שווה סיפור: גל עיני ואביטה

האופק היה כחול מלא העין. שחפים צווחים אותתו שהיבשה קרובה מתמיד. זה שלושה ימים מאז עזבו את היבשת ספוגת הדם והאפר של מיליוני נרצחים בני משפחתם, בני עמם. הם עלו יחידים מעיר, פליטי מחנות מעבר, למודי סבל, מנסים לפתוח דף חדש בארץ האפשרויות, לנצח את מה שהגרמנים קיוו לחולל. להכריז: עם ישראל חי.

הם היו שני נערים, בודדים, בין מאות אנשים שחיפשו להגיע למדינת הזהב. יחד באוניה רעועה, גרוטאה משייטת. מעולם לא הכירו לפני כן ומעולם לא דיברו. מספיק היה מבט עיניים כדי לדעת ששניהם מאותו גיהינום, אותו עבר.

ביום השלישי עלה בערל אל הסיפון, זה היה אחד מהרגעים שאהב במיוחד, להביט אל הים הגדול, אל הבראשיתיות, לראות את השמש זורחת או שוקעת. שנים שלא יכל לראות גם את זה, עולם כמנהגו נוהג.

ולפתע, באחת, התחיל הים לרגוז. עבים כבדים הופיעו משום מקום. הקפטן צעק למלחיו, שמיהרו להגיע, תזוזה מהירה, לחוצה, שררה בכל. ברגע הבא הגיע גל ענק, ושטף את כל הסיפון, אם לא די בכך, לאחריו הגיע אחד נוסף, סוחף איתו כל מה שנקרה בדרכו. בערל היה אחד מהנסחפים.

הרבה כוח לא היה במותניו. בקושי שרד את היום. הוא הבין שמה שהגרמנים לא הצליחו לעשות -מגיע הים להשלים. בלבו נפרד מהעולם. ברגע האחרון, יד חסונה תפסה ברגלו, בין שמיים לארץ. מישהו חילץ אותו, זה היה הנער השני, ההוא שהגיע "משם". בלי מילים, הוא העמיס אותו על גבו, יורד איתו לחדר. בשלב הזה, בערל איבד את הכרתו.  

בחדר הוא התעורר, מקיא מי ים, רועד. חום גופו טיפס לגבהים. אותו הנער לא מש ממנו, משקה אותו בכפית, נלחם על חייו. יומיים לקח לו להתאושש, לחזור למה שנקרא חיים. ביום החמישי הקפטן הודיע שעומדים לעגון.

אותו נער ארגן את חפציו, ותמך בזרועו של בערל עת ירדו שניהם מכבש האונייה, מביטים במדינה החדשה שפתחה בפניהם שער, בערל, ההמום והמבולבל עדיין, גילה את שמו מתנוסס על אחד מהשלטים שהחזיקו אנשים שהגיעו לקבל את הבאים. אלו היו קרובי משפחתו. הוא פנה אליהם, שמח לראות קרבת דם כמו שרק מי שאיבד את כל הסביבה הקרובה אליו יכול לשמוח. רק לאחר כמה שעות יעכל: הנער ההוא שעזר לו נשאר מאחור. הוא לא הספיק להודות לו על שהציל את חייו. אפילו את שמו הוא לא יודע...

*

כשהגיע לבית קרובי משפחתו, ראה בערל את הדלות שבה הם חיים, והבין שהזהב לא מתגלגל ברחוב שלהם. הם ניסו לתמוך בו ככל יכולתם, אך נראה היה שלא יצליחו לכלכל גם אותו לאורך זמן, יחד עם ילדיהם. אך מה יעשה? הוא עדיין חלוש ולא יוכל לצאת לעבוד. את המצוקה שמע חבר של אב המשפחה. הוא הציע לאמץ את בערל. אין להם ילדים, והם משתוקקים לגדל ילד, מישהו שימלא את החלל.

עוד באותו היום עבר בערל לגור בבית משפחת רוזנברג, שהתגלו כהורים חמים ומסורים. הם תמכו בו בכל מאודם. והם היו יהודים אורתודוכסים, שומרי מצוות, ועודדו את בערל להיכנס לישיבה. זה החזיר אותו לבית אבא, לימים שלפני המבול. כל ימיו הודה להם על כך. הוא בגר, נישא לאישה שהגיעה מ"שם", כמוהו, ולמדה בסמינר של הרבנית קפלן. הם הקימו משפחה לתפארת. כל ילדיהם הולכים בדרכי התורה והיראה. כולם הכירו את סיפור הצלתו של סבם. לאורך חייו ניסה בערל בכל דרך לאתר את אותו נער אלמוני שהציל את חייו, אך לשווא. בערל זכה לראות נחת מיוצאי חלציו, ולהיפטר מן העולם בכבוד, אך את מצילו – לא זכה עוד לפגוש.

*

ואכן, לא היתה דרך למצוא אותו. אותו נער אלמוני, לייבל שמו, פנה לחלק אחר של היבשת. קרובי משפחתו, שהיו אמידים יותר וחיו באזור אחר לגמרי, פתחו לו עולם של אפשרויות. לייבל היה חרוץ מטבעו, ולא אהב להיות לנטל. הוא לקח יוזמה והתחיל לעבוד בכל מיני עבודות, עד שמצא את הנישה שהתאימה לו ביותר. משפחתו עודדה אותו להשלים את לימודיו, עד שקיבל את התואר הנכסף.

הוא נשא אישה אמריקאית, שלא הכירה את העבר שלו, את כל מה שעלה בעשן השמימה. הוא מצידו שמר על שתיקה, לא רוצה להכאיב לאף אחד. גם את בית אבא השאיר מאחור, זונח בהדרגה את התורה ומצוותיה. רק כמה מצוות נותרו אצלו כקו אדום, אותן שמר מכל משמר.

שני ילדים נולדו לו, והמעט שנותר אצלו הפך למעט מדי אצל ילדיו. הבת התרחקה כליל, כמעט שלא זכרה את יהדותה. הבן, לעומתה, נותר חם וקרוב למסורת, וכך גם אשתו. נולדה להם בת יחידה, נכדה אהובה ללייבל, לורן שמה.

לורן היתה ילדה מיוחדת. מגיל קטן העולם היה קוד שהיה עליה לפענח, והיא שקדה עליו דבר יום ביומו, שום דבר לא היה ברור מאליו. כל דבר עבר חקירה יסודית, וחתירה להבנה מלאה. אביה רשם אותו לבית הספר היהודי בימי ראשון, פתיח לעולם שעוד תכיר.

במשך השנים היא פיתחה קשר עם אחת המורות, שאותה אהבה אותה אהבת נפש. אותה מורה הקשיבה לשאלותיה וענתה לה עליהן בסבלנות רבה, צעד אחר צעד. היא ישבה עם המורה שלה, משרטטת לעצמה מסלול ייחודי. למזלה, אביה תמך מאוד בהחלטותיה, בעוד אמה נשארה ניטרלית. כך, בהדרגה, הבית הפך לכשר, ומושגים ביהדות קבלו יותר משמעות: סוכה, ארבעת המינים, נרות חנוכה וכל שאר החגים – כולם קיבלו תפנית של משמעות. לא עוד אקט רשמי, סמל, אלא חיים שיש בהם.

היא נרשמה לסמינר בית יעקב, ושבה בתשובה שלימה. מי שהפתיע אותה מאוד בתגובתו היה סבה, לייבל. הוא היה נרגש לראות אותה בחצאית ובחולצה ארוכת שרוולים. במשפט אחד אמר שהיא מזכירה לו את אחיותיו בקרקא.

זה סיקרן מאוד את לורן, שתמיד רצתה לדעת מה נמצא מאחורי הווילון שסבה הסיט על חייו. "סבא, אולי תכתוב ספר יום אחד, על החיים שהיו לך שם?", היא הציעה לו, מנסה לדלות ממנו סיפור או שניים. סבה הניד בראשו. "אולי יום אחד", ענה.

כאשר הגיעה לורן לגיל שידוכים, היא שיערה שלא יהיה לה קל, והופתעה כשהמורה שלה הציעה לה את דייויד, בחור חרדי מבית – לא שידוך מקובל במיוחד. הם נפגשו, וגילו שהם מתאימים זה לזו בדיוק, ממש כמו שחלמו.

היתה חתונה מרגשת. עבור הוריה של לורן, זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלו בחתונה אורתודוכסית. היו בה הרבה דברים שונים ומוזרים מבחינתם, אבל הנחת חיפתה על הכל.

בסיום החתונה, כשכולם ישבו יחד לסט צילומים אחרון, לחש לייבל ללורן לפתע: "לגבי הספר שהצעת לי אז, אני חושב שהגיע הזמן". לורן החניקה קריאת הפתעה. דייוויד כנראה עשה לסבא שלי ממש טוב, חשבה לעצמה.

בחודשים הבאים לורן חלשה על ההפקה. סופר מעולה ישב לשמוע את סבה ולכתוב את סיפורו לעולם. כל פרק שכתב, נשלח אליה לקריאה מוקדמת.

כל פרק חשף בפניה עולם שלם שלא הכירה מעולם. עושר תרבותי שסביה הותיר מאחור, שושלת רבנים שהיא שייכת אליהם, דודות צדקניות ודודים רבנים. כולם היו שם, ונכחדו.

בפרק הכמעט-אחרון, משהו הסב את תשומת לבה. סבה סיפר על האונייה שהביאה אותו לאמריקה הגדולה, ועל נער צנום, ניצול כמותו, שגל אדיר כמעט ששטף אותו אל מעמקי הים. אילולא הוא, לייבל, שקפץ להצילו משום מקום, היה הנער טובע. הסיפור הזה היה מוכר לה... רק לא מזמן שמעה סיפור דומה, מבעלה הטרי. היא קראה לדייוויד שיקרא, והוא נדהם. "זה סבא שלי!".

לייבל סיפר בפרק האחרון שדודיו צילמו אותו על רקע האונייה. היא הכירה את התמונה הזו, התמונה היחידה שיש לסבא מימי נעוריו. שם האונייה התנוסס מאחוריו. היא שלחה את התמונה למשפחתו של דיוויד, לסבתא שעוד היתה בחיים. היא מיד אישרה שאכן – זו האונייה! נרגשת היא בקשה שיעבירו לסבא לייבל את התמונה של בעלה מהשנה הראשונה שלו באמריקה,  אולי יזהה ויפתור את התעלומה לגמרי...

"זה הוא!", קרא סבא לייבל כאשר הגיש לו דייוויד את התמונה. כשדמעות בעיניו, חזר לאחור לימים של אז, לפיח שנישא ברוח.

"זה סבא שלי, סבא בערל!", החזיק דיוויד בידו של סבא לייבל, מספר לו על כל השנים שבהן ניסה למצוא אותו, לשווא. "הוא חשב שנשארתי יהודי אמיתי", אמר לייבל בלחש, "לכן הוא חיפש רק באזורים מסוימים...".

"סבא, עכשיו יש לנו גם פרק סיום מושלם לספר שלך!", אמרה לורן. "אפשר להתחיל לארגן את מסיבת ההשקה?", קרצה.

כל משפחתו של סבא בערל התארגנה ובאה למפגש ההשקה של הספר של סבא לייבל. כולם היו שם. גם משפחתה של לורן, שגילתה משפחה חדשה שנוספה לחייהם.

כאשר סבא לייבל נעמד לבר את דברו, היה ניכר שהוא מתרגש עד למאוד. "יש דברים שרק מי שהיה 'שם' מבין. בערל ואני הבנו בלי מילים. גם בלי שם. לא הכרנו, לא ידענו זה על זה, אבל הרגשנו בלב. היינו אחים, שנינו יהודים. לא עניינה אותנו צורת הברט שעל הראש, או צבע הבד. כולם היו שווים לפני המרצחים... עשיתי את המעשה הכי מתבקש, ריבונו של עולם עזר לי להיות השליח. היום, כשאני רואה מה הצליח בערל, בגופו הצנום, לבנות, איזו אימפריה מפוארת – אני יודע שעם ישראל ערבים זה לזה. הוא עשה, וגם אני זכיתי לקצור את הפירות. בערל, שילמת את חובך. נח בשלום על משכבך. אנחנו משפחה אחת".