אמונה

אם אבא אוהב, אז למה כואב?

בכתבה זו נברר כיצד עלינו לראות את ה', כאבא וכמלך, ובאמצעות המקורות וההגיון הישר נראה עד כמה ה' באמת מבין כל אחד ואחת מאיתנו

שתף במייל
| ז' סיון התשע"ה |
whatsapp
אא

אבינו מלכנו: אבא או מלך?

ישנם צעירים שאינם רואים בה' אבא אוהב, אלא מלך כועס, ומאמינים שה' מדקדק עימם תמיד במידת הדין, עד שהיה עדיף להם שלא היו נבראים כלל. הם מדמיינים שה' יעניש אותם ביסורי תופת ושאול, אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא. עם מחשבת יצר רע שכזו, אין פלא שהם מתייאשים מעצמם ומן העולם, ומגיעים בסוף לשנאה.

נתקלתי במחשבה זו בעיקר אצל מתחזקים וחוזרים בתשובה בתחילת דרכם, הקוראים ספרי מוסר לבדם, ואינם זוכים להכיר את היהדות באמצעות הדרכתם האוהבת של בני תורה.

בדמיונם מאמינים הם, שאפילו עם אנשים פשוטים וישרים נוהג הקב"ה בדקדוק הדין, וחלקם מבססים תפיסת עולם זו על קריאתם בתנ"ך, כמו לדוגמה, הדינים בהם נהג ה' כלפי החוטאים בדור המדבר.

לפני שאנו מדברים על אבא אוהב, עלינו לתקן תחילה את התפיסה המאוד שגויה של מלך עריץ. גם כאשר דיברו רבותינו בעלי המוסר על חשיבותה של מידת היראה, התכוונו בדבריהם בעיקר ליראת הרוממות, כלומר ליראת הכבוד והחשיבות שאנו צריכים לחוש בפני הקב"ה כמלך הרוצה להטיב לנתיניו, ולא לפחד מעריץ שמבקש לנקום במורדים בו. גם עונשים על חטאים אינם אלא טובה מאת הקב"ה, אשר נועדו לתקן את מה שפגמנו בנשמתנו במו ידינו, וזאת הבורא עושה בתורת רפואה לנפש ולא בתורת נקמה, כפי שעוד יבואר בהמשך.

גם לא ניתן ללמוד על הנהגת ה' בעולמו מדור המדבר, לאור העובדה שדור המדבר הגיע למדרגת נבואה, זכה לגילוי אלוקי ישיר לאומה, ולכן נדרשה ממנו שלמות. אנו מוצאים שאפילו חוטא אחד היה מסוגל לגרום תלונה כלפי כל העם, שנדרש להיות מאוחד מאוד.

הכל זוכרים את חטא העגל, אך לא כולם יודעים שהתורה מספרת בהמשך, כי רק 3000 איש היו פעילים בו באופן ישיר מתוך 3 מיליון איש. איננו חיים כיום בתקופה של התגלות, אלא בדור של הסתר פנים ונסיונות קשים מאוד, הן של אמונה והן של פיתויים. אין זה נכון ואין זה חכם ללמוד על הרחמים של ה' מתקופה שבה נהגה מידת הדין. גם אין זה נכון לחשוב שה' מדקדק עם בני דורנו החלשים כפי שהיה נוהג עם נביאים וצדיקים אשר זכו לגילוי פנים אלוקי.

ובכלל, קשה להבין כיצד ישנם בחורים צעירים המדמיינים את הקב"ה (הקרוי בלשון חז"ל גם בשם "רחמנא"!), כמי שהוא משולל רחמים ח"ו, וברוחם מדמיינים גיהנום של תופת וסכינים ואש, שהאינקויזיציה הנוצרית הינה תענוג לעומתם... צעירים אלה כלל אינם חושבים את ה' למלך, אלא לרודן ודיקטטור חלילה. וקושיה גדולה על מחשבתם: כיצד יעלה על דעתם שיש להם יותר רחמים ממי שברא אותם? הרי כל הרחמים שנמצאים בליבם על סבלם האישי, או על כאבם של אחרים, נובע אך ורק ממנו יתברך שמו. הרי חתולים אינם מרחמים על חבריהם הנדרסים ומייללים על הכביש. ישנם לצערנו אף אומות שלמות של גויים בעולם שלא גילו כל רחמים כלפי זעקתם של מיליוני אנשים עשוקים ומסכנים. מנין בדיוק מגיעים הרחמים האלוקיים שלנו, אם לא מאלוקים?

היעלה על ליבו של אדם, שה' יתברך שמו, שהוא מקור כל הרחמים בעולם כולו, המכונה "אב הרחמים" ו"רחמנא" בלשון חכמיו, אינו רחום בעצמו? ואם לא די בכך שמאשימים את ה' בחוסר רחמים, גם מאשימים אותו בדמיונם בחוסר תבונה ח"ו. בדומה למחשבה שביטא איוב בטעותו, מדמים גם הם לעצמם שה' מנותק מבני האדם, אינו מבין לליבנו האישי, ולא יודע כלל מה אנו חושבים ומרגישים בתוך עולמו. תפיסה כזו רואה בה' חוק טבע קר ומנותק מברואיו, ולא את אלוקים יוצר הטבע והברואים: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה).

אלוקים האמיתי נמצא בכל מקום ובכל זמן, גם בתוך ליבנו, הוא יודע בדיוק מה אנו חושבים ומרגישים, והוא מבין לליבנו יותר מכפי שחברנו הטוב ביותר מסוגל להביננו. דוד המלך ע"ה מוחה נגד הסוברים שאין ה' רואה ומבין את ליבנו (תהילים, פרק צד, ח): "בינו בערים בעם, וכסילים מתי תשכילו: הנוטע אוזן - הלא ישמע? אם יצר עין - הלא יביט? היוסר גויים - הלא יוכיח? המלמד אדם דעת! ה' ידע מחשבות אדם...".

כך אומר לנו ה' גם בידי ירמיהו הנביא: "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות" (פרק יז, י).

וכי יעלה על הדעת ששופט אינו מתחשב בנסיבות, ואינו יודע את פרטי המקרים? האם ניתן להעלות על הדעת שבורא עולם, אשר נתן לנו את השכל לחשוב מחשבות ולהרגיש שמחה וצער, אינו מבין בדיוק מה אנחנו מרגישים ומה אנו חושבים בפנים ליבנו?

אכן אמרו חז"ל שאין הקב"ה ותרן, ושהוא יתברך אינו מקבל מצוות בתור "תשלום שוחד" לחטאים שחטאנו. הרמב"ם כותב, שמי שסובר בלבו שיחטא ויום הכיפורים יכפר לו, יום הכיפורים אינו מכפר (ראו הלכות תשובה, פרק ד).

ודאי שיש דין ויש דיין, ואין אדם שמצער את חבירו, או חוטא לה', ואינו נענש על כך (אם לא עשה תשובה כמובן). אך העובדה שה' הוא דיין ואינו ותרן, אין פירושה שהוא יתברך שופט בעיוורון ח"ו כמו כח טבע חסר מעצורים והגיון. כי מה היתה המטרה של תשובה, תפילה אישית ודיבור אל ה', אם ה' לא היה מבין אותנו?

חז"ל לימדונו שרק עם צדיקים בדרגות מאוד גבוהות הקב"ה מדקדק כחוט השערה, כי רק מעטים ויחידי סגולה מסוגלים לעמוד בהנהגת הדין. ואותם יחידי סגולה שבזכותם העולם עומד, בחרו בכך מרצון, והיו מוכנים לוותר על הכל כדי להשיג את הקירבה הגבוהה ביותר שיש לבורא עולם. דוגמה לכך תהיה רבי עקיבא, שלא רק שלא הצטער על הריגתו, אלא אף שמח וטען בפני תלמידיו שכל ימיו רצה להגיע למדרגה זו, של אהבת ה' בלקיחת הנפש. בעלי הדרגה הגבוהה ראו ביסורים מתנה הנובעת מאהבת השם, כמאמר הפסוק "את אשר יאהב ה' - יוכיח", כפי המשל של בעלי המוסר על שר היוצא לקרבות מסוכנים להראות נאמנותו למלכו האהוב. הצדיקים הגדולים שמחו על היסורים, מתוך ידיעה שהיסורים מזככים את נשמתם ומקרבים אותם לבורא עולם, וקירבת ה' הינה כידוע התענוג הגדול ביותר שיש לצדיק, כפי שכותב הרמב"ם בפרק ח' בהלכות תשובה.

אך חז"ל לא תיארו עולם שבו ה' מדקדק עם בריותיו במידת הדין. להיפך, חז"ל אמרו במפורש שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, ולכן ה' בראו במידת הרחמים. כבר אמרו חז"ל שאין הקב"ה מדקדק עם הבריות מעבר לכוחן והבנתן (שמות רבה לד, א): "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מבקש אלא לפי כוחן". עוד אמרו חז"ל (בבא בתרא, דף טז, עמוד ב): "שאין אדם נתפס בשעת צערו". כלומר אין שופטים אדם בשעת צער וכעס, כי אין מחשבתו צלולה. גם בהלכה אנו מוצאים שאין דומה מי שחוטא לתיאבון למי שחוטא להכעיס. ה' מבין את בריותיו ונוהג עם כל אדם לפי דרכו ויכולתו באופן האישי ביותר.

לחשוב את ה' לרחוק מליבנו היא עצת היצר הרע, שנועדה להרחיק אותנו מה' ולהכשיל אותנו בכעס ושנאה. הבה לא נשכח את הפסוק החשוב (שמואל א', פרק טז, ז): "כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב". אתם קוראים נכון: ה' רואה אותנו מבפנים, עמוק בתוך הלב, ולא רק מבחוץ.

הבה נביט בחכמים הצדיקים שה' מינה בעולמו להדריך אותנו, ונלמד עד כמה ה' הוא רחום וצדיק. האם החכמים שה' מינה מקשים את ליבם בפני חולים ויתומים ואלמנות, או שהם עושים כל שביכולתם לעזור להם? האם גדולי ישראל מקשים את לבם חלילה בפני הקשיים והפיתויים הרבים של צעירים בני דורנו, או שהם מחזקים את הצעירים ומדריכים אותם בהבנה באמצעות ארגוני תשובה כמו הידברות?

הרבנים וגדולי ישראל הם התשובה הקרובה ביותר שנוכל להשיג לרצון ה' בעולם, כי ה' בכבודו ובעצמו מינה אותם להדריך אותנו בכל דור, ודרש מאיתנו לשמוע בקולם. ואת מי ה' ימנה, אם לא את מי שמייצגים את כוונתו בצורה האמיתית ביותר?

לא ייתכן שנגיע לעולם הבא ונגלה את אלוקים כשופט המשולל ח"ו את הבנתם ודאגתם האוהבת של רבותינו גדולי ישראל לדורותם.

עדיף שנאמר שאיננו יודעים את סיבת הסבל, ונאמין בה' שהוא עושה הכל לטובה, מאשר לנסות להצדיק את הסבל בתירוצים אכזריים, על ה' שמדקדק עם בריותיו שלא ברחמים והגיון ח"ו.

* * *

אם ה' אוהב אותנו כל כך, אז איך הוא מסוגל להכאיב לנו?

שימו דגש בשאלה על המילה "מסוגל". אנו חושבים בליבנו, שאם אבא אוהב מסוגל להכאיב לילדיו, אז הרי שאינו אוהבם. גם אם נציג דוגמאות של עונשים שנועדו לחנך ילדים, ישיבו הטוענים שאין הנידון דומה לראיה, כי לא ניתן להשוות עונש קל והגיוני שמעניש אב את ילדיו האהובים, לכאב והטירוף חסר הגבולות הקיים בעולמנו. הרי עצם העובדה שקיים סבל כה איום ונורא בעולם, היא היוצרת את השאלה, כיצד ייתכן שה' הוא גם אבא אוהב. וכי אב שיבחר לחנך את בניו האהובים באמצעות אש ועקרבים, יוכל להישאר בעינינו אבא טוב ואוהב?

ראיית העולם הרגשית שלנו, היא המונעת מאיתנו לראות את תמונת המצב האמיתית בעולם. כי למעשה, קיימים בחיינו דוגמאות לכאבים אדירים וחסרי גבולות, שכל בני האדם רואים בהם אות לאהבתם. הבה נציג שלוש דוגמאות.

1. כל ההורים סבורים שהעונשים שלהם כלפי ילדים הם קלים מאוד. זאת מכיוון ששכחנו מזמן כיצד הרגשנו אנחנו בתור תינוקות וילדים. אם נבחן זאת ביושר נגלה, שאין לתינוק את כח הסבל שיש למבוגר. בעבורו אפילו כאב קטן, כמו לקיחת ממתק או צעצוע מידיו, הוא בסדר גודל של קטסטרופה נוראית. לא לחינם זועק התינוק בצווחות אימים ובפנים אדומות מלחץ. כל תינוק צריך לעבור את שלב צמיחת השיניים, תהליך כואב מאוד עבור התינוק החלש, ולעיתים גם לקבל זריקה כואבת מרופא. אמנם לתינוק אין זיכרון ארוך-טווח, וברגע הבא הוא מסוגל לצחוק ולשכוח לגמרי את הרגע הקודם, אך הוא בהחלט מרגיש בכל רגע ורגע תחושות קיצוניות, כי הוא חשוף פיזית ורגשית לעולם, ואין לו עדיין את כח הסבל והיכולת לשלוט בעצמו. באותו זמן שפניו אדומים מכעס או כאב, אילו היה התינוק מסוגל לדבר בצורה בוגרת, ודאי היה אומר לנו: "אני לא רוצה יותר לסבול, אני לא רוצה יותר שום דבר, לא את האהבה ולא את הכאב. ואם אתם אוהבים אותי, לא הייתם נותנים לי לעבור את זה".

אז מדוע הורים ממשיכים להביא ילדים לעולם, בידיעה שיעברו רגעים כואבים מאוד עבורם? התשובה היא: כי הם יודעים שזהו רק שלב מעבר, והבגרות והשכל יגיעו עם הזמן. אמנם כואב לתינוק, אך זהו רק שלב זמני, ולבסוף התינוק יגדל ולא יחשיב עוד את הכאב שהוא חווה כאשר יהיה לאדם בוגר.

גם ה' לא היה מביא אותנו לעולם, אילו לא ידע שלבסוף נודה לו על כך, כשנגיע לעולם הבא. מרגיז לשמוע זאת, אך בעולם הזה דומים אנחנו לתינוקות, והמשיכה החומרית שלנו לדברים טפשיים ובני חלוף מוכיחה זאת. הגוף שלנו הוא רק בגד שאותו נשיל באחד הימים, וכל הדברים החומריים אליהם נמשכנו ואותם אהבנו בעולם הזה, יהיו בעינינו כצעצועים וסוכריות מהם מתלהבים התינוקות. גם כל יסורי העולם הזה יוכלו להידמות בפנינו יום אחד, ללא יותר מחלום לא נעים, שממנו התעוררנו לחיינו האמיתיים בעולם הרוח האמיתי. מבחינה זו דומה אלוקים לאבא אוהב אשר יודע, שגם מה שנראה בעינינו כיום לסבל מטורף ובל יתואר במילים, יקבל פרופורציה אחרת לגמרי בעולם הבא, כש"נתבגר" ונהיה לנשמות רוחניות טהורות בעולם נצחי ללא גוף.

2. הנה עוד דוגמה לכאב קיצוני ביותר, שנחשב בעינינו להקרבה ואות גדול לאהבה: אומרים שהכאב הפיזי הקשה ביותר שיש בעולם הזה, הם צירי הלידה וההריון של אשה יולדת. נשים מספרות שמדובר בכאב הנורא ביותר שחוו, הדומה אף למיתה. גם שלבי ההריון לא קלים בכלל: המשקל, הבחילות, הצרכים הנפשיים ומצבי הרוח המשתנים, לא מדובר בתהליך קל בכלל, והשיא שלו - הוא הקשה מכל: הלידה.

למרות עובדה זו, ישנן בעולם כ-3.5 מיליארד נשים, ורובן המוחלט ממשיכות להביא ילדים לעולם, ולא רק ילד אחד. אנו גם יודעים שכמעט אף אשה לא תרצה לקבל תינוק "ללא מאמץ", על פני ילד שהרתה בגופה עם כל הכאב הכרוך בכך... אנו גם מתפלאים לראות, כיצד לאחר שהתנסו בחוויה הקשה ביותר שחוו בחייהן, ממשיכות נשים להביא עוד ילדים לעולם, ורוצות להחזיק עוד תינוק ביד. כיצד נוכל להסביר זאת?

התשובה היא: כי הנשים יודעות שזהו רק שלב מעבר, והתוצאה שווה את כל הכאב. אמנם מדובר בכאב נורא, ובתהליך קשה וממושך, אך זהו עדיין רק שלב זמני בחיים, והתוצאה נפלאה מאין כמותה: להביא לעולם ילד חדש, נשמה טהורה, שהוא חלק ממך - בשר מבשרך, ולגדלו. נשים טוענות שזוהי החוויה האולטימטיבית: להיות אמא ולאהוב תינוק. גם הגבר וגם האשה יודעים את הסבל הכרוך בכך, והם בכל זאת בוחרים לעבור זאת ביחד, פעם אחר פעם, ולהביא לעולם עוד ילדים אותם יאהבו. שימו לב שדווקא הנשים, שהן עדינות יותר בגופן ובטבען, מוכנות לעבור סבל שאף גבר לא היה עומד בו. נוכל ללמוד מכאן שאפילו הכאב הגדול ביותר, והסבל חסר הגבולות ביותר שקיים בעולמנו, יכולים להשתלם יום אחד בעיני הנשמה העוזבת את הגוף. גם העולם הזה דומה מהרבה מובנים לצירי לידה, ובמיוחד תהליך הגאולה עד בוא המשיח, שנקרא גם בשם "חבלי משיח". האם נוכל להיות בטוחים שהנשמות בעולם הבא לא מרוצות ב"הריון" של העולם הזה, ובמה שהשיגו באמצעותו?

3. זוהי אמנם דוגמה קשה מאוד, אך היא חשובה להבנת העניין, וזו הדוגמה של רפואה בשעת כאב. לעיתים רופא יכול לנהוג כאכזר בשעת הצורך, ועצם ה"אכזריות" שלו היא עצמה פעולת הרחמים. במקרים שצריך להציל חיים, אין תמיד אפשרות להשתמש בסמי הרגעה, כי אין מספיק זמן לתת אותם. ישנם מקרים שסמי הרדמה מסוגלים לעצור את פעילות הלב, במיוחד בילדים קטנים או מבוגרים; כמובן שגם בשעת מלחמה וקרב אין הרבה מקום לסמי הרגעה. שמעתי באוזניי על מקרים מחרידים שכאלה, מפי אנשים שהם בריאים ושלמים כיום ב"ה, ותיארו זאת בתור זיכרון קצר וחולף. לא הכרתי עדיין אדם שטען כי היה עדיף לו למות, ובלבד שלא יעבור את אותו רגע נורא. יתירה מזו, כולם ללא יוצא מן הכלל הודו לרופאים והמנתחים שטיפלו בהם ב"אכזריות" שכזו בשעת הצורך. מוזר להודות בכך, אך התעלמות מכאב יכולה במקרים מסויימים להציל איברים, ולהציל חיים.

כל מי שיסתכל לראשונה בניתוח חי, לא יוכל שלא לחוש זוועה כאילו עיניו חוזות ביסורי האינקויזיציה; ייתכן שגם המנתח קר-הרוח יצטייר לו לרגע כאילו היה חייל מפחיד חסר רגשות. אך המנתח מציל חיים, וחוסר רגישותו כלפי הדם והכאב, הם אלה שמאפשרים הצלת איברים והצלת חיים. מי לא יודה לרופא מנתח שהציל את חייו, או הציל רק איבר אחד מאיברי גופו? חיים שלמים בלי יד או רגל הם לא חיים קלים.

אמנם אדם מבוגר מסוגל להבין את מעשיו של המנתח גם בשעת כאב, אך ילד קטן או תינוק אינם מסוגלים להבין מדוע "אבא נותן לאיש הרע הזה להכאיב לי כל כך". תינוק אינו מסוגל להבין מה הרופא עושה לגופו, ולמה אבא מתאכזר אליו כל כך. אז מדוע האב מאפשר זאת? התשובה היא: כי  האב יודע שהפעולה נעשית לטובתו ועתידו של התינוק, ולא משנה מה התינוק חושב עליו באותו רגע. דווקא בזכות אהבתו הגדולה לבנו, האב יהיה מסוגל לתפוס את ילדו בכח, ולתת לרופא לטפל בו בשעת סכנה. כפי שנאמר, זוהי דוגמה קשה וכואבת מאוד, אך היא אולי הדוגמה הטובה ביותר לתאר את ה"ניתוחים" שבני אדם נאלצים לעיתים לעבור בחייהם, שלבי משבר וכאב שנראים ומרגישים כמו יסורי אוייב.

הנמשל ברור: ה' הוא רופא כל בשר, והוא גם רופא הנשמות. לעיתים ה' מנתח ומרפא באמצעים כואבים מאוד, אך כל פעולותיו נובעות מרחמים. עלינו להאמין שבסופו של דבר הנשמות עוזבות את הגוף, הן מגיעות ל"בגרותן הרוחנית" בשמים, ומבינות שאביהם אהב אותם מאוד גם בעולם הזה - אפילו בזמן שניתח וריפא אותם באמצעים קשים. לצערנו בעולם הזה, אנו עדיין כתינוקות שלא מבינים למה אבא או הרופא פוגעים בנו.

אמרו חז"ל (פסחים דף נ, עמוד א): "לא כעולם הזה העולם הבא: העולם הזה - על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו (אומר): הטוב והמטיב", חז"ל סיפרו שלעתיד לבוא, לאחר הגאולה, יודו בני האדם גם על הסבל, ויאמרו עליו הטוב והמטיב. ראייה כזו לא תובן לעולם, אם לא נראה בה' את רופא הנשמות, שגם הסבל והיסורים שמביא עלינו, נועדו לטובתנו הנצחית.

במאמר הבא בעזרת השם, נדון בשאלה הקשה והגדולה מכל, היא שאלת איוב, ומדוע בעצם, בחר ה' מלכתחילה לברוא עולם שיש בו סבל, בו יאלץ לרפא את הנשמות באמצעים קשים כל כך.

אנו בינתיים נמשיך להתפלל לראות ולהבין את טובתנו הקב"ה בצורה גלויה (תהילים קכו): "שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". בעזרת השם העולם יגיע בקרוב לתיקונו, ואז הכל יכירו תודה לאבינו האוהב, גם על ניתוחים כואבים.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה