הרב יצחק זילברשטיין
בודק הסכין שקדם וכיסה את הדם לפני השוחט - האם חייב בעשרה זהובים?
והנה, בעודי תר אחר עפר לצורך מצות "כיסוי הדם", לפתע עמד חכם צגייר, בירך "על כסוי דם בעפר", וכסה את הדם... "מדוע ברכת על כסוי הדם וגזלת ממני את המצוה? הלא הלכה היא שמי ששחט הוא יכסה! עתה חייב אתה לשלם לי עשרה זהובים!"
- הרב ארז חזני / והערב נא
- כ"ט שבט התשע"ה
אל ביתו של רבי צגייר עשוש זצ"ל, מגדולי חכמי ורבני ג'רבא, הגיעה הזמנה מבית הדין בראשות מרן הגאון רבי משה כלפון הכהן זצ"ל. "הנך מוזמן לדין תורה ביום שני הקרוב, ובעל דינך - רבי כמוס חטאב"! כך נכתב בהזמנה מבית הדין.
ביום שני בבוקר הופיעו רבי צגייר עשוש ורבי כמוס חטאב לפני בית הדין. עמד רבי כמוס חטאב וגולל פרשת דברים נוקבת: "חכם צגייר ואנכי שוחטים ובודקים אנו. ביום מן הימים, הופיע אדם ובידו עוף לשחוט. בדקתי אני את הסכין, ומסרתיה לחכם צגייר שיבדוק אחרי. מצא הרב פגימה דקה שקורין "חרושה", ולכן הלכתי להשחיז הסכין, ושחטתי את העוף. והנה, בעודי תר אחר עפר לצורך מצות "כיסוי הדם", לפתע עמד חכם צגייר, בירך "על כסוי דם בעפר", וכסה את הדם... "מדוע ברכת על כסוי הדם וגזלת ממני את המצוה? הלא הלכה היא שמי ששחט הוא יכסה! עתה חייב אתה לשלם לי עשרה זהובים!"
כאן הפסיקו רבי צגייר עשוש, וניסה להצטדק: "הרי גם אני שותף עמו במצוה, שכן בדקתי עבורו את הסכין, ויתכן שאלולא הייתי נוכח במקום, שחיטתו היתה פסולה... לפיכך איני חייב בקנס!"
עם מי הצדק?
תשובה
אב בית הדין, רבי משה כלפון, פנה אל רבי צגייר ואמר: "טענה זו לא תועיל לך יקירי! עליך לשלם (מדיני שמים) לחכם כמוס, או שתעשו פשרה ביניכם..."
אולם, בטרם חרץ את הדין, המתיק סוד רבי משה כלפון עם חבירו לבית הדין - הגאון רבי חויתה הכהן זצ"ל. ביקש רבי חויתה מהשניים לצאת לכמה רגעים, מכיון שרוצה להתייעץ עם חבירו הדיין.
אמר רבי חויתה לרבי משה כלפון: "דע לך, כי בספר 'פרי מגדים'[1] מבואר כי יש לחייב בעשרה זהובים דוקא כאשר בירך גוזל המצוה בלחש, אך אם בירך בקול והשוחט יכול היה לענות אמן - גדול העונה אמן יותר מן המברך. ואם הוא לא ענה - 'איהו דאפסיד אנפשיה' - ההפסד כולו שלו"[2].
שבו השנים לשמוע מה החליטו רבני בית הדין.
פנה רבי משה כלפון לרבי צגייר: "לעת עתה לכאורה אין לך שום פטור. או שתפייס את חבירך או שתביא פסק הלכה מנומק וברור היטב שאתה פטור מלשלם. אך כל זאת תוך שבועיים בלבד!". ואכן החליט רבי צגייר לנסות לחפש באמתחת הפוסקים טענה שתפטור אותו.
בהגיע היום, הופיעו השניים שוב בבית הדין. קם רבי צגייר ואמר: "הגעתי למסקנה כי פטור אני, וזאת, על פי דברי הפרי מגדים..."
שאל רבי משה כלפון את רבי כמוס: "האם אכן ענית אמן על ברכתו של חכם צגייר?"
-"כן כבוד רב".
-"אם כן אין לך שום זכות תביעה, שהרי גדול העונה אמן יותר מן המברך, והוא פטור מן הקנס".
חייך רבי משה כלפון ואמר לרבי צגייר כמגלה סוד: "למעשה גילינו פסק זה כבר אז, לפני שבועיים, אלא שרצינו שכבודו ילמד ויגיע למסקנת הדין בכוחותיו הוא..."
[1] יור"ד סי' כ"ח במשבצות זהב סק"ח.
[2] ומקור דבריו של הפרי מגדים הוא כנראה בדברי הרא"ש (חולין פרק ו' סימן ח'), שהביא כי אירע מעשה באדם שהזמין מוהל למול את בנו, ובטרם הספיק הלה לבצע את מלאכתו, קם מקרב הקהל מוהל זריז ומל את התינוק. המוהל שנתכבד במצות המילה על ידי אבי הבן, תבע לדין את רעהו שישלם לו עשרה זהובים, אולם רבינו תם שדן במעשה, הכריע שהוא פטור מהקנס, והורה שאף אם יחטוף מרעהו עשרה זהובים יאלץ להחזירם, מכיון שהיה נוכח שם המוהל הראשון בשעת המילה וענה אמן, גדול העונה אמן יותר מהמברך, ואם לא ענה אמן, הרי שהוא הפסיד את עצמו.
אולם יעו"ש במשבצות זהב שכתב כי אף אם ענה הנחטף אמן, על כל פנים צריך החוטף לפייסו, שהרי ביטלו מעשיית המצוה, (והוסיף שהוא הדין לאדם שעומד לקיים ספק מצוה, כגון כסוי הדם של ספק טריפה, ובא חבירו וחטפה ממנו, הדין הוא, שעל אף שאין מברכים על מצוה זו, מכל מקום צריך לפייסו על שביטלו מספק מצוה). וע"ע בספר 'ים של שלמה' ב"ק פרק ח' סי' ס'.
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.