לימור דגן

לימור דגן, כותבת הטור "כשהסרטן נקש אצלי בדלת", מספרת לאפרת ברזל על המחלה, ההתמודדות, האמונה וההחלמה

"המירוץ של החיים שלי": מורן קורס פגשה את לימור דגן, 3 וחצי שנים לאחר המחלה שהפכה את חייה. שיחה מרגשת על הגילוי, ההתמודדות והימים שאחרי. צפו

הגיע הזמן לומר את הברכה. הגבאי צעק לי מלמטה: "גברת דגן, תצעקי בקול את הברכה, כדי שנוכל לענות לך"

בכל פעם שהייתי מנסה להודות למיכל השכנה על כל העזרה והסיוע שהיא הייתה מגישה לי, במיוחד עם מיכל הקטנה, היא הייתה קוטעת אותי ומודה לי, כי כעת היא מבינה מה השליחות שלה בארץ

דווקא שם, כשלא היה לי כלום ולא הייתי כלום, גיליתי את האורות הגבוהים ביותר שחוויתי מעודי. תחושות הרוגע, השחרור והאהבה היו עילאיים

המשמעות של האשמה עצמית היא שבכל זאת קיימת שליטה מסוימת על מה שקורה, וקל יותר להתמודד עם אשמה מאשר לחוות חוסר אונים טוטלי. אשמת השורדים

בתחילת ההתמודדות עם הסרטן חשבתי שאני לא מעוניינת להכיר חולים נוספים, מהפחד לאבד אותם בדרך ולהוסיף לעצמי עוד קשיים רגשיים על אלו שקיימים. אז חשבתי

רופאים, כמו הורים, מורים, מפקדים, רבנים – הם "בעלי סמכות", יש בידיהם כוח לעצב את התודעה של האדם ובכך להעצים את רוחו ולחזק את נפשו. הלוואי שישכילו כולם להשתמש בכוח ההשפעה שניתן להם כמו ד"ר רוגנגרטן

בקושי היינו שמות לב אליהם אלמלא הקפה והעוגות שרז הביא לכולנו, ואני בתמימותי אומרת לו: "אמרו לנו שסוכר וקמח לבן לא טובים לסרטן", ורז ענה: "אז אמרו. מספיק קשה גם ככה, לא צריך להחמיר"

כשהסתבכתי עם הניתוחים ושבתי לביתי לאחר תקופה ממושכת שנעדרתי, ישבנו לשיחה כדי לשמוע מה עבר עליהן בתקופת היעדרותי. באתי לחזק ויצאתי מחוזקת