נס פך השמן, היה?

שלום וברכה

 לאחר שלש שנות מלחמה, בא היום בו נכנסו מחדש לירושלים העזובה. הם קרעו את בגדיהם ושמו אדמה על ראשיהם בקינה מרה בגין מקדש ה` המחולל. תקעו בשופר ונפלו על פניהם, ובכי חרטתם בקע לשמים. אבני מזבח ה` המחולל הושמו בצד להמתין לזמן בו יקום נביא להורות להם כיצד להתנהג. בכ"ה בכסליו ערכו את חנוכת המזבח, באותו יום בו חולל לראשונה בידי אויביהם [ככל עניני עם ישראל המרכזיים שיש סמליות רבה במועד המאורע].

 עכשיו התרחש דבר שהיווה את שיא שאיפותיהם.

זמן לא רב חלף מתקופת הנבואה, והעם היה קרוב מאוד ברוחו לימים גדולים אלו. הם ערגו עדיין לנוכחות ה` אשר נראתה בצורה גלוייה בימים הקדומים., ודבר זה היה עדיין רצון העם היקר ביותר. "ישקני מנשיקות פיהו!... על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי [שיר השירים], אמת. הם ידעו היטב כי ה` נחה את דרכם ומעשי גבורתם המופלאים בשדה הקרב מול צבא אנטיוכוס וקלגסיו, וכל הגבורות לא היו רק תוצאות כח הנשק, אך הם כמהו לסימן כלשהו, כפי שאירע זמן לא רב לפני כן, לראות כי השכינה מצויה ביניהם.

תנאי לראיית ניסים, היא מסירת הנפש על קדושת השם, כמו שאמרו חז"ל במסכת ברכות [כ א], מכיון שאש תורת ה` בערה בחום כה רב בלבותיהם, הראתה השכינה עתה את נוכחותה בישראל.

במשך שלוש שנים נכנסו רק המתיוונים והיוונים לתוך בית המקדש השומם. כל חפצי בית המקדש נבזזו, והמעט שנותר נטמא ולא היה ראוי לשימוש. אך מכיון שהחשמונאים מצאו עתה כלי חתום ובו שמן זית אשר עדיין נשא את חותם פקידי המקדש הקודם ללא מגע יד, הזדרזו על כן להדליק את המנורה אשר היתה כבויה זמן כה רב. מנורת הזהב נבזזה יחד עם כל אוצרות המקדש, עכשיו הציבו מנורת תחליף ארעית, כדי לא להשתהות בביצוע המצוה. הם מיהרו להכין עוד מן השמן הדורש תהליכי יצור מיוחדים [מנחות פו א], כי הכד החתום הכיל שמן שהספיק ליום אחד בלבד. עם תום היום הראשון נותר השמן מבלי שאוכל. לתדהמת ועונג העם, המשיכו הלהבות לבעור עד סוף שמונת הימים של חנוכת המזבח. יכולים אנו לשער כיצד פשטה כאש ההתרגשות לשמע בשורות אלו, בקרב יהודים בכל מקום, וכיצד היה מאורע זה נושא שיחתם העיקרי, העם הצדיק מעודן ומזוכך על ידי הסבל הנוראי למען תורת ה`, ערג לחסד ה` יותר מאשר שאפו לחירות ושלום. עתה ראו כיצד קיבל ה` במידת מה את תשובתם על חטאי אחיהם הרשעים, אשר גרמו למורת רוח ה` כלפיהם.

העם הושחת על ידי השפעת המוכסים הרעה, ורבים מבני המעמד הנחות התדרדרו תחת ממשלם שארך 40 שנים. באם אי אפשר היה לזכות מחדש בגדולת תקופת הנבואה, הנה ניתנה להם עתה לפחות סיבה לשמוח על שובם של ימי שמעון הצדיק, לפני שהחל יוסף בן טוביה לדרדר מוסרית את העם. בימי שמעון הצדיק ניתן היה לחזות בנס דומה, כאשר הנר המערבי דלק תמיד מעבר לזמן הטבעי [יומא לט א], ודבר זה שירת כעדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל [שבת כב ב], עתה, במשך שמונה ימים דלקו כל הנרות. ללא נוכחות השכינה היה המקדש עבורם כגוף ללא חיים, כי תכליתו היחידה של בית זה הושמעה כבר מראשיתו `ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם` [שמות כה ח].

הם תיקנו, בשנה הבאה, כי שמונת ימי החנוכה יישמרו מידי שנה כזמן של הודאה והלל לה`, כאשר המאפיין הבולט ביותר לימים אלו היה נרות החנוכה.

המסורת המקורית של ישראל, שהשתמרה בתורה שבעל פה, מסבירה את האופי האמיתי של חג החנוכה. מאי חנוכה [רש"י: בגלל איזה נס קבעוה?] דתנו רבנן ...נעשה בו נס והדליקו [את המנורה] ממנו [מפך השמן] שמונה ימים [שבת כא ב]. נס הנרות היה הסיבה העיקרית לחג, כי המלחמות היו רחוקות מלהסתיים, כי מיד אחר כך עברה השליטה לחלוטין לידי המתיוונים, לאחר מות יהודה המכבי הצדיק, והחל השמד הגרוע ביותר, ובעבותיו באו 25 שנות מלחמה. ברור איפוא כי חג החנוכה לא היה בגלל ניצחון כל שהוא אלא בגלל שמחתם על ראיית השכינה בקרבם.

מאורעות חנוכה, לא ניתנו לכתוב [לא ניתנה רשות לכתוב אותן] (יומא כט א). וודאי כי אף אחד מחז"ל לא הזכיר מעולם את ספר חשמונאים [ספר מכבים], וספר זה לא היה ביד עמינו במהלך אלפיים השנים האחרונות, לא הותר ליהודים להחזיק שום כתובים הנוגעים לציבור מלבד כתבי הקודש. כל הסיפורים החילוניים נאסרו כספרים חיצוניים [סנהדרין צ א], ולא הותרו שום כתבי קודש למעט 24 ספרי התנ"ך. היה אסור לכתוב אפילו ספרי תפילה [שבת קטו ב], ואין שום איזכור למשנה או תלמוד כתובים עד לימי רבנן סבוראי, לאחר אחרון האמוראים. כל דברי ימי עמינו מצויים במסורת שבעל פה, בצורת הברייתות שאותן דאגו לזכור טוב מאוד, עד כדי דיוק של אותיות, וכידוע לכל הלומד תלמוד. חלקן של הברייתות נכללו בתלמוד ואחרות נאספור בחיבורים אחרים כמו סדר עולם וספרי מדרשי חז"ל. אבל כמו המסורת שבעל פה כולה היה אסור להעתיק אותם בכתב. אפילו יוסיפוס כותב `אין לנו מספר בלתי מוגבל של ספרים, אלא רק את כתבי הקודש` [נגד אפיון א ח]. והוא כותב `לא מתירים לכל אחד החפץ בכך להיות סופר` [שם א ז]. יוסיפוס כתב את ספריו שלו לא עבור היהודים. ספר חשמונאים [כולל חשמונאים ב] בוודאי לא חובר בידי מישהו מחז"ל או מתלמידיהם, אשר היוו את מרבית העם כפי שמעיד יוסיפוס [קדמוניות יג, י ה].

סיפור המעשה של ספר החשמונאים מסתיים מיד לאחרי תקופת יוחנן הורקנוס [חשמונאים א, יז כה], מאחר והוא מסתיים שם, ברור כי הוא חובר באותו זמן, [ואילו היה רוצה רק לספר על מלחמות הסוריות היה מסיים את תיאורו לפני יוחנן הורקנוס], הדבר מוכיח כי הוא נכתב תחת ממשל הצדוקים-חשמונאים אשר יוחנן הורקנוס היה הראשון להם, והכותב היה נתון לשליטתם. מאחר והמשטר הצדוקי של יוחנן הורקנוס אסר על קיום דיני חז"ל כלשהם, והטיל עונש [בכמה מקרים, מוות] על אלו שקיימו הלכות אלו [קדמוניות יג י ו], נזהר הכותב להשמיט כל איזכור של תקנת חז"ל על מצוות הדלקת נר חנוכה. על כן לא היה יכול להזכיר בצורה כל שהיא את נס המנורה עליו ידע העם כולו כסיבה לתקנת חז"ל זו. לא אסרו בתקופתו של יוחנן הורקונוס על שמירת חנוכה, חרף היותו תקנת חז"ל, כי היא היתה המזכרת לתהילת משפחת החשמונאים, וההצדקה היחידה לסמכותם. יוסיפוס, אשר כל ספריו הונחו מן הכתוב בדברי ימי הצדוקים, השמיט אף הוא את נס המנורה, אך לא היה באפשרותו להדחיק את העובדה כי העם כולו הדליק את נרות החנוכה, ועל כן הזכיר את החג הקרוי `נרות` [קדמוניות יב, ז ז], הוא מספק הסבר צולע, `אני משער כי הסיבה [לשם זה של נרות] היא אותה חירות שלא קיווינו לה וזכינו בה` [שם].

חרף נסיונות הצדוקים להדחיק את תהילת נס המנורה וקיום המצוה, עשו חז"ל והעם כמיטב יכולתם לפרסם את נהס, ומנהג העם כולו היה להדליק את נרות החנוכה בפתחי בתיהם, ברחובות, [שבת כב א, בבא קמא סב ב].

 מדברי מורי ורבי רבי אביגדור מילר זצ"ל

 חנוכה שמח יהודים - מנשה ישראל