שהשכיר את חנותו לשמעון תמורת 2000 דולר לחודש, למשך שנה. השניים סיכמו ביניהם, כי במידה ויחליטו על הארכת תקופת השכירות, לא יעלה ראובן את מחיר השכירות כלל. בתום שנה, ביקש שמעון, שנקלע למצוקה כלכלית, הנחה בתשלום השכירות הגבוה. ראובן נעתר לבקשתו, וסכום השכירות נקבע ל-1800 דולר לחודש.

והנה, בשנה השלישית ביקש ראובן המשכיר להעלות בחזרה את מחיר השכירות כסכום שהיה בשנה הראשונה. אולם שמעון סירב, בטענה שכבר הבטיח לו ראובן שלא יעלה את המחיר, ואם כן אינו זכאי לדרוש כעת מחיר העולה על 1800 דולר!! ראובן טען לעומתו, כי כל כוונתו היתה שלא להעלות יותר מהמחיר שהיה בשנה הראשונה, וכמובן שלא סיכמו אודות המחיר שלאחר ההנחה!

מאחר והזהירתנו התורה: וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ (במדבר י"ז, ה'), ולמדו מכאן רבותינו[1], כי כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, אשר על כן, החליטו השניים שחלילה להם להחזיק במחלוקת, אלא יגישו טענותיהם לפני יודעי דת ודין, וכל אשר יכריעו יקבלו עליהם.

ובכן, עם מי הדין?

תשובה

שאלה זו הובאה לפני רבנו המהרש"ם מבראזן זצ"ל (שו"ת, חלק א' סימן ק'), וקשר נידון זה בצורה נפלאה לסוגיית הגמרא במסכת יבמות, וכדלהלן:

דרשו רבותינו בגמרא ביבמות (נ'.), על הפסוק "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (שמות כ"ג, כ"ו): אלו שני דורות - אלו מספר השנים שפוסקים לאדם בשעת לידתו, זכה - משלימין לו את הימים שפסקו לו, לא זכה - פוחתין לו, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: זכה - מוסיפים לו על הימים שפסקו לו, לא זכה - פוחתין לו. אמרו (הקשו) לו חכמים לרבי עקיבא: הרי הוא אומר לגבי חזקיה המלך בשעה שנטה למות והתפלל אל ה', אמר לו הנביא ישעיה בשם ה' (מלכים ב' כ',ו'): "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה", הרי שמוספים לאדם ימים על מה שפסקו לו! אמר להם רבי עקיבא: אין פירוש הפסוק 'והוספתי לך' שהוסיפו לו מעבר למה שפסקו לו, אלא שתחילה פחתו לו, ולבסוף כשהתפלל אל ה', משלו (ממה שפסקו לו) הוסיפו לו.

הרי לנו שנחלקו רבי עקיבא וחכמים מה מוגדר כהוספה. דעת חכמים ש'הוספה' פירושה דוקא באופן שהיא מעבר לקצוב, ולפי שיטתם נוכל ללמוד איפוא, כי הוספה שלאחר הפחתה אינה נחשבת להוספה, וממילא רשאי המשכיר לדרוש להעלות את המחיר כבשנה הראשונה. ואילו רבי עקיבא סובר, שגם במקרה שפחתו לאדם משנותיו, וכעת חוזרים ומוסיפים לו אותן - הרי זו נחשבת להוספה. ומכאן, שלכאורה אין המשכיר רשאי להוסיף על המחיר שהפחית.

אך למסקנה, כותב המהרש"ם שהואיל וההסכם שביניהם התייחס בדוקא על המחיר המסוים שעליו סיכמו בתחילה, אם כן בודאי שלא נתכוונו רק שלא יוסיף המשכיר על סך זה, ולפיכך הרשות בידי המשכיר להשיב שבותו כמקדם.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.