מהי חשיבות ארבעת המינים?

כ"ה אדר א' התשע"ד | 25.02.14 13:20

שאלה

שלום רב לכל הרבנים וגמר חתימה טובה ברצוני לדעת למה עם ישראל בונים סוכה ויושבים שבעת ימים וגם מה החשיבות של ארבעת המינים אשמח לקבל תשובה תודה מראש

תשובה

חג שמח -

בנימין שמואלי ספר התודעה - פרק שביעי: חג הסוכות: חג הסוכות / שבע מצוות החג / עסוקים במצוות / ערב החג והדלקת נרות / הישיבה בסוכה / עניני האושפיזין / תן לעניים משלהם / מאמר הזוהר / ארבעה כנגד ארבעה / ניסוך המים / בשמחה ובעסק גדול / שמחת בית השואבה / שבעים פרי החג / ושמחת בחגך / עניני יום טוב / שמחת מצוה ולא שמחת הגוף / בין יום טוב לשבת / חולו של מועד ושבת חול המועד: חג הסוכות: אחרי ימי הדין, התשובה והכפרה, שהם ראש השנה ויום הכיפורים והימים שבינתים, באים ימי החגים, שהם ימי שמחה והלל; וסימנך: וּלְיִשְׁרֵי לֵב - שִׂמְחָה (תהלים צז); כלומר, לאחר שמישרים את הלב על ידי תשובה בראש השנה ויום הכיפורים, זוכים לשמחה בחג הסוכות:

בחמשה עשר בתשרי מתחילים החגים הנמשכים שמונה ימים, כמו שכתוב בתורה (ויקרא כג):...בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה`; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ; שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶׁה לַה`, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה`, עֲצֶרֶת הִוא, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: שבעת הימים הראשונים נקראים חג הסוכות, לפי שבימים אלה מצווים לשבת בסוכה: היום השמיני נקרא `עצרת`, ולפי שהוא היום השמיני נקרא גם `שמיני עצרת`: היום הראשון והשמיני הם ימי חג, ובהם אסורים במלאכת עבודה - פרט למלאכות שהן לצורך אוכל נפש. ששת הימים שבינתים הם ימי `חול המועד` (ובחו"ל - רק חמשה ימים, ראה להלן),

ומותרים בהם במקצת מלאכות, אין לך מעוטר ומשופע במצוות ובקרבנות כחג הזה: סוכה, ארבעה מינים של לולב שהן מצוות מן התורה; ניסוך המים שהוא הלכה למשה מסיני; ערבה בהושענא רבה שהוא מנהג הנביאים; ותוספת ציווי על שמחה שגם הוא מן התורה, ככתוב (דברים טז): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ, וכן נאמר לענין מצוַת הלולב (ויקרא כג): וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה` אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים, לפיכך אנו קורין אותו בתפילה: `זמן שמחתנו`: כך אמרו חכמים: `שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח (תהלים טז) - אל תהי קורא כן, אלא `שֶׁבע שמחות`, אלו שבע מצוות שבחג, ואלו הן: ד` מינים שבלולב, וסוכה, חגיגה (קרבן חגיגה),

ושמחה (קרבן שלמים לשמחה): מהו נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח? אמר ר` אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדין, ואין אנו יודעין מי נצח, אלא מי שנושא שרביט בידו (בצאתו מלפני הדיין) אנו יודעים שהוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה ואין אנו יודעים מי נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעים שישראל הם המנצחים`: ומה הוא ניצוחם של ישראל? שיצאו זכאים בדין ונמחלו להם עוונותיהם מכל השנה, והרי הם בנים למקום וחביבים עליו כבתחילה; נושאים את שרביט המלך, עושים מצוותיו ושמחים בכל גזרותיו;

יושבים בסוכה, לוקחים ארבעה מינים, מנסכים מים על גבי המזבח כמצוָתו, ושואבים מים בששון, ונוטלים ערבה בהושענא רבה, ומביאים קרבנות, ומקריבים עולות לרצות את קונם ולכפר על עצמם ועל כל העולם כולו. גומרים שבעת ימי החג - אינם רצים לבתיהם אלא נעצרים לפני מלכם וחוגגים לפניו יום שמיני ושמחים בו ובתורתו אשר בחר בהם מכל עם ונתן להם תורתו: עסוקים במצוות: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ וגו` (ויקרא כג) - `ראשון לחשבון עוונות`:

בנוהג שבעולם אדם יוצא זכאי בדין, זחה עליו דעתו ולבו שמח הרבה; אוכל ושותה ומבלה בנעימים ופורק מעליו מקצת מיגיעו; אבל ישראל אינם כן, אלא כיון שיצאו זכאים בדין אחר יום הכיפורים, מיד מתחילים להתיגע במצוות אלקיהם ואינם פנויים לשמחה עד שבא חג הסוכות בחמשה עשר לחֹדש השביעי: כל אותם ארבעה הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, עוסקים בסוכותיהם ובלולביהם ובשאר מצוותיהם ואינם באים לידי חטא. ואף הקדוש ברוך הוא אינו בא עם ישראל בחשבון עוונות על אותם הימים כיון שהם טרודים במצוותיו. ואיזהו `ראשון לחשבון עוונות` של ישראל?

זה יום חמשה עשר בתשרי. יום שמלא מצוות כרימון: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו` - זה יום חמשה עשר - ואתה אומר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן? וכו`, משל למדינה שחיֶּבת קנס למלך והלך המלך לגבותו. בתוך עשרה מיל (קרוב למדינה) יצאו גדולי המדינה וקלסוהו למלך - ויתר להם שליש מן הקנס; בתוך חמשה מילין יצאו בינוני המדינה וקלסוהו - התיר להם עוד שליש; כיון שנכנס למדינה יצאו כל בני המדינה אנשים ונשים וטף וקלסוהו - והתיר להם הכל. אמר להם המלך: מה שהלך הלך - מכאן ולהבא נתחיל חשבון חדש; -:

כך, בערב ראש השנה, גדולי הדור מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעוונותיהן. ומראש השנה ועד יום הכיפורים, היחידים מתענין והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש מעוונותיהן. וביום הכיפורים כולם מתענים אנשים ונשים וטף, והקב"ה אומר להם לישראל, מה שהלך הלך, מכאן ולהבא נתחיל בחשבון; -: ומיום הכיפורים עד החג, כל ישראל עסוקין במצוות, זה עוסק בסוכתו, וזה בלולבו, וביום טוב הראשון של חג, כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה, ואומר להם: מה שהלך הלך, מעכשָׁו נתחיל חשבון חדש.

לפיכך משה מזהיר לישראל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם (כלומר, לטובתכם) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן: אשריהם ישראל, שכך הם טובלים במצוות. בא המקטרג לבקש עוונם, והרי הוא מוצא אותם שהמצוות מקיפות אותם מכל צד. ידיהם מצוות מלאו, לולב ואתרוג; פיהם מלא הלל ותשבחות לשמו של הקב"ה, לבם מלא רינה ושמחה לפני ה` אלקיהם, וכל שאר אבריהם וגידיהם וכל גופם - בסוכתו של מלך מלכי המלכים קבעו להם דירה, ובצלו הם חוסים כולם, בצלא דמהימנותא, בצל אמונתו: משל למלך שאמר לבלשיו:

צאו ובלשו בבית פלוני אם לא הבריח את המכס, ואם לא עבר על שאר גזרותי. הלכו ומצאו כל הבית מלא דורונות עבור המלך ומכינים שם סעודה שמנה לכבודו. חזרו ואמרו למלך: פלוני זה - אוהבך הוא, אין הוא עובר על גזרותיך אלא טורח כל היום רק לכבודך. אשריו לזה שנעשו קטגוריו - סנגוריו!: לפיכך משה מזהיר את ישראל וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בראשון לחשבון עוונותיכם. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ וגו`: ערב החג והדלקת נרות: לא יאכל אדם בערב סוכות לפנות ערב, ואין לקבוע סעודה החל משעה עשירית של היום (לפי חשבון חלוקת היום לשתים עשרה - `שעות זמניות`),

ויש אוסרים סעודה קבועה החל מחצות היום, כדי שיאכל בלילה סעודת החג בסוכתו, אכילה לתיאבון: מדליקין נרות יום טוב בלילה הראשון בסוכה ומברכין על ההדלקה שתי ברכות: `להדליק נר של יום טוב`, ו`שהחיָנו` (ויש שאינן נוהגין לברך `שהחיָנו` בהדלקת נרות ויוצאין בברכת שהחיָנו שבקידוש). ואם יום טוב ראשון חל להיות בשבת, מדליקין קודם חשכה ומזכירין בברכה הראשונה שבת ואחר כך יום טוב. ויש מהדרין להדליק נרות קודם שקיעת החמה ביום טוב גם כשחל בחול: הישיבה בסוכה: כתוב בתורה (ויקרא כג):

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וקבלו חכמינו זכרונם לברכה, שפרוש תֵּשְׁבוּ - תדורו. אמרה תורה שידור בסוכה שבעת ימים כמו שהוא דר בביתו כל השנה: הכיצד - אוכל כל סעודותיו בסוכה, ושותה בה שתיותיו, ומספר עם חבריו; ואם נזדמנה לו תפילה ביחידות מחוץ לבית הכנסת, אינו מתפלל אלא בה, מלבד אם יש שם דברים המפריעים כוָּנתו. וכן כל שאר מעשיו של כבוד, אינו עושה אלא בסוכה, כי שם דירתו בכל שבעת ימי החג; אלא שמפני קדושתה של הסוכה ראוי לאדם להשתדל שרוב עסקיו שהוא עוסק שם, יהיו בתורה ובדברי קדושה ובדברי מצוה ומענין החג ומצוותיו.

כך אמרו חכמים חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה` - מלמד ששֵׁם שמים חל על הסוכה: נשים פטורות מן הסוכה, אבל אם אוכלות בסוכה הרי הן מברכות `לישב בסוכה`. והפוסקים כשלחן ערוך אוסרין על הנשים לברך, כיון שהאשה פטורה מן המצוה. קטנים פטורים מן הסוכה, אבל האב חיָּב לחנך את בנו משעה שאינו צריך לאמו, כלומר כבן חמש ומעלה, שיאכל בסוכה: הנכנס לסוכה כל שבעת ימי החג, טוב שיאמר בפיו: הנני מוכן ומזומן לקיֵּם מצוַת ה` שצִּונו לישב בסוכה ככתוב בתורה בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים: אושפיזין עילאין:

כתוב בספר הזֹהר הקדוש: `ישראל שיוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה לשמו של הקדוש ברוך הוא, זוכים שם ומקבלים פני שכינה, וכל שבעת הרועים הנאמנים יורדים מגן עדן ובאים לסוכה, ונעשים להם אושפיזין`. כלומר: אורחים, להסב עמהם בסוכה: ושבעת אורחים (אושפיזין) אלה שהם: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, ודוד (ויש מקדימין משה ואהרן ליוסף) - יושבים עם כל ישראל בסוכותיהם בכל שבעת ימי החג, אלא שבכל יום, אחד מהם בא בראש כולם ושאר האושפיזין באים עמו: ביום הראשון - אברהם אבינו נכנס ראשון, ועמו: יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד:

ביום השני - יצחק אבינו נכנס ראשון, ועמו: אברהם, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד: ביום השלישי - יעקב אבינו בראש האושפיזין, ועמו: אברהם, יצחק, משה, אהרן, יוסף ודוד: ביום הרביעי - משה רבינו ראשון, ועמו: אברהם, יצחק, יעקב, אהרן, יוסף ודוד: ביום החמשי - אהרן הכהן בראש, ועמו: אברהם, יצחק, יעקב, משה, יוסף ודוד: ביום הששי, יוסף הצדיק נכנס ראשון, ועמו: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ודוד: ביום השביעי, יום הושענא רבה, דוד המלך הוא ראש האושפיזין, ועמו: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ויוסף: (וכבר נאמר לעיל שאחרים משנים מן הסדר הזה ומקדימין יוסף הצדיק למשה ואהרן): לכך נהגו ישראל, שכשנכנסים לסוכה וקודם שיושבים לשלחן, מזמינים את האושפיזין דרך כבוד, ואומרים:

`עולו אושפיזין` וכו`, `אזמן לסעודתי אושפיזין עלאין (אורחים נעלים) אברהם, יצחק, יעקב וכו`. בבקשה ממך - וקורא בשם אורח היום - שישבו עמי ועמך כל אושפיזי עילאי` - ומונה את שמות כל שאר ששה האושפיזין הבאים עם אורח היום: מנהג אצל הספרדים, שמכינים כסא נאה בסוכה ופורסים עליו מפה יפה ומניחים עליו ספרים קדושים, ואומרים: `זה כסא של אושפיזין`. וכן מדליקים נר לכבוד האושפיזין: האושפיזין, רועים לישראל: שמחים ישראל באבות העולם אורחיהם. וכשם שישראל שמחים באורחיהם, כך הם שמחים בישראל בניהם, שרואים את עדריהם הולכים בעקבותיהם, בעקבות הרועים. שאין שמחה גדולה לאב מבשעה שהוא רואה בניו הולכים בדרכיו:

באברהם, מה הוא אומר (בראשית יב) - לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ - אף ישראל בניו יוצאים היום מדירותיהם של קבע ובאים לדירות ארעי כאשר צִוָּה אלקיהם: ביצחק, מה הוא אומר (שם כו) - וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וגו` וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה וגו` וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר, בגלות - אף ישראל בניו מִטלטלים ונרדפים מגלות לגלות ואינם מהרהרין אחר הקדוש ברוך הוא; ואפילו יושבים שלוים בבתיהם, הם עוזבים את בתיהם והולכים אחר גזרותיו של הקב"ה ויושבים בסוכה:

ביעקב, מה הוא אומר (שם כח) - קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם. אחר שחזרה אליו הבכורה, וזכה לברכה, לא נהנה מן הבכורה ולא מן הברכה, וילך ויעבוד את לבן עבודת עבד עשרים שנה; שכך עלה ברצון המקום, ולא הרהר אחר מידותיו - אף ישראל בניו באספם את תבואת הארץ אין שמחתם בברכת האסיף בלבד אלא הולכים אחר אלקיהם לשמוח בו: ביוסף, מה הוא אומר (תהלים קה) - לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ.

והוא שמר אמונתו בגלותו כבבית אביו - אף ישראל בניו שומרים אמונים לאביהם שבשמים, והרי הם חוסים עתה בצל אמונתו: במשה ואהרן, מה הוא אומר (שם עז) - נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וגו` (ושם עח): וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כָּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר - אף כל ישראל לדורותיהם לא סרו מדרכם ואם יתן להם איש כל הון ביתו באהבה שהם אוהבים לקדוש ברוך הוא, בוז יבוזו לו; שאין להם לא מבטח, ולא מעוז, אלא בצל אמונתו של הקב"ה בלבד: בדוד, מה הוא אומר (שם סג) - מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה, אֱלֹקִים, אֵלִי אַתָּה אֲשַחֲרֶךָּ, צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. אפילו במדבר, לא היה לו צמאון למים ולא רעבון ללחם, אלא כל צמאונו ורעבונו אך לה` לבדו ולקרבתו -

אף ישראל בניו, אך קרבת אלקים להם טוב; לא בית ולא מעון, לא כבוד ולא גאון, ואין שמחה לפניהם כבשעה שעוזבים כל מנעמי העולם ויוצאים לחסות בצלא דמהימנותא, בצל אמונתו של הקדוש ברוך הוא וברוך שמו: אשרי הבנים ששמחים בהם אבותיהם, אשרי האבות שכך רואים את בניהם!: האושפיזין הרועים לכל העולם: גולה אחר גולה הלכו אבות העולם, ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה אלא אחר עמל ותלאה רבה. אברהם יצא מאור כשדים לחרן, ומשם לארץ כנען, וחזר לחרן, ובא שנית לארץ כנען, וירד מצרימה וכו`. יצחק גר בפלשתים.

יעקב ברח לשדה ארם וירד מצרימה הוא ובניו. יוסף נמכר לעבד בארץ לא לו, לחרפה ולשבי. משה ברח למדין והוא ואהרן אחיו נהגו בעמם ארבעים שנה במדבר ולא זכו להכנס לארץ חמדה. דוד בורח למדבר, לגת ולמואב ואין לו מנוח מפני המלחמות; -: מלך כל העולמים, נותן חיים חן וחסד לכל באי העולם, כלום חסר בבית המלך שיתן מנוחה ונחלה לידידיו אוהביו, ולמה טלטלם ממקום למקום באין מנוחה?:

אלא לכך טלטלם על פני עמים וארצות הרבה, כדי שיהיו באים בכל מקום וזורעים שם אורותיהם ומשפיעים טובה וברכה על כל העולם כולו. אברהם שופע מידת החסד, יצחק מידת הגבורה, יעקב מידת התפארת, יוסף מידת הקדושה, משה ואהרן ממלאים כל חלל העולם נצח והוד, זה בתורתו וזה בכהונתו, ועושים מדבר שממה לבאר מים חיים שמהם ישתו כל באי העולם לכל דורותיהם תורה ועבודה של אמת. אף דוד המלך נוטע בעולם זרע אמת של מלכות שמים שתכוֵּן על פני כל הארץ, ומברכתם יבורך כל העולם:

רועים נאמנים אלה, מאומה אינם צריכים בשביל עצמם. וכל מי שאינו רודף אחר צרכי עצמו - את כל העולם כולו מוסרים בידו: לפיכך זכה אברהם ועשאו הקדוש ברוך הוא אַב הֲמוֹן גּוֹיִם (בראשית יז): יצחק - וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (שם כו): יעקב - יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִים (שם כז): יוסף - וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ (שם מב): משה - יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב): אהרן - כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן וגו` כִּי שָׁם צִוָּה ה` אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם (תהלים קלג): דוד - אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ, עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ (שם פט):

עכשָׁו באים בני בניהם של אבות עולם אלה, ושמחים בחג הסוכות לפני ה` אלקיהם ואומרים לפניו: רבונו של עולם, אנו אין לנו חפץ לא בבית ולא בתבואת השדה אלא כל חפצנו וישענו בך בלבד. כיון שזוכים לשמחה טהורה זאת, הרי נעשים מקור הברכה לעצמם ולכל העולם כולו, ובזכותם יורדים שפע וברכה על כל העולם כולו לכל השנה כולה: אף הם, כיון שבאים להקריב קרבנות רצון לפני ה`, לא לעצמם בלבד הם מקריבים, אלא שבעים פרים הם מקריבים לכפר על כל שבעים האומות שיהיו מתברכים בשפע טוב. רק אחר שגמרו להקריב בעד כל אומות העולם - בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט), כלומר, ביני וביניכם בלבד, וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה וגו` פַּר אֶחָד וגו`. תחילה הקריבו למענם, ואחר הקריבו למענכם: כי אכן רועים נתתיכם, שתרעו את כל עולמי באהבה וברחמים ובחסד. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

רועים אתם, בני רועים; על כן נאה לרועים נאמנים, שישבו בצל האמונה, בצותא אחת עם זרע אמונים: וכל הגדולה הזאת שבאה לישראל בזכות מה? בזכות שהם ממעטים בתענוגות עולם הזה, ומרבים בשמחת אמת, ומתענגים על אמונתו של הקב"ה ועל מצוותיו וגזרותיו ויושבים בסוכה, בצל האמונה: אושפיזין בשר ודם: כיון שסוכת החג היא מעון לשכינה, ואכסניא לאושפיזי מעלה אלה, אברהם יצחק יעקב וכו`, לכן ראוי ליושב בסוכה שיזמין לסעודתו גם אושפיזי מטה, אורחים בשר ודם, אורחים עניים שיבואו ליסב עמו על שלחנו בסוכה, כדי לעשות נחת רוח לשכינה וליתן קורת רוח לאושפיזי מעלה ששמחים עם אושפיזי מטה:

אינו מוצא עניים ליסב עמו על שלחנו, יהא מחזר אחר עניים ליתן להם לבתיהם צרכי החג ביד רחבה, בלב שמח ובפנים מאירות. וכשהעניים אוכלין על שלחנם ממתנת ידו הרחבה, נחשב לו כאילו היו מאוכלי שלחנו אשר בסוכתו; בעל הבית באמצע, מימינו - אושפיזי מעלה, משמאלו - אושפיזי מטה, ועל ראשו - שכינת אל: כל השנה כולה, העני רואה לאחרים שעובדים בשדותיהם ומתברכים בעסקיהם, ולעניים אין כל, בלתי אל העשירים עיניהם, ומתפרנסים ממתנותיהם ומשיָריהם. עכשָׁו הגיעה שעת שמחת האסיף, והכל מביאים ברכתם לבתיהם, והעני - שמם עליו ביתו, אין לו בו מאומה, במה ישמח?

אמר הקדוש ברוך הוא: בסוכות תשבו שבעת ימים; באספכם את תבואת הארץ, צאו כולכם מבתיכם והיו כולכם אורחים בסוכותי, ולא יהיה נִכָּר שוע לפני דל. שלש דפנות, ועליהם פסולת גורן ויקב, זוהי סוכתו של כל איש ישראל, בין עני ובין עשיר: ואף כל אדם מישראל כך אומר להקב"ה: אף על פי שברכתני ברכת שדה וכרם, אין שמחתי בהם אלא בך בלבד, ואין אני עושה דירתי אלא בסוכתך. לפיכך אדם מישראל ששמח בה` אלקיו ומודה לו על כל טובו, ומודה שכל הברכה רק ממנו היא, בדין הוא שיהא משמח בשעת שמחתו את אהוביו של הקב"ה, אלה העניים שהקב"ה אוהבם, כדבר שכתוב (ישעיה נז): כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ וגו`:

וכיצד משמחם? חולק מברכתו עם העניים או מזמינם לשלחנו ומושיבם בראש השלחן ונותן להם מנה יפה בראש, שהרי אושפיזין הם, אושפיזי מטה שיושבים בצד אושפיזי מעלה: תן לעניים משלהם: המזמין עניים לשלחנו בסוכה ומאכילם ומשׂביעם ומכבדם, לא משלו הוא נותן להם אלא משלהם. כיצד?: הרי שהזמנת לסוכתך את האושפיזין עילאין, שבעת הרועים הנאמנים אברהם יצחק ויעקב משה אהרן יוסף ודוד, שמא הזמנת אותם רק על מנת שידעת כי לא יגרעו משלחנך מאומה, ואם ידעת כי יאכלו משלחנך לא היית מזמינם? כמה טרחות היית טורח וכמה יציאות היית מוציא על מנת להנות לאושפיזין עילאין אלה ממאכליך!:

אכן, אף על פי שאינם אוכלים, הרי הם מצפים לשלחנך ולכל כבוד שנכון עמך עבורם, ומבקשים ממך: כל אשר הכינות לנו - לאהובינו תתן, וכאילו נתת לנו: נוהגים הספרדים כששולחים לעני צרכי החג, אומרים: `זה חלק אושפיזין עילאין`: וכתוב בספרים: `כל ירא שמים יראה שיהא לו עני בכל יום ויום על שלחנו, ויראה בעיניו כאילו הוא מאבות הנ"ל שזִּמן אצלו ביומו, ויתן לו מנה יפה, כאילו היה אחד מהאבות מסב אצלו. ומי שאפשר לו שיהיו לו ז` עניים בכל יום ויום כנגד כולם, בודאי תנוח ברכה על ראשו`: מצוַת סוכה:

כתוב בתורה (ויקרא כג): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ששה חדשים קודם שיצאו ישראל ממצרים פסק מהם השעבוד והיו יושבים בבתיהם אשר במצרים בוטחים ושלוים ובתיהם מלאים כל טוב, שהיו המצרים מבקשים קרבתם של ישראל ושפעו עליהם כל טובה. ואף פרעה הרשע וכל עבדיו שדלו את ישראל שלא יצאו ממצרים וכל טוב ארץ מצרים יתן להם. וכשהגיע יום הגאולה כתיב (שמות יב): וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.

וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וָּבָקר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. ששים רבוא גברים מבן עשרים שנה עד ששים שנה, הוסף עליהם ששים רבוא טף וזקנים הרי מאה ועשרים רבוא זכרים. ועליהם הוסף מאה ועשרים רבוא נקבות וערב רב - הרי כשלש מאות רבוא שעזבו בתיהם ומשכנותיהם ועריהם וכל טוב אשר בהם, והלכו אחרי ה` למדבר אשר אין שם בית, ולא צל, ולא אוכל, ולא מים, המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב! ולא שאלו את אלקיהם איה תביאנו, והיכן נמצא מחסה משרב וקור ומאין יבוא טרפנו ומזוננו: מֵרַעְמְסֵס - סֻכֹּתָה.

מרעמסס לסוכות, מאה ועשרים מיל, מהלך שלשה ימים של אדם בינוני, קל וחומר לטף וזקן עם כל הכבודה שלקחו אתם - שבעה ימים או יותר. והם הגיעו לסכות באותו היום ובשעה קלה, כדבר שכתוב (שמות יט): וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים: ללמדך שכל ההולך בדרך ה` ושם עליו מבטחו אין הקדוש ברוך הוא עוזבו, ומראה לו נפלאותיו: הגיעו לסוכות חנו שם עד למחרת. יש מחכמינו אומרים, שהקב"ה עשה להם שם סוכות ממש; ויש אומרים שהקיפם בשבעה ענני כבוד: אחד מתחת לרגליהם כמין מרבץ, אחד למעלה מראשם לצל, ארבעה מארבע רוחות, וענן שביעי לפניהם לַנְחותם הדרך, וכל ישראל ישבו בסוכה אחת, סוכת ענני הכבוד:

ואלו ואלו דברי אלקים חיים. תחילה עשה להם סוכות ממש, ובשכר שעזבו בתיהם במצרים וישבו בסוכות ארעי ולא רגנו אחרי אלקיהם, זכו והקיפם הקב"ה בענני הכבוד: סוכות בתשרי ולא בניסן: הרי שנצטוו ישראל לצאת מבתיהם ולשבת בסוכות בחמשה עשר לחֹדש השביעי, לזכר הסוכות שהקדוש ברוך הוא הושיבם בצאתם ממצרים, והלא יציאת מצרים בניסן היתה והיה ראוי לעשות את הזכר בתקופת המאורע הראשון, בניסן, ולמה נצטוינו על תשרי? -:

כמה טעמים לדבר זה, ועיקר הטעם שתהא היציאה מן הבית ניכרת שהיא עשויה לשמו של הקדוש ברוך הוא; -: בימי ניסן רגיל אדם לצאת מביתו להנאתו ולדור בסוכה, שכבר פסקו הגשמים והחום מתגבר; אבל בימי תשרי הכל חוזרים מסוכותיהם לבתיהם מפני הגשמים הממשמשים ובאים ומפני צינת הערבים. אבל ישראל שקובעים להם דירה בסוכה, בתקופת תשרי, הכל רואין שמחמת גזרתו של הקדוש ברוך הוא עושים כן ולשמו. וכן הכתוב אומר לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, מצוה שיהא ניכר ונודע שהסוכה עשויה לשם ה`: ועוד אמרו חכמים: `למה אנו עושים סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך, שכן אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם, וביום הכיפורים הוא חותם את הדין, שמא יצא דינם של ישראל לגלות?

ועל ידי כן עושין סוכה וגולים מבתיהם לסוכה`: ועוד הוסיפו חכמי הדורות ואמרו טעמים ורמזים בענין זה, מפני מה אמרה תורה לישב בסוכות בחמשה עשר בתשרי? -: רמז אחר: חג הסוכות בשעת האסיף הוא, באסוף כל אדם את ברכת אדמתו ומביאה לביתו. ולמען לא יגבה לב אדם עליו מפני הברכה שבבית ולמען לא יתן כל שמחתו בקניני עולם הזה, קם האיש אדוני הבית ועוזב כל קניניו ויוצא לסוכה לחסות בצל כנפי השכינה, לאמור: לה` הארץ ומלואה! ואנו אין לנו שמחה אלא בך בלבד, בצל שכינתך: ולפיכך גם קוראים בקֹהלת בחג הסוכות, כמנהג האשכנזים, שלא תזוח דעתנו עלינו בכל קנינינו כי הכל הבל, ועל מה נִתן דעתנו? ככתוב בסוף קהלת:

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: עוד רמז: לפיכך באה מצוַת סוכה אחר ראש השנה ויום כיפורים, כי בימים אלה ישראל עושין תשובה על עוונותיהם מכל השנה; אפילו כבר נתקבלה תשובתם ונמחלו בהם עוונותיהם, אין הם מוצאים להם מקום מפני חטאיהם הקודמים, שכך היא דרך בעלי תשובה, שמרגישים כאילו אין להם מקום בעולם. אמר הקב"ה: הואיל ואין לכם מקום, בואו אלי, וחסו בצלי, בסוכת שלומי: כבימי צאתנו מארץ מצרים: כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כג): בצאת ישראל ממצרים, ברכוש גדול יצאו, ביזת מצרים וביזת הים.

באו למדבר - ולא מצאו שם לא זרע ולא קציר ולא מים, לא בית ולא מלון - מה הנאה יצאה להם מכל רכושם? אמר להם הקדוש ברוך הוא: קחו כל כספכם וזהבכם ושאר חפצי יקר שעמכם ושימו בכליכם; ואכלתם לחם מן השמים, ושתיתם מים מן הסלע, שמלותיכם לא יהו בלות מעליכם, ונעלכם לא תבול מעל רגליכם, עלי כל פרנסתכם. וכי תאמרו: הן רכושנו רב ומה נועיל בו? - תנוהו לעבודת המשכן.

וזאת התרומה אשר תתנו, זהב וכסף ונחשת וכו` ועשיתם לי מקדש ושכנתי בתוככם, ומעלה אני עליכם כאילו פרנסתם אותי ברכושכם: אף לאחר שהגיעו ישראל אל המנוחה ואל הנחלה, ויגעו כל השנה בשדותיהם ובכרמיהם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה נתן פריו; כיון שאספו ברכתם לביתם, מיד הם יוצאים מבתיהם, ונכנסים לדירות ארעי לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי, והברכה של עכשָׁו לא ברכת האדמה היא, אלא ברכת ה` היא תעשיר וכשם שברכתי אני אתכם, אף אתם - ברכוני בני, במה שברכתיכם - וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה` שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה (שם): לא נאמר `שבעת ימים בשנה` על חג הפסח, אלא שִׁבְעַת יָמִים סתם; ובחג הסוכות נאמר:

שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, לומר לך: ששמחת שבעת ימים אלה ששמחים לפני ה` במצוותיו ובסוכתו, נחשבת להם כאילו שמחו לפני ה` כל השנה, וכל עמלם שעמלו בכל השנה, רק למענו יתברך עמלו ולכבודו: ובזכות מבטח עוז שישראל בוטחים בהקב"ה ומניחים ברכת הארץ בעבור ברכות שמים מעל, אף הקב"ה פותח להם שערי ברכה וחותמם לטובה בדין המים שהוא בחג הסוכות (כדלהלן), לפיכך נאמר לעתיד בגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות (זכריה יד) - וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם, ובישראל כתיב: וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ (הושע ו) - שחוסים בסוכת שלומו: מעשה הסוכה:

כיצד מעשה הסוכה? תחילה עושה אדם שלשה או ארבעה דפנות, ואחר כך נותן עליהם סכך מפסולת גורן ויקב וכיוצא בה: כל הדברים כשרים לדפנות הסוכה ובלבד שיהו יכולים לעמוד בפני רוח מצויה. לפיכך העושה דפנות מיריעות בד או סדינים, צריך לקשור אותם יפה יפה מכל הצדדים ובאמצעיתם כדי שלא תניד אותם הרוח ולא תתלשם ממקום חיבורם. ואפילו אם אין הרוח יכולה לתלשם, כל שעל ידי הרוח הדפנות נדים הולכים ובאים - אינם חשובים דפנות לדעת הרבה מן הפוסקים, אפילו נעשית הסוכה במקום שאין בו רוח כלל:

יוצאים בסוכה שאולה. ולכן מי שלא עשה סוכה יכול לצאת ידי חובתו בסוכתו של חברו. אבל אין יוצאים בסוכה גזולה. ולכן אין להעמיד סוכה ברשות הרבים במקום שמצויים בו עוברים ושבים, לפי שזה כגוזל את הקרקע השיכת לכל אנשי העיר והמדינה: אמרו חכמים: `זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו) - התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, צצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין`:

כל המצוות כולן צריכות שיהו עשויות בהידור בנוי ובתפארת מן הטעם הזה שלמדו חכמים מן הכתוב זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וביותר מצוַת סוכה שהיא נעשית בכפיפה אחת עם מצוַת ארבעה מינים, אתרוג לולב הדס וערבה, שהידורם הוא מעיקר מצוָתם כמו שכתוב (ויקרא כג): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו`: לפיכך חיָּב אדם לנהוג כבוד בסוכתו ולא יכניס לתוכה כלים שאינם דרך כבוד ולא יעשה בה מלאכות בזויות, אלא מכניס בה מצעות נאות, ומהדר שלחנו בכלים נאים ומדליק בה נרות יפים, ומקשט דפנותיה בפֵרות נאים ובציצים ופרחים נאים לקיֵּם מה שנאמר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ:

בצלא דמהימנותא: שלא כמידת ישראל מידת כל אדם. מידת כל אדם, כשהוא יושב בביתו תחת צל קורתו, לבו בוטח עליו ואינו מתירא; כיון שהוא יוצא חוץ לביתו, נתמעט בטחונו ומתחיל להתירא. אבל ישראל אינם כן, אלא כל השנה כולה כשהם יושבים בבתיהם הם מתפחדים, שמא ירום לבבם וישכחו את ה` עושיהם; כיון שמגיע חג הסוכות ויוצאים מבתיהם ובאים תחת צל סוכותיהם, מתמלא לבם בטחון אמונה ושמחה - הרי עכשָׁו לא בצל קורתם חוסים, אלא בצל אמונתו ובטחונו של הקדוש ברוך הוא הם חוסים; וכל החוסה בצל כנפי השכינה אין לו מורא כלל אלא שמחה: משל לאדם שמסתגר בביתו מפחד הלסטים, אפילו נועל ביתו במנעולים חזקים עדיִן הוא שורה בפחד, שמא יפרצו הלסטים את המנעולים ויבוא לידי סכנה; כיון שהוא שומע את קול המלך מבחוץ, המלך בא ופמליתו עמו והוא קורא אליו: צא מחדריך ובוא אלי! מיד הוא פותח את ביתו ויוצא בשמחה להִלוות עם המלך.

שכל מקום שהמלך שם, אין הלסטים מצויים שם, והרי הוא הולך עם המלך לכל מקום שהוא מוליכו ואין הבטחון והשמחה זזים ממנו אפילו שעה אחת: האדם - זה ישראל: הבית - זה משאו ומתנו ועסקיו של האדם כל השנה כולה: הלסטים - זה יצר הרע ומלאכי חבלה הנלוִים עמו: המלך - זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא: פמליתו - אלו שבעת הרועים הנאמנים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד: קול המלך קורא לצאת - זה חג הסוכות, כמה שנאמר (ויקרא כג): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים: שמחים ויוצאים לסוכה - כמה שנאמר (שם): וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה` אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: בוא וראה, ישראל, על כל הימים שהם בבתיהם נאמר בם (משלי כח): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, ברם על אותם שבעת הימים שהם בסוכה, מה נאמר בם? (דברים טז): וְהָיִית אַךְ שָׂמֵחַ:

למה? לפי שבימי הסוכות בעת שישראל יוצאים מבתיהם ועושים דירתם בסוכות ארעי, זכר ליציאת מצרים, כמו שנאמר (ירמיה ב): זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה - באותה שעה הכל רואים שאין ישראל חוסים בצל קורת בתיהם, לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי החיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם!: לכך נקראת סוכת החג בפי חכמינו בשם `צלא דמהימנותא`.

הסוכה היא היא צל אמונתו ובטחונו של הקדוש ברוך הוא. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, ויזכו לחסות בצלא דמהימנותא: בטחון לעשיר ובטחון לעני: שבעת ימים נשב בסוכות. נעזוב את בתינו, דירות הקבע, ונשב בסוכות קלות, דירות ארעי, לקיֵּם מצוַת השם שצונו על כך בתורתנו הקדושה, לזכר הסוכות שבהם ישבו אבותינו בלכתם במדבר ולזכר ענני הכבוד שהגנו עליהם במדבר מכל פגע ומכשול: וכשנתבונן, תלמד אותנו הסוכה לקח נשגב בענין הבטחון בה` וכמה שצריך לאדם להשען על השגחת ה` שהוא משגיח על כל ברואיו. אנו יוצאים לסוכה בחג האסיף, באספנו את מעשינו מן השדה.

והאיש אשר ברכת ה` היתה בכל מעשיו, והאדמה נתנה לו פריה בשפע, אוצרותיו מלאים בר וביקביו שפע יין, ושמחה ובטחון ימלאו את נפשו כי לא ידע מחסור, והוא יאכל וישבע רב דגן ותירוש וגם יותיר; -: אז תצוה עליו התורה לצאת מביתו ולגור בסוכה קלה, דירת ארעי, ללמדו: כי לא העושר, לא הרכוש, לא מקנה קנין באחוזת נחלה - לא המה יבטיחו ויחזיקו את החיים. רק ה`, הוא יחזיק במעוזו גם את היושבים ב`אהל וסוכה`: ויתבונן כי כל העושר והגדולה אשר נִתן לו, הכל מיד ה` המה, והם יתקיְּמו בידו רק כל עוד יהיה רצון ה` להחזיקם ברשותו, וישיב אל לבו כי אין לבטוח בעושר בהיותו מבטח בוגד, ואך החסות בצל השגחת ה` נאמנה מאד, ואז יהיה נכון ובטוח גם אם יגור בסוכת עשבים ומאומה אין בידו מהקנינים הארציים:

ואם איש עני הוא, כי לא היתה ברכת ה` בעמלו, והארץ לא נתנה לו יבולה, ופרי העץ לא בא לאסמיו, והוא עומד אובד עצות, חרד מאימת העתיד הנצב לנגד, וחרפת הרעב בימי החורף הבאים עליו תבעתהו; -: גם הוא ימצא מנוח לנפשו בשבתו בסוכה, בהזכרו כי בסוכות הושיב ה` את אבותינו במדבר וקיְּמם וכלכלם שם, ולא חסרו דבר - הנה כי כן, השגחת ה` טובה מכל קניני תבל, כי לא יעזוב בצר לו את המְּקַוה אליו באמת. הסוכה תלמדהו להיות חזק ואמיץ, שמח וטוב לב גם בעוני וצרה, לבטוח בה` אשר יכלכל גם חיי היושבים בסוכות, ובמדבר וישימון ינהלם על מבועי מים:

ארבעת המינים: ארבעה מינים / סדר הנטילה והברכה / ארבעה מינים מהודרים / פסולי המינים / נענועים / חיבוב מצוה / הידור מצוה ולא הידור הגוף / בהכשר ולא בעבֵרה / רמזי לולב / כנגד ארבע כיתות בישראל / המטוהרים מעוונות זוכים לאחדות / כל עצמותי תאמרנה / כנגד שבעה רקיעים / כנגד כל התורה / מזבח כפרה / טעמים ורמזים שונים: ארבעת המינים: ארבעה מינים: יום טוב הראשון של חג, משכים ובא לסוכתו, נוטל ארבעה מינים אחר הנץ החמה, ואם נטלם משעלה עמוד השחר, יצא. ומברך עליהם בשמחה שתי ברכות: `על נטילת לולב` ו`שהחיָנו`, ואם נוטלם בבית הכנסת צריך שיברך עליהם קודם שיאמר הלל עם הציבור:

וכשם שנוטל ארבעה מינים אלה ביום ראשון ומברך על נטילתם, כך הוא נוטלם ומברך כל שבעת ימי החג, אלא שאין מברכין `שהחיָנו` אלא ביום הראשון לנטילתו בלבד: נטילת לולב ושאר המינים, מצוה מן התורה כמו שכתוב (ויקרא כג): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה` אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. פרי עץ הדר - זה אתרוג. כפת תמרים - זה לולב. ענף עץ עבות - זה הדס. ערבי נחל - אלו הערבות, שדרכן להיות גדלות על שפת הנחלים: מן התורה אינו חיָּב ליטול ארבעה מינים כל שבעת ימי החג אלא בבית המקדש בלבד, ובכל שאר מושבות ישראל אינו חיָּב אלא ביום הראשון בלבד.

כמו שכתוב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם, כלומר בכל מושבותיכם - בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. לִפְנֵי ה` אֱלֹקֵיכֶם, כלומר במקדש - שִׁבְעַת יָמִים. ואולם משחרב הבית, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נִטל גם במדינה כל שבעה, זכר למקדש: כל ארבעה המינים האלה, אתרוג לולב הדסים וערבות, מצוה אחת הן ואם חִסר אחד מן המינים הללו לא קִיֵּם המצוה: סדר הנטילה והברכה: לוקח אתרוג אחד, לולב אחד, שלשה בדי הדס ושני בדי ערבה. האתרוג נִטל לחוד ואילו הלולב, ההדסים והערבות נאגדים יחד. הלולב, מפני שאגודים בו עוד שני מינים - נוטלו ביד ימינו, והאתרוג מפני שהוא לבדו, נוטלו ביד שמאלו, ועוד שהוא כנגד הלב שבשמאל הגוף.

פטמתו של האתרוג למטה, ועוקצו, זה שהוא מחובר בו לאילן, למעלה. מברך `על נטילת לולב`. (`נטילה` בלשון חכמים משמע הרמה, נשיאה ואף נענוע, כמו וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם, ולפיכך לא תקנו לברך `על לקיחת` כלשון הכתוב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם, שלשון זה גם במשמע קניה, לקיחת מקח). גמר לברך על נטילת לולב, הופך אתרוגו כדי שתהא פטמתו למעלה ועוקצו למטה, מחבר שתי ידיו יחד ומנענע בהם לארבע רוחות השמים ולמעלה ולמטה ויצא ידי חובת מצוה זו: נטילת לולב וברכתו - מעומד, כדרך שאמרו בספירת העומר, ולפי שהמינים כסנגורין בדין המים, ובעלי הדין לעולם בעמידה:

ולמה נוטל תחילה את האתרוג שלא כדרך גדילתו והופכו אחר כך? לפי שכל המצוות צריך לברך עליהן קודם עשיָּתן, ואם יטול בידו כל ארבעת המינים כדרך שהם גדלים על האילן נמצא שכבר קיֵּם המצוה ומברך אחר עשיָּתה; לכך נוטל לכתחילה בידו את האתרוג שלא כדרך גדילתו ונמצאת המצוה עדיִן לא עשויה בידו, ולאחר שברך, הופך את האתרוג לדרך גדילתו ונמצא מברך קודם עשיַּת המצוה: והספרדים נוהגים מן הטעם הזה שלא ליטול את האתרוג ביד עד לאחר ברכה. מניחו על הכסא או על השלחן, מברך, ואחר כך נוטל את האתרוג ביד שמאל ומחברו עם הלולב ומנענעם יחד.

ויש נוהגים ליטלם מלכתחילה כדרך גדילתם ומכַוְנים שלא לצאת ידי חובת המצוה, מברכים על המצוה ומנענעים: יש מחמירים שבשעה שנוטלים הלולב בידם לא תהא שום חציצה בין היד לבין המינים, ומסירים תחילה את הטבעות שבאצבעותיהם: מצוַת לולב נוהגת רק ביום ולא בלילה: הלולב וכל שאר ארבעת המינים השאולים, אין יוצאין בהם ידי חובה, ואסור לברך על המינים של חברו אלא אם נותנו לו דרך מתנה ולא דרך השאלה, שהרי אמרה תורה (ויקרא כג): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן - `לכם` משלכם.

ואפילו נותנו על מנת להחזיר - שמה מתנה, ובלבד שלא יאמר לו הריני משאיל לך לולבי: במה דברים אמורים? ביום טוב ראשון, ובחו"ל - גם ביום טוב שני, אבל בשאר ימי החג, ד` מינים השאולים כשרים ואדם יוצא בהם ידי חובתו: ארבעה מינים מהודרים: מיוחדת היא מצוַת ארבעת המינים שבחג בענין זה שצריכים הידור והידורם הוא מעיקר המצוה: הרי שכתוב (שמות טו): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ ודרשו חכמים: `התנאה לפניו במצוות`. כלומר כל דבר שבמצוה שעושים לשמו של הקדוש ברוך הוא, צריך להיות מן הנאה ומן המובחר, אף על פי כן חזרה תורה וכתבה במצוה זו פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג).

ואמרו חכמים שהדר זה שנאמר כאן, לא לענין אתרוג בלבד נאמר, אלא על כל ארבעת המינים נאמר, שצריכים כולם להיות מהודרים והידורם הוא מעיקר מצוָתם: ועיקר הידור כתוב בתורה אצל אתרוג - אמר חכם אחד: לפי שהוא כנגד הלב, אשר ממנו תוצאות חיים, כאשר הלב נקי ומהודר, הרי ממילא הגוף, העינים והשפתים (הרמוזים בשאר המינים) - מהודרים אף הם: נענועים: אף על פי שעיקר מצוַת לולב היא הנטילה, וכיון שנטל ארבעת המינים לידו והגביהם ממקום הנחתם כבר יצא ידי חובתו - המצוה כהלכתה שיהא מנענע בלולב לשש קצוות העולם, כלפי ארבע רוחות השמים, כלפי מעלה, וכלפי מטה.

ושלש פעמים הוא מוליך ומנענע ומביא בכל צד: וענין נענועים אלה אמרו בגמרא: `מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו`. כלומר, כל ענין וענין שארבעה מינים רומזים עליהם, הכל רומז על הקדוש ברוך הוא שברא את הכל ואין עוד מלבדו. ומצוה זו אין אנו עושים אלא לשמו בלבד: ועוד אמרו שם: `מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים`. לפי שבחג נִדון העולם על המים והגשמים לכל השנה. וד` מינים הללו באים לרצות על המים והברכה היוצאת מן המים: כיצד? האתרוג צריך למים יותר משאר פֵּרות האילן; כפות תמרים גדלים בעמקים שיש שם רוב מים; ועל ההדסים נאמר:

וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה (זכריה א), שמימיה מרובים; וערבי נחל - כשמם. לפיכך אנו מנענעים לארבע הרוחות וכלפי מעלה וכלפי מטה ואנו מבקשים ממי שהוא זן ומפרנס את כל העולם כולו בטובו, ואומרים לפניו: כשם שאי אפשר לארבעה מינים אלה בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלי מים; וכשאתה נותן לנו מים, אל יבואו רוחות רעות לשחת את הברכה ולא י

כותרות מומלצות

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה