באיזו אצבע לענוד טבעת נישואין?

משנהגו ישראל לקדש בטבעת, נהגו שהחתן בעצמו עונד את הטבעת על אצבע הכלה ואף שמעיקר הדין היה די בכך שהחתן יתן הטבעת לתוך יד הכלה והיא תעשה בטבעת כטוב בעיניה. רבותינו ז"ל עיטרו את המנהג בהרבה טעמים נכבדים, ועוד הוסיפו לדקדק בפרטי פרטים גם על איזה אצבע יענוד החתן את הטבעת בעת הקדושין, וכן על איזה אצבע תהיה הטבעת ענודה בדרך קבע. מנהג זה מקורו טהור בתיקוני הזוהר תיקון החמישי (דף כה עמוד ב):

"מכיון שהטבעת רומזת על אות י` כצורת ם בה מקדשין את הכלה, וצריך להכניס הטבעת על האצבע של הכלה הדומה לאות ו` ועל ידי העיטור בטבעת נדמית האצבע לאות ז`, וכשהטבעת בראש האצבע הדומה עתה לאות ז`, צריך לברך את הכלה בז` ברכות שהיא יורשת]". הנה לפנינו מפורש בתיקוני הזוהר כי כחלק מסודות הקדושין יש לחתן להלביש את הטבעת על אצבע כלתו, והדברים רומזים על ענינים נשגבים ונעלים בגבהי מרומים. וכן ביאר הגאון רבי יצחק בן רבי חיים פלאג`י זצ"ל בספרו יפה ללב (חלק ד סימן א ס"ק א):

שהוא על פי הזוהר הנ"ל, חילוקי המנהגים על איזה אצבע יענוד הטבעת בקדושיה דעת המקובלים לענוד על האצבע האמצעית הנקראת אמה דעת כמה מהמקובלים, ומנהג קצת קהילות לענוד את הטבעת על האצבע האמצעית הנקראת אמה. הנה הגאון הבן איש חי זצ"ל בספרו רב פעלים (חלק ב בקונטרס הנקרא סוד ישרים סימן א) הביא בענין זה מה שכתבו המקובלים בפירוש דברי התיקונים הנזכרים למעלה ושורש דבריהם כי על פי הקבלה יוצדק מאד מנהג הספרדים לענוד את הטבעת דוקא באצבע האמצעית הארוכה מכל האצבעות והנקראת `אמה`,

וכמו שהובא בהערות על תיקוני הזוהר מאת הגה"ק המכונה ימי"ן זצ"ל [הנקרא מהר"י וילנא]: "מכאן ראיה למנהג הספרדים שאין מניחין טבעת הקדושין כי אם בראש אצבע אמה", וכן הביא ממשמעות דברי הגאון המקובל רבי שלום בוזאגלו זצ"ל בספרו כסא מלך על תיקוני הזוהר (בדף ל ב), וכן הביא ממה שכתב הגאון המקובל רבי נתן זצ"ל בעל מצת שמורים (בדף סג עמוד ג) שהביא דברי התיקונים הנזכר וכתב: "אם כן נראה מכאן מאחר שאמר `וצריך לאעלאה לה באצבע דילה`, ופירש הרב זלה"ה שזה האצבע הוא אצבע צרדא הנקרא אמה, ובו הוא סוד הקדושין כנזכר לעיל,

לכן ראוי גם כן לקדש את הכלה דלתתא באצבע צרדא הנקרא אמה". וסיים הגאון הבן איש חי זצ"ל כי: "מפורש יוצא מכל זה שהטבעת דקדושין של איש ואשה צריך להניחה לה באצבע האמצעי הנקרא אמה שהוא היותר גדול וארוך מן שאר האצבעות, והוא אותו שכורכין עליו ג` כריכות דתפילין כנודע". וכן הגאון רבי רחמים נסים יצחק פאלאג`י זצ"ל בספרו יפה ללב (סימן כז ס"ק ד) העלה לקיים פשטות דברי הזוהר ולקדש באצבע האמצעית הנקראת אמה.

מנהג רוב קהילות ישראל לענוד הטבעת על האצבע הסמוכה לאגודל אולם סמוך לזה כתב הבן איש חי זצ"ל וזה לשונו: "מיהו ראיתי להרב יד אהרן (אה"ע סימן כו הגהות הטור אות ד) שכתב בשם מהר"ם מינץ (סימן קמ) שישים טבעת הקדושין באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע סתם, וכתב שכן הוא מנהגם ומנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם, ומה שכתב [הגה"ק המכונה ימי"ן] מהר"י וילנא ז"ל, שישים בראש אצבע הנקרא אמה ושכן הוא מנהג הספרדים, זה לא שמענו ולא ראינו בשום מקום שמניחין באמה, אלא מניחין באצבע הסמוך לאגודל,

וגם הרב כנסת הגדולה ז"ל מעיד על המנהג לשים הטבעת באצבע הסמוך לאגודל הנקרא בשם אצבע בסתם, וגם הרב החסיד מהר"א מני נר"ו העיד במכתבו על מנהג עיר הקודש ירושלים תובב"א בזמן הזה להשים הטבעת באצבע הסמוך לאגודל". ולכן מסכם רבינו הבן איש חי זצ"ל: "ועל כן נראה אף על פי שלפי סודן של דברים נראה להניח הטבעת באצבע הנקרא אמה, מכל מקום מאחר שהרבה גדולים העידו על המנהג שהוא באצבע הסמוך לאגודל הנקרא אצבע בסתם, כן ראוי לנהוג, ובפרט כי עד עתה המנהג בעיר הקודש ירושלים כן הוא, וגם פה עירינו בגדאד כך נוהגים".

ואכן כן הם פני הדברים ברוב ספרי המנהגים הראשונים, במהרי"ל (הלכות נשואין) כתוב לאמר: "והיה תוחב לה הטבעת באצבע שאצל האגודל". וכן הוא ברוקח (סימן שנא): "נותן לה טבעת באצבע שני שסמוך לאגודל". וכן הביא הבאר היטב (סימן כז ס"ק א) בשם מהר"ם מינץ (סימן קט) שכתב בזה הלשון: "ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה ובאצבע הסמוך לגודל שנקרא אצבע ישים הטבעת". מקורו של דבר ביאר הגאון רבי חיים בנבנשת זצ"ל בספרו כנסת הגדולה (בהגהות לטור סימן כז):

"אמר המאסף אף על פי שהמנהג היום להשים הטבעת באצבע קטנה [היינו, סתם נשים המקשטות עצמן בטבעות, מניחין על הזרת] מכל מקום אנו נותנין טבעת קדושין באצבע, מפני שנשאר כן מזמן שהיו נוהגין לשים טבעת באצבע". טעמי המנהג לענוד הטבעת על האצבע הסמוכה לאגודל מדברי הכנסת הגדולה האמורים משמע כי המנהג לקדש באצבע הסמוכה לאגודל נשתרבב מסיבה פשוטה כי מנהג הנשים היה בימי קדם לקשט בטבעת את האצבע הסמוכה לאגודל,

ולכן בחרו את האצבע הזאת לעטרה גם בטבעת הקדושין. ומכל מקום אף שנשתנו מנהגי הנשים [במקומו של הכנסת הגדולה] והחלו לענוד הטבעת על הזרת, מכל מקום משנה לא זזה ממקומה, ונשאר המנהג הישן על מכונו. ומכל מקום כדרכם בקודש הטעימו רבותינו מנהגם של ישראל בטעמים נפלאים. למען דעת כל עמי הארץ הגאון רבי שמואל הלוי זצ"ל בספרו נחלת שבעה (סימן יב מחודשים אות ב) הביא בשם מהר"ם מינץ כי באמת מטעם אין מעבירין על המצוות היה צריך לקדש באצבע שפוגע לראשונה והוא האגודל אלא מכיון שאין דרך נשים לשאת טבעת על האגודל לכן אינו מקדש בו דהוי כמו כלי גבר וכו`.

וכתב על זה הנחלת שבעה: והנה משה אמת ותורתו אמת אך גם אני אענה חלקי ואפשר שהא והא איתא [היינו ששני הטעמים אפשר שיהיו נכונים], וביאר כי האצבע שבה משתמשים להראות דבר אשר יאמר עליו כי הוא זה, היא תמיד זאת הסמוכה לאגודל, ומביא ראיה מהמדפיסים הרוצים לציין מראה מקום מציירין צורת יד קמוצה ואך האצבע הסמוכה לאגודל פשוטה לחוץ להראות את הדרך ילכו בה, וכן בצורת יד שמחזיק החזן בעת קריאת התורה להראות בספר הוא כמו כן יד קמוצה ורק האצבע הסמוכה לאגודל שלוחה להראות היכן קוראין, ולכן מקדשין באצבע הזאת כי היא המגולה מכל האצבעות,

ואם תישא האשה את הטבעת בזו יראו כולם את טבעת הקדושין וידעו שהיא מקודשת ולא יקפצו עליה אנשים לקדשה, כי בימיהם היו צריכין לכך שהיו נותנים זמן לבתולה בין אירוסין לנשואין, ולכן מניחין לה את הטבעת באצבע הכי עסקנית אצלה למען ידעו כל עמי הארץ ולא יהרסו ולא יכשלו, עד כאן תוכן דבריו. כמה טעמים המחיים ומשמחים את הנפש הביא הגאון בעל בן איש חי בקונטרסו סוד ישרים (סימן א - הנדפס בשו"ת רב פעלים חלק ב) בענין המנהג שנתייסד לענוד הטבעת על האצבע הסמוכה לאגודל דוקא,

והנה דבריו הקדושים. אצבע אלקים הוא בתחילת דבריו הביא מהגאון רבי יהודה עלי זצ"ל מרבני שאלוניקי בספרו קמח סולת (דף קלב) בשם ספר יסוד התשובה וזה לשונו: "מה שנוהגין לקדש האשה באצבע ולא בשאר אצבעות, לפי כשאתה מתחיל למנות באגודל מן: `תורת ה` תמימה` וכו` (תהלים יט), אז יבא בכל פעם שם הוי"ה ב"ה על האצבע הסמוך לגודל עד הנחמדים מזהב".

ולכן נתקדשה האצבע הזאת לקבל טבעת הקדושין. וכסדר הזה: אגודל - תורת, אצבע - ה`, אמה – תמימה, קמיצה – משיבת, זרת – נפש. אגודל – עדות, אצבע - ה`, אמה – נאמנה, קמיצה – מחכימת, זרת – פתי. אגודל – פקודי, אצבע - ה`, אמה - ישרים, קמיצה – משמחי, זרת – לב. אגודל – מצות, אצבע - ה`, אמה – ברה, קמיצה – מאירת, זרת – עינים. אגודל – יראת, אצבע - ה`, אמה – טהורה, קמיצה – עומדת, זרת – לעד. אגודל – משפטי, אצבע - ה`, אמה – אמת, קמיצה – צדקו, זרת – יחדיו. אגודל – הנחמדים, אצבע – מזהב, וגו`. וכן הביאו הגאון רבי רפאל מילדולה זצ"ל בספרו חופת חתנים (דף כז) והוסיף: "ולבסוף `הנחמדים מזהב` תיבת `מזהב` נופלת על האצבע, לרמוז דהוי מקודש, דכבר קדשוהו שמים ליתן בו טבעת הקדושין". [ובזה מבואר גם טעם המנהג לקדש בטבעת של זהב דוקא, שהרי בפסוק:

"הנחמדים מזהב" נתעטרה האצבע המקודש לשם ה` בתיבת "מזהב"]. ובנחלת שבעה הוסיף עוד בשם ספר יסוד התשובה כי לכן בחרו באצבע על שם הכתוב (שמות ח טו): "אצבע אלוקים הוא" אולם העיר כי דרש רחוק הוא. ובספר בן איש חי (פרשת שופטים אות ט) הרחיב הדברים יותר וזה לשונו: "כשמקדש בטבעת, כפי הנראה מדברי התקונים כפי הסוד, דראוי לשים הטבעת בשלישית הנקראת אמה, אך פה עירנו נוהגים לשום הטבעת באצבע הסמוך לאגודל, הנקרא אצבע בסתם וכו`.

ובספר קמח סולת מפורש טעם לזה, משום כי במזמור השמים מספרים כבוד אל, ששם נזכרה חופת החתן, דכתיב: `והוא כחתן יוצא מחופתו`, יש חמשה פסוקים, אשר תיבה שניה שלהם היא שם הוי"ה וכו`, וכשמתחיל תיבות אלו מן אגודל יבא השם ב"ה, על אצבע הסמוכה לאגודל, וידוע כי במצות הקדושין יהיה יחוד השם, והוא, הטבעת עצמה כנגד יו"ד, ויד החתן שתפשה בחמש אצבעותיו, כנגד ה"א ראשונה, ואצבע הכלה כנגד וא"ו, והיד שלה שפושטת לקבל הקדושין כנגד ה"א אחרונה, וכמו שכתוב:

 `מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מהוי"ה`, ולכן כיון שנעשה בזה יחוד שם הוי"ה, לכך יניח באצבע הסמוך לאגודל, שהיא כנגד הוי"ה, עיין שם. ושמעתי שגם בעיר הקודש ירושלים ת"ו, נוהגין לשים הטבעת באצבע הסמוך לאגודל". עוד רמז יש בדבר: ה`רי א`ת מ`קודשת ל"י, ראשי תיבות אלהי"ם. מצא אשה מצא טוב והוסיף הרב בן איש חי טעם לשבח כי כאשר מחזיקין שני הידים כאשר שני האגודלים סמוכין זה ליד זה,

ומתחילין למנות את פרקי האצבעות מזרת שביד שמאל עד האצבע הסמוכה לאגודל שביד ימין יגיע מספרו של הפרק העליון של האצבע הסמוכה לאגודל למנין הפרק השבעה עשר שהוא גמטריא טו"ב, וזה רמז שיהיה להם סימן טוב בקדושין אלו, ויתקיים בהם מקרא שכתוב (משלי פרק יח כב): `מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה` הטוב`. וכסדר הזה: זרת שמאל - פרקים א ב ג, קמיצה שמאל - פרקים ד ה ו, אמה שמאל - פרקים ז ח ט, אצבע שמאל - פרקים י יא יב, אגודל שמאל - פרקים יג יד, אגודל ימין - פרקים טו טז, אצבע ימין - פרק העליון יז.

וביאור הענין למה יתחיל למנות פרקי האצבעות משמאל לימין, ביאר שם הבן איש חי בהמשך דבריו, כי הכלה עומדת אל מול החתן, ואם כן כשהחתן פונה לצד ימינו הרי ימצא שם את האצבע הכי שמאלית של יד שמאלה של הכלה והיא הזרת, וכדרך כל העומדים זה מול זה, שהשמאלי לזה הוא הימני למי שעומד למולו, ומשם מימין החתן שהוא שמאל הכלה מתחיל למנות פרקי האצבעות עד שמגיע למספר טו"ב שהוא הפרק העליון באצבע הסמוכה לאגודל בימין הכלה, ולכן מקדשה שם בפרק טו"ב.

ולפי טעם זה יוצא כי יש להניח טבעת הקדושין דוקא על הפרק העליון של האצבע, וכן כתב שם הבן איש חי ולמד כן מדברי הזוהר בתיקון י` שעל ידי לבישת הטבעת נעשה האצבע שהוא בצורת ו` לצורת אות ז` והיינו על ידי שמניחין הטבעת בראש האצבע ולא באמצעה. כל השביעין חביבין ועוד בה שלישיה, על דרך זה: כשתמנה האצבעות משמאל הכלה לימינה דהיינו מזרת שמאלית עד האצבע הימנית כנ"ל, תהיה האצבע הימנית הסמוכה לאגודל האצבע השביעית למנין, ולכן נותן בה הטבעת של קדושין לרמוז שאחר הקדושין עושין החופה בשבע ברכות ובשבעה ימים, ועוד כי כל השביעין חביבין (ויק"ר כט יא), וכמו שנבחר השביעי לשמו בכל מקום כן נבחרה האצבע השביעית למצוה גדולה זו.

מעין זה הוסיף הגאון רבי ישראל חיים פרידמאן זצ"ל בספרו לקוטי מהרי"ח (חלק ג התנהגות יום החופה) שהאצבע הסמוכה לאגודל ביד ימין הכלה, הוא השביעי למנינו של החתן, ומרמז על מה שכתוב בזוהר כי האצבע הדומה לאות ו` נעשית על ידי הקדושין להיות דומה לאות ז`, עיין שם. האצבע כנגד הדיבור של: לא תנאף עוד הפליא הבן איש חי לעשות ציצים ופרחים למנהגי ישראל וביאר בטעם רביעי בקודש: על פי מה שכתבו המפרשים בשם השל"ה הק` זצ"ל (מסכת שבועות פרק תורה אור אות ד) כי אצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות, ואם כן החתן העומד בעת הקדושין אל מול הכלה וירצה למנות עשרת הדברות על אצבעות ידיה הרי יתחיל מן הזרת השמאלית שלה שזוהי האצבע הכי ימנית לצד החתן, וכדרך כל העומדים זה מול זה, שהשמאלי לזה הוא הימני למי שעומד למולו, ואם כן יתחיל למנות עשרת הדברות בזרת הכלה השמאלית ואז יהיה הסדר כך, זרת שמאל כנגד: `אנכי`, וקמיצה שמאלית כנגד דיבור:

`לא יהיה לך`, ואמה שמאלית כנגד: `לא תשא`, ואצבע שמאלית כנגד: `זכור את יום השבת`, ואגודל שמאלית כנגד: `כבד את אביך`, ואגודל ימנית כנגד: `לא תרצח`, ואצבע ימנית כנגד: `לא תנאף`, ואם כן זוהי האצבע המוכנת לקיים בה מצוות קדושין ולסדר עליה ברכת אירוסין: `אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות וכו` והתיר לנו הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין`, ועל ידי התחברות זו שמתחבר החתן עם הכלה במצות קידושי אשה יהיו שמורים וקדושים בדיבור של: `לא תנאף`, שהנושא אשה היא שומרתו מן החטא שלא ינאף, וגם היא בעלה משמרתה שלא תנאף, אלא יזדווגו בהיתר על ידי קדושין אלו שנותן לה כדת משה וישראל.

האצבע הבולטת וניכרת ביותר משאר האצבעות והוסיף הבן איש חי חומ"ש בדרך הפשט למה הנהיגו לקדש באצבע הסמוכה לאגודל: כי צריך שיראו עדי הקדושין היטיב בעת שנותן החתן את הטבעת להכלה באצבעה, ומכיון שהאמה האמצעית נסתרת משני צדדיה באצבע וקמיצה, ואינה מובדלת מחברותיה כל כך, ויש חשש שמא לא יראו העדים יפה יפה, לכן בחרו רוב ישראל את האצבע הסמוכה לאגודל שהיא אצבע מגולה ומובדלת ומסוימת לעצמה, ובה יראו עיני העדים בטוב איך שהחתן מעטר אצבע כלתו בטבעת הקדושין. ומסיים הבן איש חי את דבריו:

"איך שיהיה מנהג ישראל תורה ואין לשנות". האצבע שלא נפגם בחטא טעמים מתוקים נובעים ממקור מים חיים הוסיף בזה הגאון רבי אפרים שטיגליץ זצ"ל וכאשר באו מסודרים בספרו כרם אפרים (מאמר טו"ב) מה שנתחדש לו לעת כלילת בנו (בשנת תרע"ט לפ"ק), והנה תמצית דבריו. ברבינו בחיי (סוף פרשת צו) ביאר, שכל אבר ואבר שברא הקב"ה באדם יש בו תועלת מיוחדת לאיזה שימוש מיוחד, וכל אצבע מחמשת האצבעות נבראו לשמש לחוש אחר מחמשת החושים, האגודל משרת לקינוח הפה שבו חוש הטעם, האצבע משרת לקינוח החוטם, שבו חוש הריח, האמה נבראת לשמש את חוש המישוש שלפי שהוא ארוך מכולן נוח הוא למשש בו כל חלקי הגוף, הקמיצה משרתת את חוש הראיה שבו מקנחין העיניים, והזרת נבראת לשרת את חוש השמיעה שבה משתמשין לקינוח האוזן.

והנה כתב הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל בספרו בני יששכר (חודש אדר מאמר א אות י) שמחמשת החושים שיש באדם הלא הם הראיה והשמיעה, הריח והטעם, וחוש המישוש, נזכרו בחטא אדם הראשון אך ארבעה מהחושים, להורות שנפגמו ארבעת החושים הללו בחטא עץ הדעת, וכמו שכתוב שם (בראשית ג ו): `ותרא האשה` - בחוש הראיה, `ותקח` - מפריו, על שם חוש המישוש, `ותאכל` - בחוש הטעם, `וישמעו` - בחוש השמע, אבל חוש הריח לא נזכר שם כלל, כי אכן חוש הריח לא נפגם כשאר החושים, ולכן הוא חוש רוחני עד היום שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף.

ולפי זה יש להפליא מנהג ישראל שנהגו ליתן טבעת הקידושין דוקא באצבע המשרתת את חוש הריח כנ"ל, לעשות סימן טוב שכמו שלא שלט הפגם בחוש הריח כן לא ישלוט שום פגם בקשר של קיימא שבין החתן והכלה הנכנסים עתה לברית נישואיהם. עוד יש להמתיק על פי זה שכבר כתב בספה"ק נועם אלימלך (פרשת וישלח ד"ה או יאמר ויותר) בשם הפוסקים שלכן לא תקנו ברכה על מצוות פרו ורבו למרות שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה (ברכות לה א), וזאת משום כי אי אפשר לקיים מצוה זו זולת תאות יצר הרע, ומכל מקום החתן הנלבב יתן אל לבו להתקדש ולהתרומם לבל יטיל היצר טעם לפגם במעשה המצוה הגדולה הזאת, וכמו שלא יכול לפגום את חוש הריח בעת החטא הראשון כן לא יעלה ביד היצר לקלקל ולפגום במצוה זאת.

ועוד על דרך זו יש לומר כי כבר כלל הגה"ק הרמ"ז (בפירושו לזוהר הקדוש פרשת יתרו), והביא דבריו הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע בספרו אגרא דפרקא (אות רעו) שחמשת האצבעות מורות על כוחות העליונים, שהאגודל הוא נגד מדת החסד, והאצבע בסוד הגבורה, האמה נגד מדת התפארת, והקמיצה מכוון למדת הנצח, והזרת מכוון למדת ההוד, ולכן האגודל מובדל מכולם בסוד החסד המעולה מכל המידות. ולכן מעטר החתן בטבעת את האצבע דוקא שהוא מכוון למדת הגבורה, לעורר את הבונים ביתם שיתגברו על יצרם כמאמר התנא (אבות פרק ד משנה א):

`איזהו גבור הכובש את יצרו`, שיהיה המעשה המקודש בלא תערובת יצר הרע. מנהגים אחרים בקדושין הרב שם טוב גאגין זצ"ל בספרו כתר שם טוב (חלק ה פרק י הערה 9) מוסר כי מנהג קהילת יהודי קוטשין בארץ הודו היה שהחתן נותן את הטבעת דוקא באצבע קטנה הנקרא זרת ביד ימינה של הכלה, והמחבר מליץ שם בעד מנהג קוטשין כי מכיון שדרכן של נשים לקשט עצמן בטבעות על האצבעות אבל אין מנהגן לקשט עצמן בטבעת על הזרת, לכן תקנו לענוד את טבעת קדושין דוקא על הזרת, להראות ולהכיר לכל שאין זה טבעת נוי אלא של קדושין, ובזה יתפרסם הדבר שקבלה קדושין ולא יקפצו עליה מעתה לישא אותה.

וזהו על דרך טעמו של הנחלת שבעה (סימן יב) במנהג הקדושין בטבעת שלכן מקדשין בדבר שתישאנה תמיד באצבעה הימנית שהיא הנראית ביותר לעין כל, כדי שידעו כולם כי כבר קיבלה קדושין, והכל הולך אל מקום אחד. ומן הנכון לציין כי הגאון רבי חיים פאלאג`י זצ"ל בספרו חיים ושלום (ח"ב אבהע"ז סימן יט) נשאל על חתן שטעה ונתן הטבעת על האצבע הקטנה היא הזרת, ואחר כך נתן נפשו לשאול אם יש חשש ופקפוק על הקדושין, והשיב כי אין בזה שום פקפוק וקפידא כלל דמשום שינוי האצבעות אין להקפיד כלל, ובפרט לפי מנהג הנשים לשים תמיד את טבעת הקדושין בזרת ורק בשעת קדושין נהגו להניחו באצבע על סמך רמז הפסוקים מתורת ה` תמימה ואילך [המובא לעיל], הרי ודאי שאם נתן על הזרת מתחילה אין מקום לפקפק כלל, וסיים שכל הענין באצבע הוא אך למצוה מן המובחר ולא לעיכוב כלל, וזה ברור.

והנה משמעות הדברים כי בני קהל קוטשין נהגו לכתחילה לקדש על הזרת, ומשמע כי שם בזרת היה מקום הטבעת קבוע גם בהמשך הזמן להראות לכל עם הארץ כי מקודשת היא ולא יקפצו עוד עליה לישאנה ח"ו. ומכל זה נשמע כי אכן יש הקפדה שהטבעת תהיה בדרך קבע על האצבעות דוקא, כל קהילה לפי מנהגה. טבעת המלך - אין להשיב החינוך (במצוה תקנב) כתב בזה הלשון: "נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה בלבד אפשר לקדש מן הדין. ומשמע מלשונו שכן היה מנהג בנות ישראל ללכת תמיד עם טבעת הקדושין על אצבעה מבלי להסירו, כדי שיהיה בידה תמיד למזכרת, וכן מבואר בספר יאיר נתיב להגאון החוות יאיר כי מנהג הנשים להקפיד מאד על זה, ובטבעות הקדושין תהיינה הנשים לא יסורו ממנו.

בהצלחה - מנשה ישראל