אנתרופולוג ישראלי: "בגלל הסמארטפונים, הילדים שלנו פחות אנושיים מאיתנו"
האנתרופולוג תמיר ליאון סבור שהנוער של היום שטחי, אלים, נכה רגשית ובלתי אנושי – בגלל יותר מידי שעות מסך
האנתרופולוג תמיר ליאון סבור שהנוער של היום שטחי, אלים, נכה רגשית ובלתי אנושי – בגלל יותר מידי שעות מסך
כשסבתא הרשתה לנו לצפות במסך, בעודה חמושה בכוס תה, היא פטרלה ללא הרף אחר המתרחש על המסך. היא מעולם לא סמכה על עורכי תכניות הילדים, על השחקנים, וגם לא על רשות השידור – היא הייתה המופקדת הבלעדית על לבנו הרך
הילד שבי רוצה לעזוב את העבודה. הוא לא יכול להישאר פה אפילו עוד שנייה אחת. אני יושבת במשרד, בין המסך והמדפסת, בלי שום רצון. ורצון זה חיים, מזכיר לי הילד שבי. את הרצון הבורא נטע בנו כדי להוליד את השליחות שהוא תפר בדיוק למידתנו. אבל המבוגר, המבוגר...
צילום מסך שמופץ בימים אלה בקבוצות הפייסבוק והווטסאפ מתעד כביכול ידיעה, שבה נאס"א חוזים 15 ימי חושך מוחלט החל מ-15.11.15. האם יש אמת בדבר?
כשגיליתי את היהדות והתורה, הבנתי לאיזו טעות מחנכים בבתי הספר, ומה ילדים רואים על מסך הטלוויזיה. לכן, כשהתקרבתי, התחלתי להפיץ דיסקים בהמונים, שכולם יתוודעו לטוב האמתי. היום, אחרי שנים, אני יודע שאדם שנותן דיסק לחבר או למישהו ברחוב, מעניק לו מתנה אדירה. הוא מחייה אותו, משמח אותו, והכי חשוב: נותן לו הזדמנות לחיות בעולם של אמת
בסרטון זה נראה אדם שמסריט את הכותל במצלמתו - בעוד התמונה שמתקבלת על המסך היא של הכותל בתוספת תמונה מדהימה של מראה בית המקדש (שייבנה בימינו, אמן). מה דעתכם?
מכירים את זה שאתם מתיישבים מול מסך הטלוויזיה או המחשב או הסמארטפון שלכם, וכשאתם מרימים את הראש אתם מגלים שעבר זמן, הרבה זמן? זוכרים את ההרגשה הזאת? הפספוס, הדכדוך? בשפה קצת יותר מקצועית, אני חושבת שקוראים לזה ריקנות
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה