כל התכנים של הרב בועז עמר

יום פטירת רחל אמנו מעביר אצל כולנו רגשות עזים לדמות הזו שנקראת "רחל אמנו" הקבורה על אם הדרך שם בבית לחם

אישה מרגישה אחריות לבית ומובן מאליו שעליה לדאוג לבית. הבעל מרגיש שהוא מתנדב, כל מה שהוא עושה, זה מעבר למה שהוא צריך לעשות כי הוא מביא את הפרנסה, ובזה מרגיש שמילא את תפקידו בבית. ומה עם לפרגן?

בעיצומו של ט´ באב אנו קמים מן הארץ ומתחילים לומר פרקי נחמה. הסיבה לכך מעוררת תקווה: המכות הן לטובתנו, ומוכיחות שיש עוד תקווה לחדש ימינו כקדם. רק אב שאוהב את בנו מוכיח אותו

בפרשת השבוע נקרא על ההכנות הקדחתניות במחנה יעקב בטרם הפגישה עם אחיו עשו, יעקב מתכונן בשלשה חזיתות כפי שאומר רש"י על הפסוק "והיה המחנה הנשאר לפליטה" (לב ט) "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפילה ומלחמה"

בפרשת השבוע אנו נחשפים להתרחבות משפחתו של יעקב אבינו ונשיו רחל ולאה עם הולדת השבטים. אך ישנו פסוק מעניין המופיע במהלך הלידות שמתארת התורה והיא לידת יהודה, אחר שלאה ילדה אותו החליטה לקרוא לו יהודה כפי שאומר הפסוק "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה על כן קראה שמו יהודה" (כט ,לה)

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. ותיקונו ובניינו העתידי יהיה רק על ידי אהבת חינם! כאשר נגביר את האהבה והאכפתיות זה עם זה, רק אז ייבנה הבית השלישי

בפרשת חיי שרה מסופר על המפגש המפורסם בין אליעזר לרבקה על שפת הבאר, שהוליד בעקבותיו את השידוך בין יצחק לרבקה

לכל אחד יש התמודדיות שונות אם זה בשמירת מצוות, בתוספת שעות לתורה, בהתחזקות בצניעות, ביראת שמים ועוד, ופעמים שאדם עושה חשבון אם אעשה כך יאמרו עלי כך, ושמא אפסיד מזה? ואולי זה מה שהוא שונה?

אומרת הגמרא "אוי לו לאותו אדם שהרג את עצמו" כי הרגיל את עצמו למאכלים משובחים ומעולים שלא נמצאים בכל מקום, ממילא לא היה מסוגל להכניס לבטנו מאכל כה פשוט כמו עדשים

נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח" חובה. כיצד משמחה טבע שלה להתענג על חינה בעיניו ואליו עיניה נשואות עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב, ריבוי שיחה וריצוי

מצוות צדקה מתבטאת גם מעבר לכסף. היא מתבטאת גם בגמילות חסדים שבגופו, במעשיו, בדיבורו, בחיוך, בהארת הפנים שלו ובהתייחסותו לזולת

אין כמו התחושה להביט בסיפוק על המדליות ותעודות ההוקרה התלויות על קיר המשרד שלך ולחייך מאוזן לאוזן... לראות את מפעל חייך חי ונושם, מתפתח ומרוויח הלוא אתה בעשר אצבעותיך הקמת אותו בדם ויזע והיום אתה קוצר את הפירות וכך בגאווה לא מוסתרת אתה מסתובב כל היום...

גם בפרשת השבוע ממשיך משה רבנו את דבריו אל בני ישראל והפעם הוא מדבר על עצמו וכך הוא אומר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר וכו אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון"

"תפסיק להעיר לי". משפט הנאמר פעמים כה רבות בין אישה לבעלה, בין בן לאביו ובין עובד למעסיק. כולנו לא אוהבים שמעירים לנו ומבקרים את הדרך או המעשה שעשינו, אז מה באמת לא נעיר? לא נוכל להביע עמדה? ואם כן, כיצד? מהי הדרך שההערה שלנו תביא בקרבה השפעה על הזולת ולא רק פורקן של עצבים?

בערבות מואב על שפת ירדן יריחו מספר פסיעות טרם כניסתם של בני ישראל אל הארץ המובטחת, מקבלים בני ישראל הוראות אחרונות על ידי משה רבינו אדון הנביאים ביניהם גם ציווי על בניית ערי מקלט והשהות שם

פרשת השבוע פותחת בפרשת נדרים. וכך אומרת התורה " איש כי ידור נדר לה, או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה"

בפרשת השבוע אנו נתקלים בפסוק מעניין בו פונה משה רבינו אל האלוקים ואומר לו "יפקוד ה' אלוהי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם וכו' ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"

בתוככי ארמון המלוכה של ממלכת מואב, נבלעו בחדר הישיבות המלכותי חברי הממשל בראשות בלק בן ציפור. על הפרק: "היערכות לקראת התקרבותם של ישראל לגבולות המדינה" השרים התבקשו להכין אסטרטגיה לחימה שונה מזו המקובלת, הם ראו את מפלת סיחון ועוג שהיו מעצמות על באותה תקופה ולא רצו אף הם ליפול קרבן בפני ישראל

הכל החל כשחזר קרח לביתו לסעוד את ארוחת הצהרים עם רעייתו, הם הסבו סביב השולחן ואשתו שואלת אותו, נו מה חידש לכם היום משה רבנו בשיעור? מצוות ציצית - ענה קרח. עלינו להטיל חוט תכלת בכל כנף

חשוב מאוד להביט על כל דבר בחיינו על היופי וההדר שבו ולא להיפך. בכך חיינו ייהפכו ליותר שלווים ורגועים נטולי כעסים ועלבונות, כי תמיד נדון לכף זכות ולא לכף חובה