סוכר - צריך הכשר או לא?

מוסיפים כפית סוכר גדושה לתה או לקפה? אל תפספסו את זה.

פירטנו בשבוע שעבר אודות תהליך הפקת הסוכר: הסוכר המוכר לכולנו מופק משני צמחים - קנה הסוכר וסלק הסוכר. את הגבעול של קנה הסוכר מרסקים במפעל, ואת הסלק פורסים לרצועות שמזכירות צ'יפס. התהליכים הללו יוצרים ממנו מיץ, אותו מבשלים במפעל. תהליך הבישול גורם לקבלת תמיסה עכורה בגוון ירקרק או אפור, המכילה כמה חומצות שונות. אם נטעם את הסוכר בשלב זה, נחוש בטעם לוואי מר וחמוץ, כלל לא אופייני לסוכר המתוק שאנו אוהבים.

כדי לנקות את תמיסת הסוכר, מוסיפים לה מיד מי סיד, שהוא חומר כימי שאין בו חשש כשרות. המיץ שנותר בכלי, עובר חימום מאסיבי ומועבר למיכלי וואקום, בה הוא מזדקק ומתעבה לסירופ סמיך בגוון חום. לאחר מכן, מוסיפים במפעל לתוך הסירופ סוכר אבקתי (איסיג סוגר) בכמות של כמאתיים גרם, וחלקיקי הסוכר הקטנים מתחילם להתגבש לגבישי הסוכר הלבנים.

אז היכן בדיוק הבעיה?

לו היו עוצרים בשלב זה, והיו מייבשים את הנוזל, המוצר שהיה מתקבל הוא הסוכר החום, המוכר לכולנו כסוכר חום או סוכר דמררה קלאסי. במוצר זה אין בעיה כשרותית, שכן תהליך הייצור אינו כולל הוספת חומרים בעייתיים. אולם, השיטה הנפוצה יותר כיום היא ליצור מעין "מרק" של נוזל חום, שבתוכו גבישי סוכר לבנים וקריסטלים על ידי הוספת הסוכר האבקתי. נוזל זה מוזרם במפעל לתוך צנטריפוגה, שהם תופים מחוררים בדפנותיהם המסתובבים במהירות ומפרידים בין המולסה לגבישי הסוכר הלבנים, ורק לאחר שנפלטה המולסה וגבישי הסוכר נשארו בתוף, נלקחים הגבישים הלבנים לייבוש סופי וטחינה. כך נוצר הסוכר הלבן הממתין לנו במדפים. אם אנו חפצים בסוכר חום, משאירים מעט מהמולסה ולא מפרידים לגמרי בין הסוכר הלבן למולסה, כך שהסוכר נצבע בצבע חום.

בשלב שבו הסוכר הופך לקריסטל, יש שתי בעיות כשרות (הראשונה כמעט אינה מצויה), והיא שיתכן שיוסיפו בתהליך זה "גליצרין" כדי להקל את תהליך ה"קריסטליזציה" של גבישי הסוכר. תהליך הוספת הגליצרין בחלק קטן מאוד מן המקרים מקורו מן החי ולכן אינו כשר. כפי שאמרנו, מתופעה זו כמעט אין צורך לחשוש, שכן היא כמעט ואינה מצויה במפעלים כיום. הבעיה השנייה, המצויה יותר, היא למעשה הבעיה הקיימת כמעט בכל מפעלי הסוכר - הוספת חומר נוסף, ה"אנטיפום".

אנטיפום - לא נעים להכיר

אנטיפום הינו אחד החומרים המונעים קצף, והוספתו לסוכר היא הכרחית ביותר. בתהליך הפקת הסוכר, יש צורך להזרים את הנוזל במהירות בתוך הצנטריפוגה. מהירות הסיבוב יוצרת קצף, הפוגם ביעילות עבודת המשאבה. אם נרצה להמחיש תהליך זה, זה כמו להוציא חפץ מתוך כיור המלא בקצף וסבון, דבר קשה מעין כמוהו. עיקר היעילות של האנטיפום הוא בהיותו חומר מונע קצף, המבוסס על חומר שומני שאינו ראוי לשימוש ישיר במוצרי המזון. במוצרים אחרים ישנם חומרים מונעי קצף המבוססים על שמן אלכוהול או על קרוסין (סוג של נפט) ודלק, אך מיותר לציין שחומרים אלו רעילים ואינם אכילים.

כאן התעוררה בעיה קשה אצל יצרני הסוכר, שכן לשימוש ישיר במוצרי מאכל נדרש חומר שאינו רעיל. האנטיפום עשוי ברובו משומן חיות והוא אומנם אינו רעיל, אך ייתכן שקיימת בו בעיית כשרות מסוימת. אם נציב עובדה זו בפני גופי הכשרות ברחבי העולם, נקבל את התשובה שזהו חומר "פגום" מאוד, אינו נותן טעם ואינו אוסר את הסוכר מבחינה כשרותית. הכוונה בחומר "פגום" הוא כזה שמתווסף בכמות מינימלית של כמה PPM לסוכר עצמו. כמות קטנה זו בוודאי בטלה בכמה מאות ליטרים, וכך ניתן להתיר את הסוכר גם בלי כשרות. למרות הכול, גופי הכשרות הנותנים כשרות לסוכר, בודקים את חומרי האנטיפום ומוודאים שיגיעו ממפעלים מוכרים שאינם מפיקים אותו משומן מהחי. מי שבקיא קצת בתעשייה זאת יודע, שרוב המפעלים הגדולים משתמשים באותם חומרים, המגיעים ממספר מצומצם של מפעלים המפיקים את האנטיפום שכבר בדקו שאינו מכיל שומן מן החי.

אז האם כדאי לחפש את ההכשר על הסוכר? אחרי שקראתם את הכתבה תוכלו להחליט בעצמכם.