הרב שטיפל בחללים במחנה שורה: "לא אכלנו ולא ישנו, אבל הבנו שזה הדבר הכי חשוב שעשינו בחיים"

במשך חודש וחצי אריה מינקוב כמעט ולא יצא ממחנה שורה, בו זוהו חללי הטבח. בבית המתינו לו אישה וחמישה ילדים, כשהקטן שבהם היה רק בן חודשיים, אך מינקוב ראה לנגד עיניו את משפחות החללים. הידיעה שאם ישוב הביתה לכמה שעות, המשפחה השכולה תיאלץ להמתין עם חוסר הוודאות בנוגע ליקירה, גרמה לו להתמסר למשימה.

"נגענו בפתחו של גן עדן"

"יש דיון בעולם האם שורה היא גיהינום או גן עדן. אני חושב ששורה הייתה גם וגם. בהרבה אלמנטים המקום הרגיש כמו גיהינום, עם זאת, ידענו והרגשנו שאנחנו נמצאים על פתח גן עדן.

"עשינו משהו שהוא קשה, אי אפשר לתאר עד כמה, אבל טיפלנו בקדושי עליון, בהרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. ידענו שאנחנו עושים משהו שיש לו ערך לאומי, אמוני והיסטורי, ושהוא משמעותי לכולנו. זו זכות שאף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר עליה". את המילים הללו אומר מינקוב בריאיון מיוחד להידברות, אחרי שנה וחצי בתפקידו כמפקד במערך זיהוי החללים האזרחיים.

"בסדיר הייתי בכלל לוחם, וכך גם בהמשך, בשירות המילואים", הוא מספר. "כשפלוגת המילואים שלנו נסגרה, בחרתי להיות רב צבאי במילואים". הבחירה הגיעה בעקבות הרקע התורני העשיר שלו - 12 שנים בישיבה ותעודת רבנות.

את קורס הרבנים הצבאיים הוא סיים זמן קצר לפני הטבח. "בשמחת תורה בוגרי הקורס עדיין לא היו משובצים, ולכן לא הקפיצו אותנו. במוצאי החג, באמצע הלילה, התקשרו והודיעו שאבוא לבסיס שורה. לא הסבירו למה, ואני חשבתי שאני בכלל הולך להיות רב של גדוד שנכנס ללחימה. עד שלא הגעתי לשורה, לא ידעתי שאני הולך לטפל בחללים".

מה הפך את שורה למרכז אליו פונו כלל החללים?

"שורה הינו בסיס צבאי שנמצא ליד רמלה. יושבות בו כמה יחידות בצבא, וכן מטה הרבנות הצבאית - כולל משרד הרב הצבאי הראשי ובכירי חיל הרבנות. בבסיס ישנו מבנה שנקרא 'מרכז הצבי', המשמש כמקום טיפול בחללי צה"ל. זה המבנה שנתן לשורה את הפרסום במהלך המלחמה, כי כמעט כל החללים, הן הצבאיים והן האזרחיים, טופלו שם".

המבנה היה מותאם לקבלת הכמות העצומה של החללים?

"להקמת המבנה קדם סיפור: בבסיס הקודם של הרבנות, שהיה בצריפין, היו שני חדרי טיפול. כלומר, היה אפשר לטפל במקביל בשני חללים. גם במכון לרפואה משפטית באבו כביר יש מספר מצומצם יחסית של חדרי טיפול.

"לפני שנים בודדות, כשמטה הרבנות עבר לבסיס שורה, בכירי הרבנות התעקשו, בצורה כמעט לא ברורה, לבנות מבנה ענק, ובצורה עוד יותר לא ברורה הם אף הצליחו לקבל לכך אישור תקציבי. הם בנו מבנה עם 17 חדרי טיפול".

אריה מינקוב בשירותו במחנה שורה

"רצינו מאה אחוז ודאות ומקסימום מהירות"

מינקוב מסביר כי בשמחת תורה, עם היוודע ממדי האסון, הוחלט שהמבנה בשורה יהיה המתאים ביותר. אמנם הוא יועד לחללי צה"ל, אך בעקבות המצב הוקצו חלק מהחדרים לטיפול בחללים אזרחיים. כשהעומס גבר, נוספו ונבנו מתחמי טיפול מאולתרים ברחבת הכורכר שבבסיס.

"הגעתי לשורה במוצאי החג. יחד עם חיילים נוספים, פרקנו חללים ממשאיות לתוך חדרי הטיפול". כבר ביום הראשון מינקוב התבקש לקחת אחריות ולרכז את החיילים בשטח. הוא תפקד לאחר מכן כקצין מבצעים, ובהמשך מונה לאחד ממפקדי השטח של העובדים.

"כדי לזהות חלל אי אפשר להסתמך על משהו שהוא לא ודאי במאה אחוז, ולכן עושים תהליך שכולל קליטה במערכות ותיאור חיצוני. לכל חלל צורף מספר שליווה אותו לאורך תהליך הזיהוי. הרי כשהחלל הגיע, עוד לא ידענו במי מדובר.

"אחרי הקליטה הראשונית מתחיל תהליך הזיהוי, הכולל לקיחת טביעות אצבע, דגימתDNA  וכן צילום שיניים". מינקוב מדגיש שהיה עליהם לתעד כל פרט, וכן לדאוג לטיפול רגיש ומכובד בכל החללים. "נשמע פשוט, אך כשמכפילים את התהליך בכמעט 1,200 חללים ובאלפי השקיות של חלקי החללים שהיו - זה לא ממש פשוט".

לעבודת הקודש חברו כמה גופים. "הרבנות הצבאית, שאני חלק ממנה, הייתה הגוף המארח והמבנה בו נערך התהליך שייך לה. בנוסף, בימים הראשונים שלאחר הטבח, אנשי הרבנות היו אלו שאחראים על הצד התפעולי: להכניס ולהוציא מהחדרים, ולאחסן בין לבין".

לדברי מינקוב, משטרת ישראל הייתה אחראית על לקיחת הדגימות ופעולת הזיהוי עצמה. במקום היו שוטרי מעבדת זיהוי פלילי, שוטרי אגף החקירות שניהלו את התיקים, וכן אנשי משרד הפנים, שבתחילת המלחמה היו אחראים על התהליך מלמעלה.

יחד איתם היו אנשי משרד הבריאות, ורופא מטעמם נדרש לחתום על קביעת מוות. "גם אנשי משרד הדתות היו במקום, ודאגו להוציא לקבורה את החללים שזוהו, וכמובן מתנדבי זק"א שעזרו בעבודה בפועל יחד איתנו. הכול על מנת לסיים את כל התהליך במאה אחוז ודאות ובמקסימום מהירות". מינקוב מציין לטובה את כלל הגופים ששילבו ידיים, והשקיעו מעל ומעבר מבחינת הזמן, הביצוע והיחס.

כמה זמן לקח עד שסיימתם לזהות את כל החללים האזרחיים?

"תוך עשרה ימים הגענו לתשעים אחוזי זיהוי, לאחר כחודש וחצי לתשעים ותשעה אחוזים, והיום אנחנו עומדים על מאה אחוזים.

"אם אני רוצה להשוות למקומות אחרים בעולם, היו בעבר שני אירועים שהם מעט דומים בסדרי הגודל. שם, שנים אחר כך, הם כיום בסביבות ה-70% זיהוי - במקום היותר טוב מבין השניים".

המכולות בהן נשמרו החללים עד לזיהוי

חרדת קודש

איך נראים החיים בתקופה כזאת?

"העבודה היא ללא הפסקה. אתה לא אוכל, לא ישן, בקושי חוזר הביתה. אתה גם לא מתפלל. אבל הבנו את גודל המעמד ואת המשמעות שלו. בלי ההבנה הזו, התפקיד לא היה מתאפשר - אי אפשר, לא נפשית ולא פיזית, לעבוד כל כך הרבה זמן.

"אחד החיילים אצלנו נשאר שם שלושה ימים רצוף, וחששתי שעוד רגע הוא מצטרף למטופלים שלנו", אומר מינקוב בחצי חיוך. "ממש הכרחתי אותו לנסוע הביתה, ובאמת, בלית ברירה, הוא נסע הביתה וחזר אחרי כמה שעות. אבל זו מעמסה נפשית שאי אפשר לתאר אותה".

למרות העיסוק הקשה, למינקוב חשוב להדגיש כי כולם הבינו את גודל השעה: "הבנו שיש פה אירוע בסדר גודל שלא דומה לשום דבר שעשינו או הכרנו עד היום. אמר לי חבר חילוני, דוקטור לאנתרופולוגיה מקצועי מאוד שהיה שם, שזה הדבר הכי חשוב שהוא עשה בחיים. האמירה הזאת היא אמירה שמלווה את כולנו".

איך מפתחים חוסן נפשי בתקופה האינטנסיבית הזאת? מצליחים לשמור על שמחת חיים?

"אתה נמצא במקום בלתי אפשרי", משיב מינקוב. "יש אלמנט נוסף, שאי אפשר לתאר אותו במילים - של הריח הנורא שנמצא שם. שמחת חיים היא מושג גדול. אתה משתמש בבדיחות שחורות כדי לשרוד ולשמור על שפיות. לדוגמה, כשהצלחתי לחזור הביתה, מישהו שאל אותי איך בשורה. עניתי לו: 'כולם שם מתים עליי'.

"את הבדיחות השחורות לעולם לא נאמר ליד החללים או בני משפחותיהם", הוא מדגיש, "ולרגע הן לא פגעו ביראת הכבוד ובחרדת הקודש שהיו בטיפול בהם. ידענו שמדובר על הרוגי מלכות, על קדושי עליון. זו הייתה הדרך שלנו כצוות לשמור על שפיות בתנאים בהם השפיות של כולנו הייתה נתונה בסכנה".

עומס החללים יוצר קהות חושים בשלב כלשהו?

"לא, אי אפשר להתייחס באופן טכני לדבר כזה, כי הטיפול בחללים לא דומה לשום דבר אחר. על כל אחד ואחד שיצא לקבורה, השתדלנו לעמוד ליד הרכב שהוביל אותו ולהגיד קדיש. עשינו כל מה שיכולנו בשביל לשמור על הקדושה שלהם, ולשמור על כבוד המת. זה משהו שנכח כל הזמן.

"אתה משתפר מבחינת יעילות, ואפילו הפעולות שאתה נרתע מהן מאוד בהתחלה - עם הזמן אתה לומד לעשות אותן בצורה טובה ומקצועית יותר, ולא להתרגש מהן. אבל לא הייתה בשוב שלב התייחסות טכנית".

"זכות גדולה"

את חלקה של אשתו, שכאמור הייתה תקופה קצרה לאחר לידה, מינקוב לא שוכח: "היא הבינה את גודל התפקיד, ומצידה עשתה הכול כדי לחזק". הוא מספר שבאחד הימים הוא היה אמור לשוב הביתה. בהסכמת אשתו, שוויתרה על השעות הספורות בהן היה אמור להיות בבית, הוא נשאר ללון בקרבת מקום. "בדיוק באותן שעות, ביקשו ממני להיות מעורב בפתרון של מקרה קצת מורכב. העובדה שהייתי שם סייעה שהחלל הגיע לקבורה יום לאחר מכן. יכול להיות שאם לא הייתי, המקרה היה לוקח עוד כמה ימים".

הטיפול האינטנסיבי בחללים והשהות הארוכה במקום הביאו עימם אתגרים לא פשוטים. מינקוב מספר על אחד מחייליו, שבמשך תקופה נמנע מלשוב הביתה, ומצא לעצמו פתרונות חלופיים. הוא לא היה יכול לראות את ילדיו ישנים במיטותיהם.

"כל חשיפה למוות משפיעה מאוד על האדם. כשמוסיפים לכך לחץ מאוד גדול, אי ודאות, ותחושה של בלגן, ואפילו לפעמים כמעט כאוס - הכול ביחד מהווה מתכון בטוח לפוסט טראומה ודברים מעין אלה. מדובר במעמסה נפשית שאי אפשר לתאר אותה. אתה מרגיש את עם ישראל על הכתפיים שלך, ויש לך הרבה מאוד משימות שאתה צריך לבצע אותן, או להבין איך עושים אותן.

"יש כמובן גם את העניין הפיזי: כשאתה לא ישן, או לא אוכל, הגוף שלך חלש והכול נהיה קשה יותר. כל הדברים האלה ביחד יוצרים מעמסה גדולה מאוד, עם סיכוי גדול מאוד לבעיות".

דרך ההתמודדות עם האתגר משתנה מאדם לאדם. מינקוב מכיר מקרוב חברים שעבדו עימו בשורה, ומתמודדים כעת עם פוסט טראומה ומשברים נפשיים לא פשוטים. "הם צריכים לקבל את כל המעטפת כדי להתמודד עם זה", הוא מבהיר.

באופן אישי, מינקוב בחר בדרך התמודדות המתמקדת בתחושת גודל הזכות למשימה לה היה שותף. הוא מציין כי מרבית החיילים מצוותו מדברים בשפה דומה. "אתה מרגיש שהיית כל כך אפקטיבי פה, אז את כל הקשיים שחווית אתה לוקח למקום מעצים, שמגדל אותך".

אריה מינקוב (צילום: אלישע גרוסברג)

"צמיחה טראומטית"

לפני חצי שנה, סיים מינקוב תקופת מילואים ארוכה במיוחד, וכיום הוא חזר לתפקידו האזרחי בימי שגרה - מנהל מחלקת דת במועצת בית אל. לצד עבודתו הוא מעביר שיחות, ללא תשלום, על מה שחווה בשורה. הוא מסביר שעבורו מדובר בכלי טיפולי, והוא חדור בתחושת שליחות להטמיע בעצמו ובעולם את הזכות שהייתה לו ולאנשיו בשותפות בטיפול בחללים.

הוא מדגיש לאורך השיחה, שוב ושוב, את החשיבות לתת את הטיפול המיטבי לכל מי שזקוקים לכך ומתמודדים עם פגיעות נפשיות בעקבות החשיפה. עם זאת, הוא מסביר כי מרבית האנשים אינם כאלו.

"לפי מחקרים שונים, רוב האנשים שעוברים אירוע טראומטי קשה, כדוגמת המקרה שלנו, לוקחים את האירוע לכיוון החיובי והמועצם. 65% לוקחים אותו למושג שנקרא 'צמיחה טראומטית' וצומחים ממה שחוו, ו-10% לוקחים אותו לפוסט טראומה.

"מי שהקב"ה החליט שהמשימה שלו בחיים היא להתמודד עם פוסט טראומה - צריך לקבל את כל המעטפת הרלוונטית. בעיניי, מי שהקב"ה החליט שהוא צריך לקחת את זה למקום של הצמיחה - לא יכול להמשיך בחיים שלו באותה צורה. הוא חייב לראות איפה הדבר בא לידי ביטוי, ואיפה הוא הופך להיות משמעותי יותר כדי לקדם את העולם".

כמפקד, איך שומרים על בריאות הנפש של חייליך ומביאים אותם להסתכלות כזו?

"מהימים הראשונים, היה לנו ליווי של אנשי מקצוע מתחום החוסן. הם ידעו לתת לנו מעטפת ומענה. עם זאת, הכוח של הקבוצה הוא הכוח הכי גדול. בתור מפקד, אתה מרגיש אחריות על הקבוצה. ולכן אתה מדבר עם הקבוצה, ואתה מנסה להוביל אותה לכיוון שאתה מאמין שצריך לעבוד מתוכו. עד היום אנחנו בקשר יומיומי".

הוא מספר על מקרה בו הרגיש חובה להגן על חייליו. כאשר יצא פרסום מצד אחד הרבנים על החשיבות של זהירות בכבוד המת מצד המטפלים בחללים, מינקוב נזעק. "התקשרתי לתלמיד קרוב שלו ואמרתי לו שצריך להוריד בדחיפות את המשפט. מילים כאלו יכולות לגרום לאנשים להרגיש שאולי לא טיפלו מספיק טוב. למחרת הרב הוציא סרטון ברכה חם למטפלים בחללים".

הוא נזכר במקרה נוסף, בו כתב הודעה מעודדת לחייליו עם מסר על גודל השליחות. "כולנו בוכים, אוספים את הדמעות וממשיכים הלאה", הוא כתב להם. הוא מסביר שכך היה כפשוטו. למשל, כשאחד מחייליו גילה במהלך הטיפול שהחלל שלפניו הוא לא אחר מאשר חבר ילדות שלו, שנפל על הגנת הקיבוצים. "כשהוא כבר לא יכול היה לעבוד ויצא החוצה, עמדנו בצד, בכינו ביחד, וחזרנו לעבודה".

לסיום, למינקוב יש מסר אחד: "אני חושב שהקב"ה עורר אותנו ממצב של קרעים בעם, דפק לנו על הראש ואמר שככה אי אפשר להמשיך. אם נצליח להביא לידי ביטוי אפילו עשרה אחוזים מהאחדות המיוחדת במינה שהייתה שם, בחדרי הטיפול בבסיס שורה - למדנו את השיעור שלנו".