הרב יצחק יוסף

הרב יצחק יוסף לפרשת ויחי: הלכות בשר בחלב

נושאי השיעור: איסור בישול בשר בחלב. המתנה בין בשר לחלב. חרם מזמן הבית יוסף. מעלת מרן הבית יוסף

| כ"ח טבת התשע"ז |
אא

שלש פעמים

א. נאמר בתורה שלש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות פרק כג פסוק יט, ופרק לד פסוק כו, דברים פרק יד פסוק כא), ובחולין (קטו:) תנא דבי רבי ישמעאל, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. די לנו בפסוק אחד ללמוד איסור בישול בשר בחלב, ושני הפסוקים הנוספים - אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לדבר אחר - לאיסור אכילה, וכן לאיסור הנאה. כל הנאה שהיא אסורה, ולכן אם בישל בשר בחלב אסור למכור לגוי, וכדומה.

 

דרך בישול אסרה תורה

ב. מדוע גם על איסור אכילה והנאה נאמר "לא תבשל", ולא נאמר "לא תאכל" "לא תהנה"? בחולין (קח.) אמר רבא דרך בישול אסרה תורה, רק אם מבשל את הבשר וחלב בדרך שרגילים לבשל, על הגז, או בתנור חשמלי, או במיקרוגל, נאסר מהתורה, אבל בדרך אחרת אינו אסור מהתורה, כגון שהניח גבינה ובשר אחד ליד השני עם מלח, ועל ידי המלח מעביר טעם מאחד לשני, אסור באכילה מדרבנן. וכן אם הניח בשר בגיגית של חלב צונן במשך עשרים וארבע שעות דינו ככבוש ונותן טעם, אבל אסור באכילה רק מדרבנן.

 

מליח וכבוש

ג. בגמ' חולין (צז:) אמרו: מליח כרותח, וכבוש כמבושל, וכך נפסק בשלחן ערוך יורה דעה (סי' קה סעיף א). כלומר, אם איסור כמו נבלה העביר טעם על ידי מליחה או כבישה הוא אוסר מהתורה, אבל בבשר בחלב דרך בישול בלבד אסרה תורה, ולכן מליח וכבוש בבשר בחלב מותרים בהנאה, ואסורים באכילה מדרבנן.

 

טעם כעיקר

ד. בחולין (קח.) נחלקו אביי ורבא אם טעם כעיקר אסור מהתורה, אביי אמר טעמו ולא ממשו דאורייתא. כגון חתיכת נבלה שנפלה לתבשיל רותח, והוציא את הנבלה, אבל בינתיים נתן טעם בתבשיל, צריך שיהיה פי ששים בהיתר כדי לבטל, וצריך לשער בנפח, כיצד משער? ממלא קערה במים, ומניח תחתיה צלחת, ומכניס את חתיכת האיסור לתוך קערת המים, המים שיוצאים מהקערה זה שיעור האיסור וצריך ששים כנגדם. אם אין פי ששים התבשיל אסור מהתורה, וראיה מבשר בחלב שהתורה אסרה אותם על ידי נתינת טעם, ואם תאמר שאין ללמוד מבשר בחלב שהוא חידוש, שהרי הבשר היתר והגבינה היתר, ועל ידי התערובת נאסרו, אם זה חידוש שאין ללמוד ממנו היה לנו לאסור בשר בחלב גם בלא נתינת טעם, אלא ודאי שאפשר ללמוד ממנו לכל איסורים שבתורה. ורבא אמר בבשר בחלב דרך בישול אסרה תורה, התורה הקפידה על בישול ועל נתינת טעם, אבל בשאר איסורים טעם כעיקר אסור מדרבנן. נחלקו הראשונים כמי לפסוק הלכה, האם טעם כעיקר דאורייתא או לא, לרש"י (חולין צח:) והרמב"ם (פט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב) טעם כעיקר אסור מדרבנן, אבל מדברי מרן השלחן ערוך יורה דעה (סי' צח סעיף ב) מבואר שפוסק טעם כעיקר דאורייתא, וכך ההלכה. ואף שאין ללמוד מבשר בחלב, כי שם דרך בישול אסרה תורה, מ"מ לומדים מהפסוק "מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה", שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין אסור לנזיר לשתות המים, אפי' שלא אוכל את הענבים אלא את טעמם אסור מהתורה.

 

מסעודה לסעודה

ה. כאמור, בבשר וחלב דרך בישול אסרה תורה, ולכן מה שצריך שש שעות בין בשר לחלב זה מדרבנן. בחולין (קה.) אמר מר עוקבא אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, כמו שהחומץ לא טוב ובא מהיין שהוא טוב, כך אני לעומת אבי חומץ בן יין, אבי היה מחמיר שאם היום אכל בשר לא היה אוכל גבינה עד שיעברו עשרים וארבע שעות, ואני אוכל בשר בסעודה זו וגבינה בסעודה הבאה. מר עוקבא דיבר בענוה, אבי עושה חסידות, אבל אני עושה כפי עיקר הדין מסעודה לסעודה, הגמרא לא מפרשת מהו שיעור "מסעודה לסעודה", התוס' במקום (ד"ה לסעודתא) מסבירים הכוונה, שסילק השלחן ובירך ברכת המזון. בזמנם כל אחד היה אוכל על שלחן קטן, לא סטנדר באלכסון, אלא שלחן קטן וישר, וכשסיים הסעודה יכול לאכול גבינה מיד בסעודה הבאה. וכן דעת בה"ג, והראבי"ה, והמרדכי. יש דעה מקילה יותר, שאפילו באותה סעודה עצמה בלי ברכת המזון יכול לעשות סילוק שלחן[1], יטול ידים ויקנח הפה ויאכל מיד גבינה, בתוך אותה סעודה. ודעת רוב הראשונים - הרי"ף הרמב"ם והרא"ש הרשב"א הריטב"א הר"ן המאירי הגהות מימוניות - שצריך להמתין זמן שרגיל לעבור מסעודה לסעודה, שש שעות. הרמב"ם (פרק ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה כח) כתב "כמו שש שעות", לא הצריך שיהיה שש שעות בדיוק, אז לא היה מצוי שעון, גם הרבה דורות אחרי זה לא היה שעון לכל אחד, היה שעון קיר כמו במחנה יהודה בסילוורה, ואם הוא משער שעברו שש שעות יכול לאכול גבינה.

 

ממתי מונים

ו. את שש השעות מחשבים מסיום האכילה עצמה, ולא מברכת המזון. למשל, בלילות שבת של החורף הלילה ארוך, סיים לאכול בשעה שש, ואחר כך שר שירי שבת ואומר דברי תורה[2], וכן אכל פירות, וגלידה - בלי ברכה כמובן - ורק בשעה שבע בירך ברכת המזון, אחר כך ישב ללמוד, ואחרי כמה שעות רוצה לאכול מאכל חלבי, אחד האחרונים כתב למנות מברכת המזון, אבל זה לא נכון ואין בזה טעם, אלא מונים שש שעות מסיום אכילת הבשר ושאר המאכלים שהתבשלו עם הבשר.

 

בשמים הסכימו

ז. בשו"ת מן השמים (סי' נו), שאל בחלום אם אפשר לסמוך על התוספות שמתירים בסילוק שלחן בלבד, וענו לו: לא מחכמה שאלת, "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת", כלומר אחרי רבים להטות, ורבו האוסרים, ובישיבה של מעלה אין מחלוקת וכולם אוסרים. גם בשמים הסכימו שצריך שש שעות.

 

מרן ורמ"א

ח. גם מרן השלחן ערוך (סימן פט סעיף א) פסק כדעת רוב הראשונים שצריך דוקא שש שעות. והרמ"א הביא את דעת התוס' שהקילו בסילוק שלחן וברכת המזון, ומעיד שהמנהג באשכנז להמתין שעה אחת בלבד. ולבסוף כתב: יש מדקדקים להמתין שש שעות. כלומר רוב האשכנזים היו מקילים, ומיעוטם היו מחמירים. הש"ך (סק"ח) הביא בשם המהרש"ל - היה בדורו של הרמ"א לפני כ-450 שנה - שמי שיש לו ריח של תורה יחמיר להמתין שש שעות. היום גם האשכנזים מחמירים בזה, אנחנו למדנו אצל האשכנזים וראינו שלא היו מקילים, אפילו הייקים שעושים הכל כמנהגם בחו"ל לא מקילים בזה בארץ, אבל אם ראיתם איזה הונגרי שמיקל בזה לא תגערו בו.

 

בין בקיץ בין בחורף

ט. הפרי חדש (ס"ק ו) כתב לחלק בין הקיץ לחורף, בחורף שהיום קצר די להמתין ארבע שעות. והכרתי ופלתי (פלתי ס"ק ג) המטיר עליו קושיות, וכתב שבין בקיץ ובין בחורף יש להמתין שש שעות כדעת מרן השלחן ערוך.

 

הפרי חדש

י. הגאון פרי חדש היה רבה של ירושלים, והיה חולק על מרן השלחן ערוך, וגם היה חולק על דברי הראשונים, וכעסו עליו חכמי מצרים בדור ההוא, וגזרו חרם שלא להכניס את ספרי הפרי חדש למצרים. לאחר פטירת הרב פרי חדש, שאלו את הגאון רבי אברהם הלוי מחבר שו"ת גינת ורדים (חיו"ד כלל ג סימן ג): עברו כבר חמשים שנה מפטירתו ורוצים ללמוד בספריו, האם עדיין החרם תקף? 'וּבַיֹּבֵל יֵצֵא' (ויקרא כה, לא)... החרם הזה היה מפני שכעסו עליו על שחלק על מרן השלחן ערוך שהיה מרא דאתרא, כל הצבור קיבלו הוראותיו של מרן, ומדוע לבלבל את הצבור ולעשות אגודות אגודות?! הרב פרי חדש נפטר בגיל צעיר בן שלשים ותשע והיה גדול בתורה, היום כולם יודעים שספר פרי חדש הוא אבן יסוד בהלכה, ודעתו חשובה, לא צריך לשבח קדמונים, אבל כעסו עליו על שמערער על יסודות הפסיקה.

 

יש חרם

יא. ממרן הבית יוסף עצמו למדו לעשות חרם, כשהיה ויכוח בין מרן לבין המבי"ט בדין פירות שגדלו בארץ ישראל בקרקע של גוי, או  בקרקע שנמכרה לגוי, כגון על ידי היתר המכירה, אם יש בפירות אלו קדושת שביעית, פירות שיש בהם קדושת שביעית אסור לרסק ולסחוט אותם אם אין דרכם בכך, גזר מותר לרסק כיון שכן דרכו, לימון מותר לסחוט שכן דרכו, אבל אבטיח אסור לסחוט כיון שאין דרך לסוחטו. מרן הבית יוסף (בשו"ת אבקת רוכל סימן כד, כה) פסק שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו אצל גוי[3], המבי"ט שהיה בן דורו של מרן הרגיש שיכול לחלוק על מרן, ופסק שיש קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי, ונעשתה הארץ עדרים עדרים, כשראו כך הקימו בית דין ועשו חרם למי שיעשה כהמבי"ט וינהג קדושת שביעית בפירות שגדלו אצל גוי, מאז פחדו כולם ונהגו כמרן הבית יוסף.

 

יש לנו ילקוט יוסף

יב. החזון איש (שביעית ס"ס כ) הבין שהחרם היה על דבר אחר, כי בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' קצב) שהביא את החרם, דיבר שם גם לגבי המחלוקת בערכין (יג.) מתי נוהגת שנת השמיטה, אם בשנה זו או בשנה הבאה [ע' תוס' ע"ז (ט:) ד"ה האי, ובטור וב"י יו"ד (סי' שלא). ע"ש], וכתב שאין ראוי להחמיר לנהוג שנתיים אלא כפי שנפסק להלכה, והקבלה והמעשה הם עמודי ההוראה (כלשון הרמב"ם פ"י מהל' שמיטה ויובל ה"ו). ועוד כתב המהרשד"ם בענין קדושת שביעית בגידולי נכרי, וכותב שנידו והחרימו לשומרי שביעית, מבאר החזון איש שהחרם הוא על מי ששומר שנתיים שמיטה, שהיא חומרא קשה מאוד, אבל לא על מי שנוהג קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי. ולעומתו אחרונים רבים הסבירו את החרם על השומר קדושת שביעית בגידולי נכרי, ובילקוט יוסף (הלכות שביעית פט"ו ס"ז) הבאנו עשרה אחרונים שהסבירו כך את החרם. רבי חיים קנייבסקי שליט"א תפס בדרך אמונה כהחזון איש, ובמחילה מכבוד תורתו התעלם מהאחרונים. החזון איש והרב קנייבסקי בכלל סוברים שהיתר המכירה לא תופס, אלא שהם מחמירים לתת קדושת שביעית אפילו בפירות שגדלו בקרקע של גוי. אבל לעומת דרך אמונה יש לנו ילקוט יוסף...

 

גם מרן לא חלק על ראשונים

יג. כאמור, הפריע לגדולי האחרונים שהגאון פרי חדש קעקע את קבלת הוראות מרן הבית יוסף, כגון בנידוננו שמרן כתב להמתין שש שעות בין בשר לחלב, והוא כתב ארבע שעות, וגם כעסו מאוד רבני דורו על כך שהפרי חדש חלק על הראשונים. ובאמת צריך להזהר שלא לחלוק על ראשונים, נלמד ממרן הבית יוסף עצמו שהיה גדול ביותר, וכותב בהקדמתו בהתבטלות כלפי הראשונים: "קצר מצע שכלנו מהבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם ולהכריע". כי מה נדע ולא ידעו הם.

 

גדלותו של מרן

יד. מרן הבית יוסף זכה לגילוי שכינה על ידי המלאך המגיד[4]. פעם כתב שני פירושים [ביורה דעה (סי' קצח) בדין צפורן שפירשה רובה], נגלה אליו המלאך המגיד ואמר לו: ביקשו אותי להגיד לך, שאמנם הפירוש השני הוא הנכון, אבל תשאיר גם את הפירוש הראשון, כי הקדוש ברוך הוא חדי בפלפולא דילך [שמח בפלפולך]. זה נדפס בספר מגיד מישרים (פרשת ויקהל). היעב"ץ - לפני כשלש מאות שנה - כותב, שאין ספק שספרו של מרן הבית יוסף התחבר ברוח הקודש.

 

'השיעור השבועי'

טו. בפרט מי שילמד בית יוסף אבן העזר וחושן משפט, יראה את גודל חכמתו של מרן. לפני כארבעים שנה - בשנת תשל"ג - פתח מרן זצ"ל כולל לדיינות שיצאו ממנו כמה דיינים שמכהנים בפועל, ובכל שבוע היה מגיע למסור שיעור קבוע, כך למעלה מעשרים שנה, אם השיעור לא התקיים מפני שמרן היה בחו"ל, בשבוע הבא היה בא להשלים את השיעור. בשיעור היינו לומדים בית יוסף אבן העזר, מרן היה נותן כל פעם למישהו אחר לקרוא, בדפוס ההוא לא היו פסיקים ונקודות, ומי שהיה טועה היה מרן גוער בו, "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג:), היו מתכוננים טוב לשיעור, ובכל זאת היו מפחדים לקרוא, ומרן היה נותן לקרוא דוקא למי שהיה מוריד את העינים, כדי שלהבא הוא יכין... היינו לומדים את דברי הבית יוסף בדקדוק ועיון רב, ובכל פעם היינו מופתעים מחדש איזו עמקות יש בבית יוסף.

 

אסור לחלוק על ראשונים

טז. ולמרות גדלותו היה מרן הבית יוסף מתבטל לראשונים, כי אי אפשר לחלוק על ראשונים, וכמו שאמרו במסכת שבת (קיב:): אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר. בשו"ת רב פעלים מפרש בהקדמתו: אם אתה אומר על ראשונים שהם כמלאכים ולא יכול לחלוק עליהם אתה בן אדם, אבל אם אתה חושב שאתה יכול לחלוק, אתה חמור ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר... בספר עין יצחק חלק א' (כללי הפוסקים האחרונים הערה ראשונה) הבאנו מה שכתבו הפוסקים שאסור לחלוק על הראשונים.

 

ראיה מהזוהר

יז. כאמור, מנהג האשכנזים היה להמתין שעה אחת בין בשר לחלב, והביאו סמך למנהגם מהזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף קכה סע"א), שמי שאוכל בשר וחלב בשעה אחת עונשו גדול. משמע כדברי הרמ"א שצריך להמתין שעה אחת בלבד. אבל אין כל כך ראיה, כי אין הכוונה לשעה אחת ממש, אלא זמן אחד.

 

שעה לאו דוקא

יח. וכמו שמצינו במסכת ברכות (ל:), שם אמרו במשנה שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפלה, וכתב רבינו יונה (שם) שאף על פי שבדרך כלל שעה אינו שעה ממש, כאן זו שעה ממש, שהרי בגמ' (ברכות לב:) שאלו, מכיון שהיו שוהים תשע שעות ביום בתפלה - שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת - תורתם היאך משתמרת ומלאכתם היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת[5].

 

תורתם משתמרת

יט. גם העוסק בצרכי צבור צריך לעסוק בתורה, יש עסקנים טובים העוסקים בצרכי צבור באמונה, אבל העיקר זה לימוד התורה. מרן זצ"ל היה דורש מהעסקנים שיקבעו עתים לתורה, וכמו שראינו בפרשת השבוע, יוסף אומר ליעקב: מנשה הוא הבכור, שים ימינך על ראשו. ויעקב עונה לו: ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, כי גם הוא עוסק בתורה, אבל אפרים הוא עוסק רק בתורה וממשיך את המסורת של יעקב איש תם יושב אהלים, זה חשוב יותר מהכל, צריך עסקנים שמרבים חסדים ותורה, אבל מי שיכול לעסוק רק בתורה הוא מעל הכל. מרן זצ"ל כשהיה רב ראשי היה הולך לכל מקום שמזמינים אותו להרביץ תורה, אין מקום שלא הגיע לשם, יש ישובים מרוחקים שאני מגיע לשם כמו מושב עין יעקב, קציעות, אומרים לי: לפני ארבעים שנה מרן היה כאן. ואף על פי כן מרן זצ"ל הספיק לחבר בהיותו רב ראשי שו"ת יביע אומר, יחוה דעת, ועוד תשובות רבות בכתב יד, וכי מאחר שהיה עסוק בבית הדין ובצרכי הצבור איך הספיק ללמוד? אלא תורתו מתברכת ומשתמרת, היה לומד בשעה מה שרב אחר לומד בשלש וארבע שעות.

 

שעה לפני הרגל

כ. גם בדין אבלות שעה אחת לאו דוקא, לדוגמא בדין רגל שמוציא משבעה, אם ישבו שעה אחת בערב חג הפסח, שבועות או סוכות, אפילו כמה דקות, הרגל מוציא אותם מגזירת שבעה. ורק אם קברו בחול המועד יושבים שבעה לאחר החג, מכיון שלא ישבו כלל.

 

שמועה רחוקה

כא. וכן בדין שמועה רחוקה, אם שמע שמת קרובו בתוך שלשים יום יושב שבעה, אבל אם שמע לאחר שלשים יום יושב שעה אחת, מנחמים אותו וקם. אחיה של הרבנית ע"ה - אביגדור הי"ד - נהרג במלחמת השחרור, אז מרן זצ"ל היה במצרים וקיבל טלגרמה עם ההודעה שנהרג, הרב לא הודיע לרבנית על כך, זה לא טוב לבשר בשורות רעות, וגם הלוא מרן זצ"ל היה מוסר שיעורים בישיבת אהבה ואחוה, ועסוק כל היום בבית הדין ועוד, מי יטפל בבית אם היא תשב שבעה?! לאחר שלש שנים חזרו לארץ וביקרו אצל המשפחה, והנה הרבנית שומעת שאחיה נפטר, בתחילה כעסה על מרן שלא סיפר לה, אבל מרן הסביר לה: וכי את אומרת קדיש? אמנם יש דעה שמי שאין לו בנים יכולה בתו לומר קדיש, אבל כאן היה אביו - הרב אברהם פטאל - אומר קדיש. ישבה כמה דקות על הארץ, ניחמו אותה וסיימה את האבלות.

 

בשר אחרי גבינה

כב. מותר לאכול בשר אחרי גבינה על ידי שישתה איזה משקה ויאכל חתיכת לחם, ויטול ידיו. ואם שתה כוס חלב ולא נגע בגבינה אין צריך ליטול ידים. בזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף קכה סע"א) משמע שאסור אפילו בשר אחרי גבינה, אבל אנחנו פוסקים כהפשט. או שנפרש בדברי הזוהר שהאיסור דוקא גבינה אחרי בשר, משום שהבשר רומז לגבורה והגבינה רומז לחסד, ותתאה גבר [א.ה. ע' בשו"ת יבי"א ח"ו (חיו"ד סי' ז אות ד). ע"ש].

 

מנהג האר"י

כג. מהרח"ו כותב בשער המצוות (פרשת משפטים) על האר"י ז"ל, שביום שהיה אוכל בשר לא היה אוכל כל אותו היום גבינה. רבי יצחק פלאג'י[6] כותב בספר יפה ללב, שהאר"י ז"ל לא היה אוכל עד השקיעה ולא יותר, וגם מאכל עם גבינה שמושך טעם היה מחמיר בו שלא לאכול אחריו בשר עד הלילה. אמנם יש מקום לחומרות אלו על פי הקבלה, אבל לא נהגו בזה, האר"י היה שר בית הזוה'ר והיה מתחסד בכל, לנו די להקפיד על עיקר הדין להמתין שש שעות כדעת מרן השלחן ערוך ולא להקל בזה.

 

הטעמים להמתנת שש שעות

כד. כאמור, מהתורה אין צריך להמתין כלל בין בשר לחלב, כי דרך בישול אסרה תורה, שלא לאכול בשר בחלב המבושלים יחד, אבל חכמים החמירו להמתין שש שעות, ויש בזה שני טעמים שיש בהם לפחות שש נפקא מינה.

לדעת הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הכ"ח) הטעם הוא: משום שהבשר נכנס בין השינים, ואם יאכל גבינה בתוך שש שעות יצא הבשר וילעס הבשר והגבינה יחד, אבל אחרי שש שעות הבשר שבין שיניו נחשב כפרש בעלמא.

ולדעת רש"י (חולין קה. ד"ה אסור) והרא"ש הטעם הוא: כיון שהבשר מושך טעם עד שש שעות. יש מפרשים שהטעם נשאר בחך שש שעות, ויש מפרשים שהטעם נשאר במעיים, וכאשר עולה לו אויר מהמעיים לפה, הוא מרגיש טעם של בשר, עד שעוברות שש שעות שהוא שיעור עיכול.

 

6 נפקא מינה

כה. נפקא מינה אחת: אם אכל שומן רך שלא נכנס בין השינים, לרש"י צריך להמתין שש שעות משום שמושך טעם, אבל להרמב"ם אין צריך.

נפקא מינה שניה: אכל רק מרק בשרי שיש בו טעם בשר, לרש"י צריך להמתין שש שעות משום שנשאר טעם, ולהרמב"ם אין צריך להמתין כיון שלא נכנס בין השינים.

נפקא מינה שלישית: אם הוציא את שיירי הבשר מבין השינים על ידי קיסם, לרש"י צריך להמתין שש שעות משום הטעם, ולהרמב"ם אין צריך להמתין.

נפקא מינה רביעית: אם יש לו שינים תותבות לבשר ושינים תותבות אחרות לחלב, לרש"י צריך להמתין משום הטעם, ולהרמב"ם אין צורך להמתין.

נפקא מינה חמישית: אם לעס בשר לתינוק ולא בלע, לרש"י אין צריך להמתין שש שעות כיון שלא מושך טעם כל שלא בלע, אבל להרמב"ם ימתין שש שעות משום שנכנס בין השינים.

נפקא מינה ששית: אם שהה שש שעות ונשאר בשר בין שיניו, אם צריך לנקר בין השינים, להרמב"ם אין צריך כיון שזה כפרש בעלמא, אבל לרש"י יתכן שצריך להסירו.

 

פסק הלכה

כו. להלכה מרן השלחן ערוך (סימן פט סעיף א) פסק להחמיר כשני הטעמים, גם שאם נמצא בשר לאחר שש שעות צריך לנקרו ולהסירו, וגם שהלועס לתינוק צריך להמתין שש שעות.

 

ספק דרבנן

כז. ידוע הכלל שספק דרבנן להקל, ואם כן מדוע מרן החמיר במחלוקת הרמב"ם ורש"י כשני הטעמים, הרי כל מה שצריך להמתין שש שעות זה מדרבנן? התירוץ הוא: כי יש קולא וחומרא לכל אחד, אכל שומן לרש"י צריך להמתין ולרמב"ם אין צריך, לעס לתינוק לרש"י אין צריך להמתין ולרמב"ם צריך, בזה לא אומרים ספק דרבנן להקל, זה כמו תרתי דסתרי, לכן החמיר כשני הטעמים. זה פירוש יפה לבאר דעת מרן.

 

דבר שיש לו מתירין

כח. אם הסתפק אם עברו שש שעות מאכילת הבשר, האם יכול לומר ספק דרבנן להקל ולאכול גבינה? בספר יד יהודה  - ספר חשוב מאוד על הלכות בשר בחלב - כותב שאין להקל, מטעם דבר שיש לו מתירין, וכמו שאמרו במסכת ביצה (ב:) שגם באיסור דרבנן מחמירים בספקו אם יש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה בשבת או ביום טוב שהיא אסורה עד הלילה, בא ילד והניח את הביצה האסורה בערימה של אלף ביצים של היתר, מהתורה בטל ברוב, חד בתרי בטל, הביצה האסורה בטלה בשתי ביצים של היתר, אבל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל, כי עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר במוצאי שבת בלי צורך בביטול. וכן ביצה שאינו יודע אם נולדה בשבת או קודם, אין אומרים ספק דרבנן להקל, כי יש לו היתר במוצאי שבת. והוא הדין כשהוא מסופק אם עברו שש שעות מאכילת הבשר, ימתין עד שיעברו בודאי שש שעות. אבל לפי דברי הגאון רבי יחזקאל לנדא בעל הנודע ביהודה (בספרו צל"ח פסחים ט:) זה לא נחשב דבר שיש לו מתירין, כי דוקא ביצה שיש בה ספק אנחנו מחמירים, שהרי אפשר לאכול אותה פעם אחת בלבד, תאכל אותה בהיתר, אבל כשמסופק אם עברו שש שעות, הרי רוצה לאכול גבינה גם עכשיו וגם אחר כך, בזה לא נחשב דבר שיש לו מתירין, כי האכילה של עכשיו אין לה היתר, ולכן להלכה מותר לאכול כשיש ספק אם עברו שש שעות.

 

עצה למגיד שיעור

כט. סברת הנודע ביהודה קצת עמוקה ואולי חלק לא הבינו את הפלפול, אבל אולי זה טוב שלא כולם הבינו... פעם - לפני שלשים שנה - נסעתי לעיר מעלות לתת שם שיעורי תורה בשבת, בערב שבת פגשתי את הרב יהודה צדקה זצ"ל בשכונת גאולה בירושלים, וסיפרתי לו את התכנית של השבת, באותה שבת התפללתי מוסף ביחיד, כי היו לי שבע דרשות בבתי כנסיות שונים, הרב צדקה ליוה אותי מישיבת פורת יוסף עד רחוב יואל ודברנו, הוא היה עניו וחביב מאוד, והוא חיזק את ידי, ואז אמר לי הרב צדקה: כשאתה אומר שיעורים לבעלי בתים, תאמר גם דבר אחד קשה שלא יבינו. למה? שידעו מה עושים הרבנים בישיבות, יש כאלה שחושבים שבישיבות קוראים תהלים כל היום, אבל כשיראו שהם אפילו לא מבינים, אז ידעו כמה התורה שלנו עמוקה, ויתבטלו לגדולי הדור שיודעים את כל התורה. לימים סיפרתי למרן זצ"ל מה שאמר לי הרב צדקה לומר משהו קשה בשיעור שלא יבינו, מרן חלק על זה ואמר לי: אל תשמע לו, אומרים שיעור כדי שיבינו! יש מחלוקת בין הרב צדקה למרן... אני עושה פשרה, צריך לומר שיעור שיבינו, וגם לומר דברים קשים, אבל צריך להפשיט את הדברים, כדי שמי שמסוגל לכך יבין, ומן הסתם גם מה שאמרנו הרבה הבינו. וכך מרן זצ"ל היה עושה, אין שני לו במה שידע להפשיט מושגים קשים מאוד, יש בעלי בתים בירושלים וגם בכל הארץ שהיו שומעים את השיעורים ברדיו, ובזכות השיעורים הללו הם יודעים הרבה מושגים. אבל מי שלא השתתף בשיעורים, תשאל אותו מה זה דבר שיש לו מתירין? לא יודע. טעם כעיקר? לא יודע. מה זה נ"ט בר נ"ט? יאמר לך 'נגד טנקים'...

 

אם טוב לאכול בשר

ל. שאלה מהקהל: אם אוכל כל היום בשר, בסוף יהיה שמן...?

תשובת הרב: היה חכם אחד שהיה מגיע לשמחות שלנו, ולא היה אוכל בשר, היה צמחוני, והיה אומר למרן זצ"ל: מה כבודו אוכל בשר? יש לך תאוה, אני לא אוכל, מי שאוכל בשר זה גרגרן. ומרן הביא לו ראיה ממה שהיו מקריבים בחגים קרבנות שלמים והיו אוכלים בשר, אין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים קט.), לא כל היום אוכלים בשר, אבל בחג אוכלים בשר. אני עמדתי שם ושמעתי איך שמרן 'החזיר לו', והביא לו ראיה גם מהגמרא (בבא קמא עא סע"ב): רבא שאל את רב נחמן "חמשה בקר אמר רחמנא או חצאי בקר" ולא זכר לענות טוב, אמר: זה משום שלא אכלתי היום בשר, לא היה לי צלילות דעת. הבשר נותן כח ומשפיע גם על המוח, רק לא יאכל הרבה.

 

[1] בסילוק שלחן יש נפקא מינה גם להלכות ברכות, אם מביאים בתוך הסעודה פירות מברך עליהם ברכה ראשונה, ולא מברך ברכה אחרונה, ברכת המזון פוטרת מברכה אחרונה. אבל אם סילק השלחן והביאו פירות, מברך גם ברכה אחרונה, ואחר כך מברך ברכת המזון. הרבה פוסקים כתבו שהיום שאין לנו שלחנות קטנים אין סילוק שלחן, כי לא מסיח דעתו מהאוכל עד ברכת המזון, ולכן לא מברך ברכה אחרונה על הפירות. ומרן זצ"ל בהליכות עולם ח"ב (פרשת נשא אות ח) כתב חידוש גדול, שגם בימינו שייך סילוק שלחן ע"י הסרת המפה, אם מחליפים את מפת הניילון לאחר הסעודה ומביאים פירות, מברך גם לאחריהם ברכה אחרונה ואחר כך ברכת המזון. וכן מצוי בחתונה, אחרי הסעודה קמים לרקוד ולשמח חתן וכלה, "ואכלת ושבעת וברחת..."? צריך לשמח! והנה באמצע הריקודים אדם רואה שהמלצרים הוציאו את השלחנות, וכעת הוא בא לאכול פרי מברך לפניו ולאחריו, ואחר כך מברך ברכת המזון. אלא שהעולם לא נוהג כך, כנראה חושבים שאין סילוק שלחן עד ברכת המזון, כי אולי יאכל עוד חתיכת עוף או חתיכת לחם, אבל מי שרוצה לנהוג כמו שכתב מרן זצ"ל יכול לברך ברכה אחרונה. גם במילואים לילקוט יוסף שיצא הרבה קודם הליכות עולם - לפני 25 שנה או יותר - כתבנו שמי שרוצה גם בזמננו יכול להחשיב סילוק שלחן.

[2] אמנם בסעודת שבת אין חובה לומר דברי תורה, כי מה שאמרו שמי שלא אומר דברי תורה על השלחן כאילו אכל מזבחי מתים (אבות ג, ג) זה ביום חול, אבל בשבת מקיים בסעודה מצות עונג שבת, אף על פי כן חשוב שיאמר לבני הבית דברי תורה. מרן זצ"ל היה אומר לנו בשלחן שבת הרבה חידושים יפים, משל ונמשל, כל הדרשה שהיה מכין לומר בישיבת פורת יוסף בשמונה וחצי היה אומר בשלחן. כדאי גם לקרוא כמה הלכות בשלחן שבת, לא יקח משנה ברורה, יש שם לפעמים סעיפים שלא מעשיים, יקח ספר אקטואלי ממחבר בן זמננו בשפה ברורה, ויקרא בכל סעודה שתים/שלש הלכות, וגם יאמר חידושים מפרשת השבוע.

[3] ורק לגבי תרומות ומעשרות הדבר תלוי במירוח – בגמר מלאכה – ברשות מי נעשה, ולכן בפירות של היתר המכירה אם החקלאים היהודים עשו את המירוח, מפרישים תרומות ומעשרות בלי ברכה, אבל אם המירוח נעשה ברשות הגוי אין צריך להפריש תרומות ומעשרות. כל זה כשגדלו בארץ, אבל אם גדלו בחוצה לארץ כגון באילת אין צריך כלל להפריש תרומות ומעשרות, גם כשהמירוח נעשה ברשות ישראל.

[4] הגר"א כתב שמרן הבית יוסף זכה לגילוי שכינה בארץ ישראל דוקא. אבל באמת גם בחו"ל מרן זכה לזה, ובמחילה מכבוד תורתו נעלם מהגר"א מה שכתב במגיד מישרים (פרשת בראשית, תולדות, בא, תצוה, ועוד) "ואזכך לעלות לארץ ישראל". וגם הגילוי שהיה לו עם החברא קדישא בליל שבועות שנפלו על הארץ, והיה אש סביבותיהם, ושכינה דיברה מתוך גרונו של מרן, זה היה בחו"ל (ע' בהקדמה למגיד מישרים).

[5] רבינו חיים בן עטר שואל בספר ראשון לציון, מדוע היום החסידים לא שוהים שעה לפני ואחרי התפלה? אפילו רבי חיים קנייבסקי שליט"א לא שוהה שעה לפני התפלה. אלא עיקר התפלה זה העמידה, ואמירת הקרבנות והפסוקי דזמרה זו השעה שלפני התפלה, ואמירת אשרי ובא לציון וכו' שלאחר התפלה זו השעה שלאחריה.

[6] היה בנו של רבי חיים פלאג'י, רבי חיים פלאג'י זכה לעשרה בנים, שהיו כולם תלמידי חכמים ומחברי ספרים - רבי אברהם פלאג'י, רבי יצחק פלאג'י, רבי יוסף פלאג'י ועוד.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

שנה וברכותיה - היומן השנתי של הרבנית ימימה מזרחי תשע"ח

59לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

סט מחזורים כוונת הלב לנשים

אנשים מספרים על עצמם 8 - חיים ולדר

ילדים מספרים על עצמם 9 - חיים ולדר

כיסוי לבקבוק יין

קופת צדקה מהודרת

לכל המוצרים