אבילות בספירת העומר

 

בתשעה באב מתאבל כל עם ישראל על חורבן בית המקדש, וגם על כל הרדיפות והייסורים והפוגרומים והשואות שהגיעו אלינו בעקבות הגלות והחורבן. כך שבתשעה באב מתאבלים גם על השואה.

כל הצומות שנוגעים לגלות - הם גם על הרדיפות והרציחות שהיו בגלות. גם במהלך חורבן בית המקדש נהרגו כמיליון יהודים, ועוד רבים נרצחו במהלך הפוגרומים והגלות הכפויה. על כל אלה אנו מתאבלים בצומות והתעניות שנקבעו לזכר החורבן.

 

ולגבי שאלתך על האבלות הארוכה הנדרשת בימי העומר -

עלינו לזכור ש-24 אלף התלמידים שנהרגו, לא היו רק קבוצת אנשים יהודים שנהרגו, אלא היו מעבירי התורה של הדור, הם ייצגו וקיימו את התורה של עם ישראל כדי שלא תישכח. כי התורה היא ששמרה על הזהות היהודית היהודית שלנו במשך 2000 שנות גלות. רק הבט וראה כיצד לאחר הגלות חזרו יהודים מכל תפוצות ישראל - עיראק, תוניס, מצרים, תימן, פולין, גרמניה, רוסיה, ארה"ב, וכולם שונים זה מזה בשפתם, מראם, דיבורם, מנהגיהם, מאכליהם, לבושם וכו', ורק התורה משתפת אותם: שהרי כולם חזרו עם אותם ספרי תורה, אותה ציצית, אותם תפילין, אותה שבת, אותו פסח וכו'. כל זאת רק בזכות שמירת התורה. בלעדיה כבר היה נכחד עמנו מזמן, ומתבולל בין הגויים.

תלמידי החכמים הם מי ששומרים על התורה והזהות היהודית יותר מכל, הם חוד החנית של עם ישראל, והדבק המאחד אותנו כעם לאורך כל הדורות. 

כאשר נאבדו מעמנו 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, לא איבד עם ישראל רק קבוצה גדולה של יהודים חשובים, אלא גם איבד את "שרי התורה" של הדור, הם תלמידי החכמים שלימדו תורה את הדור כולו, ובזכותם התקיים עם ישראל. הם היוו את רובו המכריע של תלמידי החכמים שבדורם, ובעקבות מותם עמד זכרון התורה בסכנה - וכך ניצב כל עם ישראל בסכנת הכחדה בגלות, כי התורה הינה העמוד עליו ניצבים זהותו והישרדותו של העם היהודי. באבל זה אנו מתאבלים על אבדת התורה בדורו של רבי עקיבא, אשר מלווה אותנו עד היום הזה.

 

כמו כן, מוטל עלינו להמשיך ולהתאבל בכל דור על בוא הגאולה, מכיוון שהייסורים שהיו - לא נעלמו מעם ישראל, והם עדיין מלווים אותנו בעוונותינו המרובים.

אמרו חז"ל שכל דור שבו לא נבנה בית המקדש - כאילו נחרב בימיו. כי פירוש הדבר שאין לנו את הזכויות לבניית בית המקדש.

 

כך גם מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא - פגמו בעם ישראל והוסיפו לירידת הדורות, בגללם שערים עמוקים יותר בתורה נסתתרו מאיתנו, מצב אשר יתוקן רק עם בוא המשיח וחזרתו של עם ישראל בתשובה. רק אז ישובו להתגלות כל שערי חכמה, ויבנה בית המקדש במהרה בעז"ה.

 

אך עד שיבוא המשיח והגאולה - עלינו לכפר על העוון שמלווה אותנו באמצעות ההתאבלות. שהרי האבל היא הבעת צער על המצב, ובקשה לעורר את רחמיו של ה' על עמנו. באמצעותן מתבטלות גזירות נוספות, ומתקרב זמן גאולתנו.

 

יתירה מזו, יש במעשה האבלות של ימי העומר חינוך מוסרי עצום. כי היכן תמצא בעולם עוד עם שיתאבל במשך אלפיים שנה בקירוב על תלמידי חכמיו שנאבדו ממנו? עצם הזיכרון הזה בכל שנה ושנה מחדיר ללבנו את חשיבות התורה, חשיבותם של תלמידי החכמים שמגנים על עם ישראל. כשם שלהבדיל בכל שנה המדינה קובעת יום זיכרון לחיילים החללים, כך בני ישראל שמרו על ימי זיכרון ואבלות לזכר תלמידי החכמים ששימרו את זהותנו היהודית עד היום הזה. בזכותם זוכר עם ישראל את חשיבות התורה, ומעיד בפני הקב"ה על אהבתו לתורה ותלמידי החכמים.

 

כל מי ששומר על מנהגי האבלות בימי העומר - זוכה להתחבר לעמו, הוא מחובר ל-2000 שנה של רגש משותף של כל קהילות ישראל לתורה הקדושה, היסוד לזהותנו היהודית, ומעיד בכך על אמונתו בה' ותורתו. עליה העיד ה': "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי"!

 

ואמרו חז"ל שכל מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (אם לא בחייו, אז בתחיית המתים). כך גם עלינו להאמין שכל מי שזכה להתאבל על תלמידי חכמים שנפטרו, עוד יזכה לראות בפאר התורה והגאולה, שבה "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' - כמים לים מכסים"! (ישעיהו יא, ט).

 

לסיכום:

1. באמצעות האבלות אתה מתחבר לעם ישראל, לגזע עץ עתיק יומין שיש לו מטרה משותפת בעולם מזה אלפי שנים.

2. באמצעות האבלות אתה מכפר ביחד עם בני ישראל על העוון שעדיין מלווה אותנו, בגינו עוד לא זכינו לגאולה.

3. באמצעות האבלות אתה זוכה להעיד על חשיבות התורה ותלמידי החכמים בעיניך, בזכותם תזכה להתחבר ולהנות מזיו התורה ועוד תראה בתפארתה.

4. באמצעות האבלות אתה מקרב את הגאולה, כי אתה מעורר ביחד עם כל עם ישראל רחמי שמים, בכך אתה מביע צער על הקדושה שנאבדה וחסרה לנו, כדי שה' הטוב ישבור גזירות רעות ויביא את משיח צדקנו בקרוב, כן יהי רצון.

 

אך עלינו לזכור שזהו מצב זמני, הנדרש מאיתנו עתה בגדר מצווה בגלל מצבנו בגלות הרוחנית. הנביאים הבטיחו שלאחר בוא הגאולה השלמה, יהפכו ימי הצום והאבל לימי חג ושמחה (זכריה פרק ח, יח): "ויהי דבר ה' צבאות אלי לאמור, כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

 

בברכה,

דניאל בלס