מהי החשיבות שבחופה?

שלום ברשותך, אאריך קצת בענינים אלה, מאחר ובראש כל חוצות מציעים שועלים קטנים המחבלים בכרם בית ישראל פיתויים לערוך חופה במתכונת שונה מהאופן שערכו הסבים והסבות שלנו, וגם הסבים והסבות של המחדשים-המהרסים [אלה שהעיזו לשנות בצורת החופה לפני כמאתיים שנה כבר התבוללו צאצאיהם בין הגויים ולא נשאר מהם זכר בבית ישראל], ולכן יש להראות לעומדים מן הצד, שמנהגי ישראל סבא יש להם על מי לסמוך.

א. ובכן ענין החופה, אינו מוערך בעיקר על פי חשיבותו, אלא על פי ההכרח ההלכתי, על פי ההלכה שציוה נותן התורה, בכדי שאשה תהא מותרת לבעלה, יש להכניסה לחופה, בנוסף למעשה הקידושין בנתינת הטבעת, ורק על ידי החופה האשה נשואה `כדת משה וישראל`. ישנם מנהגים `יהודיים` שונים באופן עריכת החופה, ידוע החופה האשכנזית הנערכת בפריסת סדין על גבי ארבע מקלות, או החופה הספרדית בפריסת טלית על ראשי החתן והכלה, ויש המשלבים בין שני החופות גם יחד, ובעצם כל המנהגים מסכימים זה לזה בתוקף החופה של כל המנהגים, אולם בתנאי שהחופה תהיה חופה יהודית המסורה מדור לדור, ולא המצאה רפורמית –קונסרבטיבית, או כל זיוף אחר. ולתועלת העניין אלקט בזה כמה ענינים ברום ערכה של החופה היהודית.

פריסת הסודר - זכר למתן תורה הרוקח (סימן שנג) ביאר מנהג פריסת הצעיף על ראש החתן והכלה לעשות זכר למתן תורה, שהתייצבו בתחתית ההר (שמות יט יז), וביאר שכל מנהגי חתן וכלה למדו ממתן תורה, וכמו שהביא הגאון רבי שמשון בן רבי צדוק זצ"ל בספרו תשב"ץ קטן (סימן תסד): "בשם הר"ם ז"ל שהיה אומר כי מה שאומר החתן: `הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל`, לפי שמצינו בהרבה מקומות שאירס הקב"ה לישראל בתורה וכל אותן אירוסין ונשואין וכתובה אנו עושים". וכעין זה ביאר המהרש"ל בספרו ים של שלמה (כתובות פרק א סימן יז) מה שמברכין: `ברוך מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין` שהכונה למעמד הנבחר במתן תורה, "שהקדוש ברוך הוא קידש לישראל בקדושי התורה, שהיא מורשה, `אל תקרי מורשה, אלא מאורסה` (ברכות נז א), וענן על ההר, כעין חופה, וישראל זכו לאותה קדושה".

מקור קדמון לחופה הנפרסת על גבי מקלות רבינו חיים פלטיאל בחיבורו על התורה הביא על הפסוק (בראשית לח יח) שבקשה תמר מיהודה: "חותמך ופתילך ומטך", שהרשב"ם פירש: "חותמך לקדושין, ופתילך היינו הטלית לפרוס עליה, ומטך לעשות החופה". לעטר ולתקן החופה בכל מיני יופי והדר לכבוד השכינה בזוהר הק` (ח"ב פרשת תרומה קסט א) עורר כי מן הראוי לתקן החופה בכל מיני יופי לכבוד השכינה השורה שם, ואלו תוכן דברי הזוהר: כענין הזה הכלה למטה, צריך לתקן החופה ולכסותה בתיקונים נאים, לכבוד הכלה האחרת המזומנת לבוא לשם לשמחת הכלה התחתונה,

ולכן לכבוד הכלה העליונה צריך לעשות חופה נאה בכל תיקוני נוי, כדי לזמן את הכלה העליונה לשמחה ההיא, וכענין הזה בכל ברית מילה שצריך לתקן כסא אחר יפה לבעל קנאת הברית הקיים שבא לשם, כמו כן בכל חופה צריך תיקונים נאים לתקן חופה מכלים יקרים כלילת יופי מכמה גוונים יקרים לכבוד הכלה העליונה, שהרי זו עומדת כנגד זו. וכן מבואר בשל"ה הק` (שער האותיות עמק ברכה סז): "וצריך לתקן חופה מכלים יקרים, לכבוד הכלה הנזכרת בשיר השירים שהיא מזדמנת בשמחת הכלה של מטה שהיא דוגמתה, והחופה ההיא דוגמת החופה העליונה שהכלה שרויה בתוכה, והיא כלילת יופי מכמה גוונים יקרים, כי הכלה העליונה והתחתונה עומדת בדוגמא אחת". עד כמה גבהה עניינה של החופה, יש ללמוד מהמנהג שהיה נהוג בהרבה קהילות לפרוס את הפרוכת שלפני ארון הקודש כחופה.

וכמו שכתב במגן אברהם (סימן קנד ס"ק יג) ליישב את המנהג שלוקחים הפרוכת לחופת חתן וכלה, ומנהג כעין זה הביא הט"ז (או"ח סימן תקס ס"ק ו) שמנהגינו לקחת לצורך כיסוי פני הכלה מכלי הקודש שבבית הכנסת וכתב: "ואין להקשות היאך מותר להשתמש בכלי קודש בזה, יש לומר דגם זה מצוה גדולה דהיינו הכנסת כלה שנחשב בדברים שאין להם שיעור, ואין כאן תשמישי הדיוטות". ב. מנהג ישראל תורה לקדש אשה בנתינת טבעת דוקא, וכבר נקבעה הטבעת בנוסח הקבוע לקדושין לאמר:

"הרי את מקודשת לי `בטבעת זו` כדת משה וישראל", והוא נכס צאן ברזל ביסוד כל בית נאמן בישראל, המקור הראשון בו הוזכרה הטבעת כאמצעי לקדושין הוא בתיקוני הזוהר שהביאו כמה פעמים המנהג לקדש בטבעת, בריש תיקון ה` (דף יט א) זה לשונו: "וכד איהי ם סתימא, איהי מ"ם רבתא מ`לםרבה המשרה` (ישעיה ט ו), ואתעבידת עיזקא, ובגינה אתמר לגבי כלה, תהא לי מקודשת בטבעת זו ם" וכו`, כלומר: כשהמוחין סתומין על זה רומזת הם` הגדולה שבפסוק: `לםרבה המשרה` שנמסר במסורה לכותבה ם סתומה, ונעשה שם כעין טבעת מרובעת, ובשביל כך אומר החתן אל הכלה תהא לי מקודשת בטבעת זו שצורתה ם וכו` [תרגום: מספר מתוק מדבש]. וכן הוא בתיקון י` (דף כה ב) וזה לשונו: "ובגין דטבעת איהי י` כגוונא דא ם, בה אתקדשת כלה, וצריך לאעלא לה באצבעא דילה דאיהי דיוקנא דאות ו`, כלומר: מכיון שהטבעת היא סוד אות יוד בצורת ם בה מתקדשת הכלה, וצריך החתן להלביש את הטבעת על אצבע הכלה שצורתה כאות ו`.

הטבעת עגול מבפנים ומרובע מבחוץ: ומלשון התיקוני הזוהר הללו מבואר כי צורת טבעת הקדושין הרומזת על ם סתומה הוא אכן מרובעת כצורת ם סתומה [להעיר כי פירוש המילה "טבעת" בלשון הקודש אינה בהכרח דוקא העשוי בעיגול, הרי במעשה המשכן היו טבעות עגולות בכלי המשכן, ואילו בקרשי המשכן היו הטבעות המחברות את הקרשים מלמעלה מרובעות ולא עגולות]. ומחמת זה כתב הגה"ק מהרי"א מקאמרנא בזוהר חי (בהקדמתו לחלק א דף ד א) כי יש לקדש בטבעת שהוא בצורת ם סתומה, וזה לשונו: "כך יש לתקן טבעת כתקנת מורי ורבי [ה"ה הגה"ק מוה"ר צבי הערש מזידיטשוב בעל עטרת צבי זצ"ל] מרובע מבחוץ ועגול מבפנים וכו` והוא לסימן טוב ולמזל טוב שלא יהיו שני הפכים חלילה, אלא יולידו זה מזה וזו מזו בהתחברות ויחוד כשר וקדוש בקדושה ובטהרה". עוד כתב שם בזוהר חי (בדף כ עמוד ד) וזה לשונו: "קבלתי ממורי דודי צבי הקדוש שהטבעת קדושין צריך שיהיה עגול מבפנים ומרובע מבחוץ בריבוע גמור כעין שני דלתין וכו`, והעושה טבעת קדושין כזה מממון בעלה דוקא יהיה מובטח שלא תהיה אשתו עקרה כל ימיה" וכו`.

עיין שם. רוב צדיקים נהגו ליטול טבעת עגולה: אולם גלוי וידוע כי רוב רובם של מאורי הדורות ואפילו גדולי המקובלים וענקי החסידות אשר הנהגותיהם על הרוב על פי הקבלה לא הנהיגו כן לעשות טבעת הקדושין בריבוע כמו ם סתומה, ונהגו כמנהג הפשוט בקהילות ישראל לקדש בטבעת רגילה העגולה בין מבפנים ובין מבחוץ, וכן מבורר אצל חכמי ירושלים הספרדים המקובלים מתלמידי הגה"ק רבי שלום שרעבי זצ"ל שהמנהג לקדש בטבעת עגולה ולא מרובעת, וטעמם כי מדברי האר"י ז"ל בסוד הרצועה של תפילין הנכרכת סביב אצבע האמה מבואר כי הטבעת של הקידושין היא עגולה, וכך כתב בשער הכונות (דרושי תפילין דרוש ה): "ואחר שכבר הניח תפילין של ראש שהוא בעלה אז יתן לה הבעל קדושין שהוא סוד כריכות הרצועה סביב האצבע האמצעי הנקרא אמה כדרך הטבעת העגול של הקדושין הניתן באצבעה וכו"`. ואף גם זאת הביא השל"ה הק` (בשער האותיות ערך קדושת הזיווג אות עא) לשון ברור מהחייט [שהיה מגדולי המקובלים הקדמונים] וזה לשונו: "כי הטבעת שאנחנו מקדשים בה היא עגולה לתבנית הי` שבשם" וכו`.

טעמי המנהגים לקדש בטבעת של זהב או של כסף: ברוב קהילות ישראל נתפשט עם מנהג הטבעת גם הקפדה נוספת שתהיה הטבעת דוקא מזהב, וכדברי המרדכי (פ"ק דקדושין סימן תפח) שהובאו לעיל: "נהגו העם לקדש בטבעת של זהב בלא אבן יקרה", וכלשון הנשיא רבינו יהודה בן רבי ברזילי הברצלוני זצ"ל בספר השטרות (בשטר השישי - שטר אירוסין): "נהיגי עלמא לקדש בטבעת של זהב", וכן הוא בשם רבינו שמשון ב"ר אברהם בהגהות מיימוניות בתשובת (בתשובות השייכות להל` אישות סימן יט): "ואע"ג דסתם העולם נהגו לקדש בשל זהב" וכו`. וכן בכנסת הגדולה (סימן לא אות ב) כתב "מנהגינו שאנו נוהגים עכשיו לקדש בטבעת של זהב". ובשלחן העזר (סימן ח סעיף א ס"ק כב) כתב: "כן נוהגין בכל המדינות ובכל תפוצות ישראל לקדש בטבעת של זהב".

והמליץ על המנהג בכלילת חתנים (פרק ט אות ז) בלשון הכתוב במעשה המשכן (שמות כו כט): `טבעותיהם תעשה זהב`. וכן יש קבלה מנכדי היהודי הקדוש מפארשיסחא זצ"ל שצריך לקדש בטבעת של זהב [מובא באוצר הפוסקים כרך י` עמוד תשסב], ובנישואי הרה"ק רבי משה מלעלוב זצ"ל לבת היהודי הקדוש, רצה אבי החתן רבי דוד מלעלוב שיקדש בטבעת של כסף אך למעשה נתרצה אחר כך לדעת מחותנו היהודי הק` אבי הכלה לקדש בטבעת של זהב, [מובא בספר הנישואין כהלכתם פרק ז הערה 14]. טעמים למנהג לקדש בטבעת של זהב: רבותינו האחרונים ביארו בכמה אופנים הטעם שהקפידו לקדש בטבעת של זהב דייקא על פי דרכם בדרכי הפרד"ס. הגאון רבי שלום בוזאגלו זצ"ל בספרו כסא מלך לתקוני הזוהר (תיקונא חמישאה) ביאר וזה לשונו: "ולכן הזכר מקדש אותה בטבעת של זהב העליונה, רומז לבינה ורומז ליו"ד מן הקוטרא שבתוך הבינה", [שלחן העזר סימן ח סעיף ב ס"ק א].

שלא יהיו בנות ישראל כהפקר: הגאון רבי יצחק פלאג`י זצ"ל בספרו יפה ללב (סימן לא אות א) כתב טעם על פי נגלה על מה שמקדשין דוקא בשל זהב כי מכיון שהוא המתכת החשוב ביותר יש לקדש בזה כדי שלא תהיינה בנות ישראל כהפקר. רמז להנהגה בצניעות: הגאון רבי רחמים נסים יצחק פאלאג`י זצ"ל בן הגאון מהר"ח פלאג`י בספרו נפש היפה (מערכת ל) נתן טעם משום שזהב הוא מתכת שהשמעת קולו הוא הנמוך ביותר מקולות שאר המתכות, לכן מקדשין דוקא בטבעת "זהב", וזהו רמז כי לאשה טובה השתיקה מאד מאד ולא נאה ולא יאה להיות קולה ברמה נשמע. ולכן מקדשה בזהב שקולו נמוך ולא נשמע קול בבואה אל הקודש דוגמת הזהב.

לרמז שיהיה בנין ביתם קיים לעד: בספר חזון ישעיה (עמוד שכד) נתן טעם לקדש בטבעת של זהב על פי מה שכתב בספר שער השמים (מאמר ב שער ב) שהזהב אינו מעלה חלודה אף באורך זמן גדול ואינו בלה בעפר, כי חוזק דיבוק חלקיו גורם שלא יקבל שינוי והתפעלות, ומפני זה אינו ממהר להיות מותך באש וכו` עד כאן תוכן דבריו. הרי שזהב מורה על חוזק ונצחיות של חלקים מתאחדים, ולכן נהגו לקדש בטבעת של זהב לסימן טוב שהזיווג יעלה יפה ויהיה בנין עדי עד. זה הנותן בריא: וראה מה שכתב אחיו של המהר"ל בספר אגרת הטיול (בחלק הרמז אות ז), נוטריקון זה"ב ז`ה ה`נותן ב`ריא, כס"ף כ`שיש ס`כנת פ`חד, נחש"ת נ`תינת ח`ולה ש`אמר ת`נו עיי"ש, ואם כן אולי לא מסמנא מילתא כל כך לקדש בכסף ונחשת, ורק בזהב שז`ה ה`נותן ב`ריא.

הגאון רבי משה חרירי בספרו ויבחר משה (מערכת נ עמוד קפח ד"ה באו"א הא`) הביא מכתב יד של אביו בשם ספר אוהב מוסר, רמז לכל הלכות קדושין בפסוק (שמות כא א): `ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם` ראשי תיבות: ו`חייב א`דם ל`קדש ה`אשה, ה`יא מ`תקדשת ש`וה פ`רוטה, ט`בעת י`היה מ`זהב, א`נשים ש`נים ר`ואים, [ת`קנו ש`בחופה י`זכרו מ`ירושלים], ל`עת פ`רק נ`תינת ה`קדושין י`היו מ`ברכים. מקום שנהגו לקדש בטבעת של כסף: הגאון רבי יצחק צבי לעבאוויטש אב"ד טשעפ זצ"ל בספרו שולחן העזר (סימן ח סעיף ב ס"ק א) הביא, כי מנהג ירושלים עיה"ק תובב"א לקדש בטבעת של כסף.

והגאון רבי יוסף חיים זצ"ל בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת שופטים אות ח) כמו כן כתב "מצוה מן המובחר לקדש בטבעת של כסף". ומוסיף שהמנהג לחקוק על הטבעת אות ה` והוא מנהג יפה, ומכל מקום כותב הבן איש חי כי בעירו עדיין רבים המקדשים שלא בטבעת כלל אלא בכסף וזהב, עיין שם. גם המקדשים בטבעת של כסף יש להם על מי לסמוך על פי הקבלה, וכמו שהאריך המקובל האלקי רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל בספרו בית עולמים (דף קלב א ד"ה ועוד): "והוא סוד טבעת קדושין שנותן אבא לאימא והוא טבעת של כסף מעלמין דכיסופין". לעורר חסדים ורחמים:

ובספר מנהגי קאמרנא (אות קכב) כתוב כי האדמורי"ם לבית קאמרנא הנהיגו לקדש בשל כסף דוקא, וטעם הדבר כי כסף מרמז על חסדים כידוע. וכן כתב הגאון שמעון חיררי שליט"א  בספרו שו"ת שער שמעון אחד (ח"ה חלק יו"ד סימן יח) שיש לקדש בטבעת כסף, כי כסף מורה על חסד ורחמים מה שאין כן זהב מורה על דינים וכן אותיות זהב פוחתות והולכות מז` לה` ומה` לב`, מה שאין כן כסף אותיותיה עולים ממטה למעלה והוא סימן טוב שיהיה הזוג תמיד עולה ומצליח מעלה מעלה.. כיוצא בזה הטעים הגאון רבי יצחק ליפיעץ זצ"ל בספרו ספר מטעמים (ערך חתן אות מז) טעם לנוהגים לקדש בטבעת של כסף, כי כסף מורה על רחמים וחסדים וזהב מורה על דינים, וחתן דומה למלך ומוחלין לו כל עונותיו צריך רחמים גדולים. וכן כתב הגאון רבי אהרן מענדל הכהן זצ"ל בספרו כלילת חתנים "משום דכסף רומז לרחמים וחסדים, ויש בו גם כן סימן טוב".

וכך כתב בספר חוקי הנשים (פרק מה) שנהגו לקדש בטבעת של כסף לסימן טוב ולמזל טוב כי הכסף רומז לרחמים וחסדים. הגאון רבי יחיאל מעכיל עפשטיין זצ"ל בספרו ערוך השולחן כתב: במדינתינו המנהג פשוט לקדש בטבעת של כסף או של זהב (סימן כז סעיף ב). זהב לבן: יש המציעים כיום לקדש בזהב לבן, שאפשר לומר שהוא כולל גם את העניינים החיובים של זהב, וכמו כן יש לו צבע כצבע הכסף המורה על רחמים וחסדים. ג. עשיית רצון הבעל, כשרצונו מעוגן על פי תורה ומצוות, הוא ערך נעלה, אולם גם הבעל עליו להיוועץ באשתו ולעשות כעצתה בדברים הנוגעים להנהגת הבית, כך נאמר בתלמוד, [בבא מציעא נט א]. בהצלחה – מנשה ישראל