סיון רהב מאיר: "מה לעשות? לעשות!"

כשהייתי ילדה הייתה פרסומת ברדיו: "מה לעשות? לעשות!".

במובן מסוים זו הכותרת של פרשת תרומה שקראנו בשבת שעברה. לראשונה מאז יציאת מצרים, אנחנו מתחילים לעשות.

עד עכשיו אלוקים עשה עבור עם ישראל: עשר המכות במצרים, ואז ים סוף נקרע, ובהמשך קבלת התורה במעמד הר סיני. כל הניסים והנפלאות שנעשו להם - לא מנעו מבני ישראל להתלונן לעתים, חלקם אפילו הציעו לחזור למצרים.

בפרשת תרומה מתרחשת מהפכה: הם הופכים מפסיביים לאקטיביים. הם מתבקשים להתחיל לעשות. להביא תרומה, כלומר לתת מכספם ומעצמם, ולבנות את המשכן – המרכז הרוחני של העם במדבר.

כשיש חדוות יצירה, כשיש מטרה קדושה משותפת, גם התלונות נעלמות.

אלוקים אומר לנו פה: אתם שותפים שלי. אני נותן לכם מצוות והוראות מפורטות, כי אני רוצה אתכם איתי בסיפור. שמחים, פעילים, מחוברים אלי.

ואם אנחנו קוראים את הפסוקים האלה אלפי שנים אחרי שנאמרו, סימן שאנחנו ממשיכים את הסיפור.

מוזמנים לחשוב איך להוסיף עוד עשייה קדושה ומבורכת - לשבוע החדש. שבוע טוב.

להעלות נר תמיד – איך עושים את זה?

רב אחד הגיע לפני כמה שנים להרצות באלסקה הרחוקה, בבית ספר מקומי, על יהדות. בסיום ההרצאה הוא שאל: האם יש כאן מישהו יהודי? ילדה אחת קטנה הרימה את ידה ואמרה: אני. הרב התרגש לפגוש יהודייה במקום כל כך רחוק, אבל לא ידע מה לומר לה. הוא היה צריך למהר לטיסה שלו בחזרה, ומה הוא כבר יכול להגיד בכמה דקות, שייקלט בזיכרונה של ילדה שחיה במקום כה מנותק? איך הוא יכול לקרב אותה אל מורשתה?

פתאום עלה לו רעיון: את בטח יודעת, אמר לילדה, שבכל יום שישי נשים מדליקות נרות שבת, לפני כניסת השבת. זה מתחיל באוסטרליה, ואז, כמה שעות אחר כך בישראל, בצרפת ובבריטניה, ורק שעות לאחר מכן בניו יורק. ובסוף בסוף – באלסקה. לאחר שבכל העולם כבר יש אור ושלום, כשנרות השבת כבר דולקים, העולם כולו מחכה לנר שלך. זה נר השבת האחרון שנדלק ומשלים את המשימה, להאיר את העולם כולו. מהיום, את ואמא שלך תשלימו מעכשיו את המעגל הזה!

פרשת השבוע, פרשת תצווה, מתחילה בהדלקת המנורה. "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". פרשנינו מסבירים שכל אחד צריך להדליק את האש שלו בעולם. אנחנו לא ילדה בודדה באלסקה, אבל הסיפור הזה מזכיר שלכל אחד יש תפקיד ושליחות, להאיר אור שרק הוא יכול להאיר, במקום שבו הוא נמצא.

הפרח הזה עוד לא נפתח

"שלום, סיוון. סבתא שלנו, עדינה גנץ, נפטרה בשבוע שעבר. יחד עם סבא, הרב משה גנץ, היא חיה כ-40 שנה בקריית החינוך בקיבוץ שעלבים, וחינכה אלפי תלמידים. בשבעה שמענו מעשרות אנשים את המשפט שלה: 'הפרח הזה עוד לא נפתח', שליווה אותם כל החיים.

"סבתא סיימה תואר שני בכימיה, ואז חזרה לחנך בבית ספר יסודי, כי זאת הייתה אהבתה. ובכל פעם שדיברו על תלמיד שהיה משתולל או נכשל, היא הייתה אומרת את המשפט הזה: 'הפרח הזה עוד לא נפתח', מתוך אמונה בפוטנציאל שלו. בשבעה פגשנו הרבה פרחים שכבר נפתחו...

"שנזכה בעזרת השם לאמונה הגדולה הזאת של סבתא עדינה ז"ל בילדים, באנשים ובטוב שעוד יתגלה. בשורות טובות".

שמעתם על מיגונית החסד?

"שלום, סיון, שמי אסף מיארה. חשוב לי שכולם יידעו על האיש המדהים הזה, ועל האירוע המדהים הזה: יאיר אנקונינה הוקפץ למילואים ב-7.10 לבארי, ומשם לצומת רעים. הוא עבד ללא הפסקה. ביום ראשון ב-12 בצהריים הוא נכנס למיגונית שרופה, ועיניו חשכו: בפנים היו 27 נרצחים. הוא החל במשימה הקשה והקדושה...

"יאיר, חרדי מבית״ר עילית שמשרת ברבנות הצבאית, החליט שכחלק מהטיפול והשיקום שלו, הוא חייב להנציח את זכרם. הוא טיפל בצעירים מהמסיבה שלא יזכו לילדים, וחיפש פרויקט של הנצחה לעילוי נשמתם. לכן הוא חנך השבוע, באותו מקום בדיוק, את 'מיגונית החסד'. היא רק נראית כמו מיגונית המוות, אבל היא שונה ממנה מאוד: מדובר בניידת חדשה שתביא לבתים של משפחות אבלות את כל מה שהן זקוקים לו, ותעזור להן במהלך השבעה.

"רוב המשפחות של נרצחי המיגונית הגיעו לאירוע המרגש. אמא אחת, שפגשה את יאיר לראשונה, אמרה לו: 'יש בי שמחה והקלה על כך שאדם כמוך טיפל בבן שלי, זיהה ואסף וכיבד, והביא אותו לקבר ישראל'.

"אני במקצועי אומן וצייר, ויאיר פנה אלי כדי שאעתיק את הציור שציירתי בעבר על מיגונית המוות, אל מיגונית החסד החדשה. שחזרתי וציירתי שוב את אותו המסר: שביל פתוח, דרך יפה, כי אנחנו ממשיכים לצעוד".

הנה שמות הנרצחים במיגונית, את רובם לא הכרתי. אתם מוזמנים לקחת רגע ולעשות משהו לעילוי נשמתם: נוי אביב, סיגל איטח, דין נהוראי בר, שהם בר, טל בטיק קליין, ליאל ג'רפי, רונן דיטשמן, קים דמתי, עידן הרמן, דניאל מאיר ודעי, ליאל ויינשטיין, נועה זנדר, הדר חושן, שהם יעקב, שנהב יעקב, עמית כהן, לבנת לוי, נורל מנצורי, רויה מנצורי, חנני גלזר, רותם ניימן, עדן נפתלי, מאיה פודר, נועה פרג'י, חי חיים צרפתי, איתן רפאל שניר, אוראל פסו.

תודה ליאיר, לאסף ולמשפחות. כמה מעגלים נסגרו השבוע, כאן בעולם הזה ושם למעלה בעולם הבא. כמה אנחנו צריכים כעת את התזכורת הזו, מי האויב האמיתי של כולנו וכמה אנחנו קשורים זה לזה.

דוד המלך כתב בספר תהילים: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה". תודה למי שממשיך לבנות אותו.