טורים אישיים - כללי

אם אתם מאמינים בהישארות הנפש – תנו לרונה רמון את הכבוד הראוי לה

בעבר שוחררו מחבלים נאלחים תמורת גופות חללים בודדים. וכעת, עולם הפוך ראינו, דווקא אותם שמצדדים תמיד בעד שחרור מחבלים בתמורה לשחרור גופות שהיו בשבי האויב, הם שכעת צווחים חמס על ה"התערבות" של הרבנים שביקשו שלא לחלל את גופתה של רונה רמון

| י"ב טבת התשע"ט |
בעיגול: רונה רמון ז"ל (צילום: פלאש 90)
אא

פטירתה של הגב' רונה רמון לאחר מחלה קשה, הכתה את כל תושבי ישראל בהלם וזעזוע. האשה הגדולה והאמיצה הזו ששיכלה את בעלה אילן רמון ז"ל בשחקים, ושנים ספורות לאחר מכן את בנה אסף ז"ל בהתרסקות מטוס. ועם זאת לא נשברה רוחה ולא שחה קומתה. להיפך, היא כל העת בחרה בחיים, עשתה רבות להנצחת זכר יקיריה, התמקדה בעשיה חיובית, קידמה פרוייקטים להעצמה של אוכלוסיות חלשות, ובזה מצאה נחמה ומרגוע לנפשה. בלי ספק נשמתה עלתה לגנזי מרומים כשהיא מלאה מצוות כרימון.

ודוקא בגלל כל ההקדמה החשובה הזו, מעציב לדעת כי המנוחה ביקשה שישרפו את גופתה לאחר מותה, על מנת שילדיה לא יצטרכו להשתתף בעוד הלויה, נימוק שמגלה טפח לא שגרתי ממערכת שיקוליה של האשה המיוחדת הזו. ברם, לצערינו על כגון דא ניתן להיאמר: הכוונה רצויה-  המעשה ממש ממש לא.

מודעים אנו למשטרת המחשבות וסתימת הפיות אותה מנסים להשליט בחוצותינו גורמים שונים בפרט בשעה רגישה זו, במטרה להסתיר ולמנוע מהאמת היהודית להיאמר ולהישמע. נכון, מדובר בשעה קשה. אך אם לא עכשיו, אימתי?! ההלכה היהודית מלאה בפרטים ובפרטי פרטים בכל הקשור לכבוד הנפטר, ולקיום או אי קיום צוואותיו. כי כפי שיתברר להלן, כבוד הנפטר אינו רק עניין אישי שלו, אלא זו מצוה שמוטלת על כל הציבור, אפילו האדם עצמו לא סוברני להחליט שהוא מוותר על כבודו האחרון. האם זו לא השעה שצריכים אנו להידרש לנושא, אולי יתעשת מאן דהוא וימנע את השריפה המיותרת והבלתי מכבדת הזו? מלבד זאת, יש חשש אמתי ורציני שבהיותה מקור השראה לרבים, שמא יהווה הדבר תקדים ויהפוך לטרנד מסוכן, כאשר גם כך יש גופי תקשורת שנותנים לתופעה זו שבינתיים נמצאת בשוליים, במה חסרת פרופורציה המסייעת בעקיפין לקידום השיטה.

אסור לה להלכה ולרוח היהודית להיכנע לתכתיבי הפוליטיקלי קורקט. מותר וצריך לבקר בצורה מכובדת ועם כל הרגישות הנדרשת, הנהגה שאיננה נכונה הלכתית, יהודית ואנושית. עובדת היות האדם כביר במעשים טובים ככל שיהיה, אינה מעניקה חסינות אוטומטית וחותמת כשרות לכל החלטה שיקבל כל ימי חייו. את האנשים הגדולים והצדיקים ביותר, כמו שכולנו יודעים, ביקרה תורתנו הקדושה, אפילו שמדובר בעניינים דקים כחוט השערה. אותה אנו ודאי נדון לכף זכות, אך אין זה הופך את המעשה לנכון ומותר על פי ההלכה. לכן לא נבקר את האדם אך נבקר בהחלט את המעשה.

ולאותם גורמים בתקשורת, שמיהרו לדרוש קיום הצוואה כלשונה, והעזו לצאת חוצץ נגד הרבנים שמילאו את חובתם היהודית וביקשו להצילה מלהבה, נדבר בשפתם, ונזכיר שאנחנו ככלות הכל חיים בדמוקרטיה, ומותר לחלוק ולהביע דעה, דמוקרטיה וחופש הביטוי לא אמורים להיות חד צדדיים.

גם ברור שאין בדבר משום 'מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע' כי באיסורים גמורים מפורסמים ומוחלטים לא נאמר כלל זה, בפרט כשהם נעשים בפרהסיא והשתיקה מולם גובלת בחילול ה'. בכלל, דברינו נאמרים לאו דווקא בהתייחס לאדם ספציפי זה או אחר, אלא כלפי כלל הציבור, ולגביהם הדבר בהחלט עשוי להיות בגדר נשמע.

 

הגוף משול לגווילי ספר תורה

ובכן, צריך לזכור שאין הקבורה באדמה לוקסוס אלא חובה הלכתית מהתורה, שציוותה, "כי קבר תקברנו ביום ההוא", (דברים פרק-כא-כג). ציווי זה הוזכר כחובה ואזהרה לנהוג כן אף עם הרשעים הגדולים ביותר שנתחייבו מיתת בית דין. כל שכן וקל וחומר ביהודי כשר מן השורה.

זו גם נחת רוח לנשמה ותיקון עבורה בהתקיים דברי הבורא לאדם הראשון: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), וכדברי שלמה המלך החכם מכל אדם בספר קהלת (יב, ז) "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה". ובמדרש קהלת על אתר ישנה משמעות שהדבר חיוני גם לנשמה שהגוף יובא לקבורה. מלבד דברי הגמרא הידועים שהנשמה מצטערת בביזיונו של הגוף. (ברכות יח עמוד ב).

וכיוון שאנו מאמינים בהישארות הנפש, הרי שיש במעשה זה של שריפה או בכל צורה אחרת של איבוד הגוף, כדרך שביקש טיטוס שינהגו בו לאחר מותו (מסכת גיטין דף נו עמוד ב), משום ערעור וזלזול נוראי באמונה יוקדת זו.

בפרט שהגוף משמש כיסוי ונרתיק לנשמה הקדושה, והינו הזרוע המבצעת לקיום המצוות המעשיות, הרי הוא משול לגוילי ספר תורה, והנשמה לאותיות, ואין ספק שיש לכבדו, ואסור שיהיה מושלך כדומן על פני השדה.

מעבר לזה, גופו של אדם הוא פיקדון בידיו, ואין לו רשות להזיק לגופו או לבזותו בחייו, או לצוות שינהגו כן לאחר מותו, וגמרא מפורשת היא (סנהדרין מו ע"ב)  מי שציווה שלא יקברוהו אין שומעים לו, משום שיש במניעת הקבורה משום בזיון לנפטר ומשפחתו. ובגמרא יש צד שהקבורה גם מסייעת לכפרה.

וכך פסק הרמב"ם (הלכות אבל פי"ב הל' א) כתב: "ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, וכו', אבל אם ציווה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה, שנאמר כי קבור תקברנו".

וההסבר לדבר, משום שלהלכה נקטו הפוסקים שהקבורה נועדה למנוע בזיון. ממילא הוא לא יכול למחול על בזיון משפחתו וכבוד החיים, ואפילו אדם שמבקש להיקבר במקום שאינו מכובד כלל, אין שומעים לו, אלא קוברים אותו בבית הקברות לפי כבודו. כי מלבד ביטול מצות הקבורה, יש בדבר גם בזיון הגוף, וזלזול בכבוד המשפחה. ואף אם המשפחה מסכימה מחוסר ידיעת האיסור, כתבו הפוסקים שאין לעשות כן, כי הדבר מהווה על כל פנים זלזול בכבודם של החיים בכלל. ואף אצל מרבית אומות העולם על כל פנים בדורות עברו, נמנעו לקבור מי שציווה לשרוף את גופתו.

וכמו שכתב הגאון רבי יעקב וינברג זצוק"ל בשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן צה) לפני למעלה מחמשים שנה: "מאחר שבעלי דתות אחרות אינם מטפלים כלל בגופי הנשרפים, לפי שרואים בזה הכחשת אמונת השארת הנפש, ואם אנחנו נטפל בהם יש בזה משום חילול השם". סוף ציטוט. אף רבה הראשי הראשון של ישראל, הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק כתב במכתב משנת תרצ"ה: "חובה למחות נגד הפרצה של המתחדשים הרוצים לעקור גבולות עולם לבטל מצות קבורת המתים ולעשות כמקולקלים שבאומות העולם לשרוף את המתים, והננו מודיעים שכל חברה קדישא אסורה לקבל את האפר לקבור אותו בקברי ישראל ולא לעשות שום סדר של כבוד המתים באפר השרופים".

בפרט במקרה דנן, שהמנוחה הסבירה את הסיבה לציווי רק כדי לחסוך מילדיה צער, ולא מתוך חוסר אמונה, שעל אחת כמה וכמה שאין נכון לקיים את צוואתה בעניין זה. שכן בכל מקרה ניתן להביאה לקבורה בלי שילדיה ישתתפו בהלוויה. גם מהפן הרגשי, האם העובדה שלילדיה לא תהיה אפשרות לפקוד את קבר אימם, אינה מקור לצער ארוך טווח, יותר מאשר צער ההשתתפות בלויה?

הלא כמה עושים על מנת להביא לקבר ישראל  גופותיהם של הקדושים שנהרגו על קידוש ה', מוסרים נפש מעבר לקווי האויב להציל מה שניתן להציל ולקבור כהלכה. וכאן האם נעלים עין ונגרום לה לאבד את זכותה הבסיסית להיקבר כיהודייה? בעבר שוחררו מחבלים נאלחים תמורת גופות חללים בודדים. וכעת, עולם הפוך ראינו, דוקא אותם שמצדדים תמיד בעד שחרור מחבלים בתמורה לשחרור גופות שהיו בשבי האויב, הם שכעת צווחים חמס על ה"התערבות" של הרבנים שביקשו שלא לחלל את גופתה של המנוחה.  שלא לדבר על האסוציאציה המזעזעת שעולה בלב משנות הזעם והאימה, כל אימת שמדברים על שריפת גופות.

לסיום אספר - לפני כמה שנים, הפנו אליי מישהי שביקשה לקבור את אמה על פי צוואתה שלא כמנהגי ישראל הקדושים, ונתבקשתי לנסות עם כל הקושי והרגישות לשכנע אותה. אחרי שכמובן השתתפתי בכנות בצערה ומכל לבי. שאלתיה: אני מאמין באמת ובתמים שרצונך לקיים את רצון אימך, אך הבה נחשב בסגנון התלמודי שנקרא "ממה נפשך"; אם אינך מאמינה שיש חלילה המשך, ולכן את מבקשת לנהוג כפי שהיא ביקשה שתנהגי עם גופתה, תמוה לי מאוד, כי אם אין המשך - מה פתאום יש בכלל צורך להתחשב  ברצונו של מי שאיננו כאן, ואין לו שמץ מושג מה תעשי או לא תעשי עימו. אלא מאי?! את מאמינה שיש המשך ויש הישארות הנפש, הווי אומר נשמתה של אימך חיה וקיימת והיא כעת בעולם האמת, משום כך בטוחני שגם אם ביקשה ממך בחייה לנהוג בצורה מסוימת, משהתוודעה לאמת המוחלטת בעולם ההוא, ברור שרצונה האמיתי שתנהגי עימה רק כפי ההלכה היהודית. והיא השתכנעה.

באותה מידה נשאל מכל אותם שהתעקשו 'לכבד את רצונה' של המנוחה. רצונה של מי?!  הלא אם אינכם מאמינים חלילה בהישארות הנפש - אין מקום למלא רצון כזה או אחר של מי שהיה ואיננו עוד, כי כעת עבורו לא יעלה ולא יוריד מאומה. אלא מאי, אתם מאמינים באיזשהו מקום שיש המשך, ויש מקום למלא את רצונה, ובכן מי שמאמין בהישארות הנפש - עליו לדעת נאמנה שהנפש תהיה בצער גדול חלילה דווקא אם תמלאו את בקשתה האחרונה, ולא תנהגו עם הגוף שכה סבל והזדכך בחייו - בכבוד הראוי.

לכן אין ספק שטוב עשו הרבנים שמילאו את תפקידם האחראי, וביקשו, רק ביקשו, לא כפו ולא איימו, שלא לאפשר בשום פנים ואופן את שריפתה, אלא לקוברה כמנהגי ישראל הקדושים.

בכל מקרה בין הועילו הדברים או שלא במקרה דנן, אנו תקוה שהדברים יהדהדו ויימנעו לפחות את הפגיעה הבאה בכבוד האדם.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (85 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים