כל התכנים של ידידיה מאיר / בשבע

מה מזעזע יותר: האפשרות שבן ברק באמת חושב ככה, שזאת תפיסת המציאות שלו, או זה שהוא מנסה מסיבות פוליטיות ליצור בציניות שיח שנאה והפחדה כזה?

שנזכור שעם ישראל מורכב ממיליוני מלצרים מסורתיים כאלה שרק מחכים שנפסיק כבר לדבר על דתיים-חילונים ונגיע אליהם. ושכולנו ניכנס ונצא לבנים ממכונת הכביסה של חודש אלול

צריך לבדוק היטב מה האינטרס שלהם להפחיד אותנו כל הזמן עם זה שאוטוטו פורצת כאן מלחמת אחים והלכה המדינה. אבל מה שלא יהיה, מפקד הצבא צריך לעסוק בצבא. בחיזוקו, בביצורו, במלחמה עיקשת באויב. ואין לי ספק שהרצי הלוי הוא האדם המתאים למשימה

"שני המשוררים, בבואם לתאר את חוויית הפרידה מהילד, נדרשו לשפת העתיקים ולתנ"ך. ההיזקקות לתנ"ך מעידה שהחוויה האישית חורגת לממדים אֶפִּיים, מכיוון שהיא נוגעת בחוויות יסוד המלוות את האנושות מאז ומתמיד"

אין ברירה. חייבים לוותר על משהו. על מה? אין זמן לחשוב. ואז, בהחלטה של רגע, אני זורק על דודי פרקש את הרב קוק, ונפרד ממנו לשלום

מה אתה מתייאש כל כך מהר, נפתלי? אפילו לא נזרקת לאופוזיציה. אם אתה לא ראש ממשלה בפועל, רק ראש ממשלה חליפי, אז אין לך כבר מה לעשות בממשלה הזאת?

גם אם הם התעייפו, איבדו ריכוז ולא באמת קלטו הכול - משהו נכנס ללב. דבר אחד ברור: הם לא קנו את מידות הטיפשות, ההבל, הקנאה, התועבה, הפריצות, הגאווה והטמטום באותו זמן בבית מול המסך

הדינים שנוגעים לכניסה למקומות האסורים בהר, או לעלייה בטומאה, או אפילו לעלייה בלי הקפדה על קדושת המקום (למשל, ידעתם שאסור לדבר דיבורים בטלים בהר הבית?) הם חמורים ביותר. אי אפשר לשחק איתם או לקחת סיכונים. זה לא המקום לעגל פינות

זאת אולי יכולה להיות הסיבה, זה לימוד הזכות היחיד, לכך שיש אנשים בימין שהשם "גלעד שרון" לא מעורר אצלם חלחלה. הם פשוט לא חוו את זה

הגיע הזמן להגיד את זה, הגיע הזמן להפנים את זה: אין שום דבר מעליב או מבייש בלא ללחוץ יד של אדם על רקע הלכתי. או לפחות: לא אמור להיות שום דבר מעליב באקט הזה

עוד לא עיכלתי את המהלך הנבזי וחסר האחריות שלהם בבחירות הראשונות, זה שנכשל וגרר אותנו לכל מערכות הבחירות החוזרות, והנה שוב, אחרי ארבע מערכות בחירות, ואחרי כל מה שקרה כאן בשנה האחרונה, חזרנו לאותה נקודה בדיוק

ידידיה מאיר מביא את כל הסיבות הטובות להתחיל ללמוד את הדף היומי דווקא עכשיו – וגם מספר על הלוחם שלא סיים את המסכת הקודמת

מרוב שאנחנו לא שופטים אף אחד, אנחנו לא שופטים בכלל. כלומר, אנחנו כבר לא מבחינים בין טוב לרע, בין מותר לאסור באיסור חמור, בין חיים למוות. אנחנו מכילים הכול

כששמעתי את התפילה הזכה הזאת, הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהממשלה תיפול. לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להבין שקשה מאוד לקואליציות להחזיק מעמד לאורך זמן מול תפילות כאלה

אם באמת היה לי מכון מחקר, הייתי שולח את התחקירנים שלי לשאלת עומק שמסקרנת אותי: מהו הרגע שבו התפכחת? אילו מילים שבנט אמר גרמו להם להאמין לו, ומה הרגע שבו הבינו עם מי יש להם עסק?

וזה בדיוק היה אורי זוהר. מצד אחד פרסום, תהילה, כולם ידעו שהוא חזר בתשובה ועשה מהפך בחייו. אבל מה קרה מאז אותו מהפך, בכל יום בחייו? ובכלל, איך נראה עולמו הפנימי?

אז טוב, אני מסכים בדיעבד לקבל את הפרשנות שזאת הייתה עקיצה שהופנתה לבנט. השאלה רק, אם למפרע מי שלא כיוון לבו, יצא

הוא לא "ידע לדבר" עם ציבורים רבים בעם ישראל. הוא לא "כיבד" ציבורים רבים. הוא היה מחובר, לעומק, לקהלים רחבים מאוד. לכן כל כך הרבה יהודים, בארץ ובעולם, ומרגישים שהרב שלהם נפטר

כהנא לא מתחרט. לא מתחרט על שינוי העמדות המוחלט, על האופורטוניזם, על גניבת הקולות, על החרמת חצי עם, על החבירה לאויב מבית ומבחוץ. הוא מצטער (סליחה, "מתבאס") רק כי איבד את האמון. התקלה היא לא בכך שהפר את כל ההבטחות, אלא בכך שהבטיח

אולי עד שהמילים האלה יודפסו הממשלה כבר תיפול. כי מנסור עבאס ו"מועצת חכמי התורה" שלו יחליטו פתאום שנגמרה ה"הזדמנות הנוספת" שהם נתנו לממשלה. כשזה יקרה, נתחיל לבנות בעזרת ה' את ברית האחים האמיתית