חוק לישראל - פרשת בהעלותך, יום שני

תורה

(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ: וּכְדֵין תַּעְבֵּד לְהוֹן לְדַכּוֹאֵיהוֹן אֲדֵי עֲלֵיהוֹן מַיָא דְחַטָאתָא וְיַעְבְּרוּן מַסְפַּר עַל כָּל בִּשְׂרְהוֹן וִיחַוְרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן וְיִדְכּוּן:
(ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת: וְיִסְבוּן תּוֹר בַּר תּוֹרֵי וּמִנְחָתֵהּ סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשָׁח וְתוֹר תִּנְיָן בַּר תּוֹרֵי תִּסַב לְחַטָאתָא:
(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי לִקְדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִכְנוֹשׁ יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְהוָה וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם: וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָם יְיָ וְיִסְמְכוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יְדֵיהוֹן עַל לֵוָאֵי:

נביאים זכריה פרק ג

(ג) וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ לֵיהּ בְּנִין דִּנְסִיבָן לְהוֹן נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְּתָא וְקָאִים קֳדָם מַלְאֲכָא:
(ד) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: וַאֲתֵיב וַאֲמַר לְדִמְשַׁמְּשִׁין קֳדָמוֹהִי לְמֵימָר וַאֲמָרוּ לֵיהּ וְיַפִּיק נְשִׁין דְּלָא כַשְׁרִין לִכְהוּנְּתָא מִבֵּיתֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ חֲזֵי דְּאַעְדִּיתִי מִנָּךְ חוֹבָךְ וְאַלְבִּישִׁית יָתָךְ זַכְוָון:
(ה) וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד: וַאֲמָרִית שַׁווּ מַצְנְפָא דָּכְיָא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִּיאוּ מַצְנְפָא דָּכְיָא עַל רֵישֵׁיהּ וְאַסְּבוּהִי אִתְּתָא דְּכַשְׁרָא לִכְהוּנְּתָּא וּמַלְאֲכָא דַיְיָ קָאֵים:
(ו) וַיָּעַד מַלְאַךְ יְהוָה בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: וְאַסְהֵיד מַלְאֲכָא דַיְיָ בִּיהוֹשֻׁעַ לְמֵימָר:

כתובים תהילים פרק מב

מב (א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח: לְשַׁבָּחָא בְּשִּׂכְלָא טָבָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח:
(ב) כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים: הֵיךְ אַיָלָא דִי מְרַגֵג עַל פַּצִידֵי מַיָא הֵיכְנָא נַפְשִׁי מְרַגְגָא לְוָתָךְ יְיָ:
(ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים: צְחָת לָךְ נַפְשִׁי לֵאלָהָא תַּקִיפָא חַיָא וְקַיָמָא אֵמָתַי אֵעוּל וְאֶחְמֵי זִיו שְׁכִינְתָּא דַיְיָ:
(ד) הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ: הֲוָת לִי דִמְעָתִי לְמִבְרֵי יֵימָם וְלֵילֵי בִּדְיֵימָר לִי סָנְאָה כָּל יוֹמָא אָן הוּא אֱלָהָךְ:

משנה פסחים פרק ב

א. כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:

ברטנורה  (א) כל שעה שמותר לאכול. מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי, והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו, ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כוותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש: מאכיל לבהמה לחיה ולעופות. צריכי, דאי תנא בהמה, הוה אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא. ואי תנא חיה, הוה אמינא חיה דאי משיירא מצנעא ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זמנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בר יראה אימא לא. קמשמע לן. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות: ומוכרו לנכרי. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים: ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו, כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו: עבר זמנו. משהגיעה שעה ששית אע''פ שאין איסורו אלא מדברי סופרים אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה שאם קידש בו אשה אין חוששין לקידושיו ואפילו בחמץ נוקשה כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים אם קידש בו אשה ביום ארבעה עשר משהגיע שעה ששית אין חוששין לקידושיו: ולא יסיק בו תנור וכירים. לר' יהודה איצטריך דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה, קמשמע לן דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף מנותר האסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה:

ב. חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאֹר):

ברטנורה  (ב) מותר בהנאה. לאו למימרא דבאכילה אסור, אלא איידי דבעי למתנא סיפא ושל ישראל אסור בהנאה תנא גבי נכרי מותר בהנאה. אי נמי, משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי, משום הכי לא תני בהדיא חמץ של נכרי מותר באכילה: משום שנאמר לא יראה לך. כלומר קנסא קנסינן ליה הואיל ועבר על לא יראה לך. אי נמי, ארישא קאי, חמץ של נכרי מותר משום שנאמר לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

ג. נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:

ברטנורה  (ג) נכרי שהלוה לישראל. מעות על חמצו קודם הפסח ואמר לו הישראל אם לא הבאתי לך מעות עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו בביתו ושהה אצל הנכרי כל ימי הפסח: לאחר הפסח מותר בהנאתו. דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה לא הוי מחוסר גוביינא דברשותו של נכרי היה, אגלאי מלתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה: וישראל שהלוה לנכרי כו'. אגלאי מלתא למפרע דשל ישראל הוה: הרי הוא כמבוער. ואף על פי כן צריך לבטלו, שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. וכמה היא חפישת הכלב שלשה טפחים:

ד. הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:

ברטנורה  (ד) בשוגג. ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ: משלם קרן וחומש. ואע''ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי, משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש, שאין משלם לו מעות אלא פירות והתשלומים נעשים תרומה הלכך לאו בתר דמים אזלינן: במזיד. שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ: פטור מן התשלומין ומדמי עצים. אם תרומה טמאה היא אין משלם דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו. משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן בעלמא, ומעות משלם, לפי דמים ולא לפי מדה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי אסור בהנאה ואף להיסק לא חזי ולאו מידי אפסדיה:

ה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחִטִּים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:

ברטנורה  (ה) ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה הראשון שהוא מחוייב לאכול מצה דכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות: בחטים ובשעורים וכו'. אבל אורז ודוחן ושאר מינים לא, דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אורז ודוחן ושאר מינים שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון: ובדמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. כל הני למאי אצטריכו, מפורשים במס' שבת פרק מפנין: והכהנים בחלה ובתרומה. דמהו דתימא מצה השוה וראויה לכל אדם בעינן, וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים, קא משמע לן: חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין בהן. אע''פ שהן מצה גמורה, דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח: למכור בשוק יוצאין בהן. דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא. ואי לא, אכילנא לה אנא למצה של מצוה:

ו. וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחֲזְרְת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּש שֶׁנִּפְדּוּ:

ברטנורה  (ו) בחזרת. בערבי חס''א. לטוג''א בלע''ז: ובעולשים. בערבי הנדב''י. ובעל''ז אנדיב''א. והערוך פירש שהוא ירק שקורין לו בלע''ז קרשפי''ל: ובתמכא. סיב הגדל סביבות הדקל: ובחרחבינא. אלקרצעינ''א בערבי: ובמרור. מין כוסברתא הוא מר ביותר: בין לחים בין יבשים. דוקא בקלח שלהן כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחין אין, יבשים לא: שלוקים. מבושלין יותר מדי עד שנמוחים: כבושים. בחומץ: מבושלין. כדרך בישול: ומצטרפין לכזית. לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי:

ז. אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָה לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:

ברטנורה  (ז) אין שורין את המורסן. במים קרים וכל שכן פושרין כדי לתת לפני התרנגולים: אבל חולטין. ברותחין. שכל זמן שהמים רותחים אינו יכול להחמיץ. והאידנא נהוג עלמא איסורא אפילו בחליטה ברותחים: לא תשרה את המורסן. לשוף בו בשרה מפני שמחמיץ בשרייתו: אבל שפה היא. מורסן על בשרה יבש אף על גב שמים טופחים על בשרה לא ילעוס. לא יכוס בשיניו:

ח. אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח, לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָהֶן. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין:

ברטנורה  (ח) בחרוסת. דבר שיש בו חומץ ומים ועשוי לטבל בו בשר: ואם נתן. לתוך החרדל: יאכל מיד. שהחרדל חד ואינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת. אבל בחרוסת מודה תנא קמא לר' מאיר דאסור: ור' מאיר אוסר. אף אם נתן לתוך החרדל, דסבר חרדל לאלתר מחמיץ כמו החרוסת. ואין הלכה כר' מאיר: לא במשקין ולא במי פירות. דכתיב (שמות יב) ובשל מבושל מכל מקום: אבל סכין ומטבילין. לאחר צלייתו, ולא אמרינן שמבטל טעמו. אי נמי, אפילו קודם צלייתו שרי לסוך הפסח במי פירות, דהכי תנן בכיצד צולין, סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו: מי תשמישו של נחתום. שמצנן בהן ידיו בשעה שמקטף את המצה: ישפכו. במקום מדרון שלא ישארו מכונסים במקום אחד ויחמיצו:

גמרא פסחים דף ל' ע''ב

אָמַר לֵיהּ רְבִינָא לְרַב אָשֵׁי הָנֵי סַכִּינֵי בְּפִסְחָא הֵיכִי עַבְדִינָן לְהוּ. אָמַר לֵיהּ לְדִידִי חֲדַתָּא קָא עָבִידְנָא. אָמַר לֵיהּ תֵּינַח מָר דְאֶפְשַׁר לֵיהּ דְלָא אֶפְשַׁר לֵיהּ מָאי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא כְּעֵין חֲדַתָּא קָאֲמֵינָא קַתַּיְיהוּ בְטִינָא וּפַרְזִלַיְיהוּ בְנוּרָא וְהַדַר מְעַיַּילְנָא לְקַתַּיְיהוּ בְּרוֹתְחִין וְהִלְכְתָא אִידִי וְאִידִי בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן קָסָבַר כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ. בָּעוּ מִינֵיהּ מֵאֲמֵימָר הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא מַהוּ לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְהוּ בְּפִסְחָא יְרוֹקָא לֹא תִּיבָעֵי לָךְ דְוַדַּאי אֲסִירֵי כִּי תִּיבְעֵי לָךְ אוּכְמֵי וְחִיוָורֵי מָאי. וְהֵיכָא דְאִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי לָא תִּיבָעֵי לָךְ דְּוַדַּאי אֲסִירֵי כִּי תִּיבְעֵי לָךְ דְּשִׁיעֵי מָאי אָמַר לֵיהּ חֲזִינָא לְהוּ דְמִידַיְיתֵי אַלְמָא בַּלְעֵי וַאֲסִירֵי וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלֵי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דוֹפְיוֹ לְעוֹלָם. וּמָאי שְׁנָא לְעִנְיַן יַיִן נֶסֶךְ דְדָרִישׁ מְרֵימָר מָאנֵי דְקוּנְיָא בֵּין אוּכְמֵי בֵּין חִיוָרֵי וּבֵין יְרוּקֵי שָׁרֵי וְכִי תֵימָא יַיִן נֶסֶך דְּרַבָּנָן חָמֵץ דְּאוֹרַיְיתָא כָּל דְּתִקּוּן רַבָּנָן כְּעֵין דְּאוֹרַיְיתָא תִּקּוּן. אָמַר לֵיהּ זֶה תַשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין וְזֶה תַשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי צוֹנֶן. אָמַר רָבָא בַר אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְהוּ חָמֵץ בְּצוֹנֶן מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן מַצָה חוּץ מִן בֵּית שְׂאוֹר הוֹאִיל שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה. אָמַר רַב אָשֵׁי וּבֵית חֲרוֹסֶת כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה דָמֵי. אָמַר רָבָא הָנֵי אֲגָנֶי דִמְחוּזָא הוֹאִיל וּתְדִירֵי לְמֵילַשׁ בְּהוּ חֲמִירָא כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִימוּצוֹ קָשֶׁה דָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דִּרְוִיחָא שָׁלִיט בְּהוּ אַוִּירָא וְלֹא בַּלְעֵי קָא מַשְׁמַע לָּן:

רש''י  לדידי חדתא עבד. לצרכי עושים סכינים חדשים: למר אפשר ליה. שהרי עשיר אתה: קתייהו בטינא. להגין עליהם שלא ישרפם האור: והלכתא. לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעלה ברותחין: ועץ פרור. שמגיסין בו את הקדרה: כבולעו כך פולטו. כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון: קוניא. פלוסים בלע''ז ושל חרס הוא וטוח באבר: ירוקי. עשוין מקרקע שחופרין ממנה צריף אלו''ם בלע''ז והוא עז ובולע לעולם: ה''ג ירוקי. לא תיבעי לך דודאי אסור דמצרפי ובלעי מצרפי צירוף: קרטופני. בקעים: כי תיבעי לך דשיעי. שהם חלקים: דמדייתי. פולטין המשקין מדופנן החיצון, ובלע''ז טרשטדע''ש וכיון דמדייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אין פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מיד דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושטף אבל בכלי חרס ישבר: חמץ. תשמישו ע''י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן: בית חרוסת. כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ורגילין ליתן בו קמח העשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת קיהוי אייגירו''ם בלע''ז בית שאור כלי שהאשה שורה ומנחת בו השאור ונותנתו בעיסה ופעמים הוא שוהה שם בלילה:

זוהר בהעלתך דף ק''ן ע''א

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח כְּתִיב בָּנֹה בָנִיתִי בֵית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. בֵּית זְבוּל. וַדָּאי כַּד אִתְפְּקָדוּ בִידָהָא כָּל גִּנְזֵי מַלְכָּא. וְשַׁלְטָא בְהוּ כְּדֵין אִקְרֵי בֵית זְבוּל וְרָקִיעַ חָד אִית דְּאִקְרֵי בֵּית זְבוּל. דְּהָא דָא אַשְׁכַּח לְקַבְלָא בִּרְכָאָן וּלְסַדְרָא כֹלָא וְהָאי אִיקְרֵי בֵּית זְבוּל. תָּא חֲזֵי כְתִיב (דברים לג) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ מְלַמֵּד דְּאִשְׁתְּתָפוּ כַחֲדָא דָא נָפִיק וְאַגַּח קְרָבָא וְדָא יָתִיב וְלָעֵי בְאוֹרַיְתָא וְדָא יָהֵיב חוּלָקָא לְדָא. בְּחוּלָקֵיהּ דִּזְבוּלֻן יַמָּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְקְרֵי יָם כִּנֶרֶת וְהָכִי אִתְחֲזֵי דְּהָא תְכֵלֶת נָפִיק מִתַּמָּן וְאוּקְמוּהָ דְּהָא לְתַתָּא כְגוֹוָנָא דִלְעֵילָא יָם כִּנֶּרֶת לְעֵילָא יָם כִּנֶּרֶת לְתַתָּא. תְּכֵלֶת לְעֵילָא תְּכֵלֶת לְתַתָּא וְכֹלָא בְאָתָר חָד. וְעַל דָא יָרִית זְבוּלֻן לְמֵיפַק לְאַגָּחָא קְרָבָא. וּמְנָלָן דְּהָכִי הוּא דִּכְתִיב (שם) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק זִבְחֵי צֶדֶק וַדָּאי מָאי טַעְמָא כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ. וְיִשָׂשׂכָר חוּלָקֵיהּ בְּאוֹרַיְתָא וְיָהִיב לִזְבוּלֻן חוּלָקָא דְאוֹרַיְתָא וַדָּאי וְעַל דָּא אִשְׁתְּתָפוּ כַחֲדָא לְאִתְבָּרְכָא זְבוּלֻן מִיִּשָׂשׂכָר דְבִרְכָתָא דְאוֹרַיְתָא הִיא בִרְכָתָא דְכֹלָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר אַחֲסָנַת דְאוֹרַיְתָא וַדָּאי הָכִי הוּא וְדַרְגָּא דָא שְׁתִיתָאָה יָהִיב אֲגַר (חַד שְׁתִיתָאָה יָהִיב אֲגָר) אוֹרִית וְאַחֲסִין לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲסִין חִוָּורָא לִתְכֶלְתָא וְעַל דָּא תָנֵינָן מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן דְּיִשְׁתְּמוֹדְעָן גֵּוָונֵי דְּהָא כְדֵין אִקְרֵי בֹקֶ''ר חִוָּורָא אָתֵי לְעַלְמָא וּתְכֶלְתָּא אִתְעֲבָר. וְעַל דָּא כָּל קְרָבִין דְּמַלְכָּא וְכָל זַיְינֵי מַלְכָּא בִידָהָא אִתְמְנָן וְהָא אוֹקִימְנָא:

תרגום הזוהר
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְכוּ': כָּתוּב (מלכים א' ח') בָּנֹה בָּנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ עוֹלָמִים. בֵּית זְבוּל, בֵּית זְבוּל וַדַּאי, כִּי כְּשֶׁנִּפְקְּדוּ בִּידֵי הַמַּלְכוּת כָּל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא ז''א, וְהִיא שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אָז נִקְרֵאת בֵּית זְבוּל. וְרָקִיעַ אֶחָד יֵשׁ שֶׁנִּקְרָא זְבוּל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹמֵד לְקַבֵּל בְּרָכוֹת וּלְסַדֵּר הַכֹּל. וְזוֹ, הַמַּלְכוּת כְּשֶׁשּׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל נִקְרֵאת גַּם כֵּן בֵּית זְבוּל. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (דברים ל''ג) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךְ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶךְ, מְלַמֵּד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ יַחַד, זֶה יָצָא וְעָשָׂה מִלְחָמָה, וְזֶה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְזֶה נוֹתֵן חֵלֶק לָזֶה, מִשֶּׁלּוֹ. וְזֶה נוֹתֵן חֵלֶק לָזֶה, מִתּוֹרָתוֹ. כִּי יִשָּׂשׂכָר הַ''ס תּ''ת, וּזְבוּלֻן ה''ס מַלְכוּת. בְּחֶלְקוֹ שֶׁל זְבוּלֻן הוּא הַיָּם. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת יָם כִּנֶּרֶת, וְכָךְ רָאוּי לְהִקָּרֵא, מִשּׁוּם שֶׁהַתְּכֵלֶת יוֹצֵא מִשָּׁם, שֶׁתְּכֵלֶת ה''ס מַלְכוּת וְכִנֶּרֶת הִיא מַלְכוּת. וְהֶעֱמִידוּהוּ, כִּי לְמַטָּה הוּא כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, יָם כִּנֶּרֶת לְמַעְלָה שֶׁהוּא מַלְכוּת, יָם כִּנֶּרֶת לְמַטָּה, תְּכֵלֶת לְמַעְלָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת, תְּכֵלֶת לְמַטָּה. וְהַכֹּל הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וְעַל כֵּן יָרַשׁ זְבוּלוּן לָצֵאת לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת. וּמֵאַיִן לָנוּ שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דברים ל''ג) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק. זִבְחֵי צֶדֶק וַדַּאי, דְּהַיְנוּ שֶׁל מַלְכוּת הַנִּקְרֵאת צֶדֶק. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, דְּהַיְנוּ הַשֶּׁפַע עַל יְדֵי מִלְחָמוֹת. וְיִשָּׂשׂכָר חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה. וְנוֹתֵן לִזְבוּלוּן חֶלְקוֹ בַּתּוֹרָה וַדַּאי, וְעַל כֵּן נִשְׁתַּתְּפוּ יַחְדָיו, שֶׁיִּתְבָּרֵךְ זְבוּלוּן מִיִּשָּׂשׂכָר. כִּי הַבְּרָכָה שֶׁבַּתּוֹרָה הִיא בִּרְכַּת הַכֹּל. רַבִּי אַבָּא, אָמַר הַנַּחֲלָה שֶׁל הַתּוֹרָה וַדַּאי כָּךְ הִיא, וּמַדְרֵגָה זוֹ הִיא הַשִּׁשִּׁית, דְּהַיְנוּ יְסוֹד, שֶׁנּוֹתֵן שָׂכָר הַתּוֹרָה וּמַנְחִילָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׁרָאֵל, וּמַנְחִיל לָבָן שֶׁהוּא חֶסֶד, לִתְכֵלֶת שֶׁהוּא דִּין. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן, לִקְרִיאַת שְׁמַע (ברכות ט') דְּהַיְנוּ שֶׁהַגְּוַנִּים יִהְיוּ נִכָּרִים, אָז נִקְרָא בֹּקֶר, וְהַלָּבָן בָּא לָעוֹלָם, וְהַתְּכֵלֶת, שֶׁהוּא דִּין, נֶעֱבָר מִן הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְכָל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁל הַמֶּלֶךְ נִתְמַנּוּ בִּידֵי הַמַּלְכוּת, שֶׁאָז נִקְרֵאת בֵּית זְבוּל. וְכֵן זְבוּלוּן, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. תְּפִלַת הַצִבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל יָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת. שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רָע: ב. וּמִצְוָה לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו) נֵדְעָה נִרְדְפָה לָדַעַת אֶת ה'. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גָּסָה. אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁיעוּר שְׁנֵי פְתָחִים וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל לְקַיֵּים מַה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח') לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחָי: ג. בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם בְּעָרֵיהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הַרְבֵּה לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין שָׁם בַּתּוֹרָה. וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת הַצִבּוּר:

מוסר
מס' חסידים סימן ע''ו

אַל תַּעֲנִישׁ יִשְׂרָאֵל. וְאַל תְּקַלְלוֹ אַךְ הִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיַּשְׁלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבּוֹ וְיַחֲזִירֵהוּ לְמוּטָב. וְאַל תִּמְסוֹר עָלָיו דִּין לֵאמֹר הַצוּר יְנַקְּמֶנוּ מִיָּדוֹ. וְיָשִׁיב לָעוֹשֶׂה הָרָע כְּרָעָתוֹ. כִּי כָל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ בָּאָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָזֶה תַּעֲשֶׂה דִּין רָאוּי הוּא שֶׁתַּעֲנִישׁוֹ עַל כָּךְ וְכָךְ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אַל תְּקַלֵּל שׁוּם אָדָם כִּי פְּעָמִים רַבּוֹת הַקְּלָלוֹת חוֹזְרוֹת וְחָלוֹת כֻּלָּן עַל רֹאשׁוֹ וְעַל זַרְעוֹ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁכָּל הַקְּלָלוֹת שֶׁקִּלֵּל דָּוִד אֶת יוֹאָב נִתְקַיְּימוּ בְּזַרְעוֹ. אַל תִּשְׂנָא אֶת חֲבֵירָךְ מִפְּנֵי אַהֲבַת חֲבֵירָךְ הַשּׁוֹנֵא אוֹתוֹ. כִּי אֵין לִשְׂנוֹא אֶלָּא מִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ. וְעוֹד פְּעָמִים שֶׁיִּתְפַּיְּיסוּ שְׁנֵיהֶם וְהוּא לֹא יִתְפַּיֵּיס עִמָּךְ כִּי שִׂנְאָתָךְ הָיְתָה חִנָּם. וְאַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה: