טור דעה: קמפיין אנטישמי נגד המקוואות

הם עמדו בשורה אחת כשעל פניהם הבעת אימה בלתי מוסתרת. לא יודעים מה יוליד הרגע הבא. קשה היה לפספס את עיניהם יוקדות השנאה של החיילים שניצבו מולם, שעה שהביטו בהם, והעצימו את תחושת חוסר האונים הבלתי נסבלת של העומדים שם, שדופים ותשושי גוף ונפש. החיילים החלו לפטרל בין השורה הארוכה, כשנשקם בידיהם. סבי עמד קפוא על מקומו, כשחרדת מוות מהדהדת בו, רועמת מכל עבר. ירייה בודדת פילחה את הלבבות, והקורבן הראשון בשורה התמוטט, מתבוסס בדמו. הם נראו משועשעים למראה פניהם המבועתות של קורבנותיהם. תחושת השליטה והעליונות שיכרה אותם. לאחד אחר מהשורה נפלטה זעקת שבר, ייאוש... כמה עוד אפשר להכיל... ומיד ירייה נוספת נשמעה. הזועק השתתק. לתמיד. לו רצו, יכלו בקלות לחסל את כולם באותם רגעים. אבל בכל הנוגע לסבל, הם מעדיפים לעשות את זה לאט ובשיטתיות... קודם לשבור את הרוח, את הנפש. ורק אחר כך את הגוף. לכן השאירו אחדים מהם בחיים... ביניהם סבי, שזכה בסופו של דבר להינצל, וכבר עבר, על אפם ועל חמתם, את גיל הגבורות.

את הסיפור הזה, אני מביאה מתוך לב שותת דם, לאחר שנחשפתי, בעל כורחי, אל קמפיין מחריד ואפל מאין כמותו, שהציף בי את כל אותם סיפורי זוועות עליהם גדלתי. ואל תטעו, הסיפור הזה הוא רק הצצה קטנטנה, אל התופת האימתנית שהתחוללה בימות השואה הארורים.

כנכדה לניצולי שואה, ילדותי ונעוריי עברו עליי כחילונית מן השורה. אחרי הכל, את מי אפשר להאשים לאחר כל הזוועות מהן ניצלו סביי היקרים, אשר הגיעו לארץ הקודש רצוצים ומרוסקים...? מקטנות, כל חיי חשבתי, שהדת היא מעין מפלצת אימתנית שצריך לתפוס ממנה מרחק. "דרוס כל דוס", "השמד כל חרד", "ירא שמיים – למים", היו רק מקצת הסיסמאות שהכרתי היטב בכל מה שנוגע ליהדות.

לאורך כל חיי הרגשתי תמיד שמשהו חסר. שהנפש לא שלמה ולא מוכנה לקבל שתכלית חיי היא לגדול, לצבור הון, להזדקן, להשאיר פה את כל מה שצברתי כל חיי, ולצאת מהעולם כביום היוולדי. משהו במטרת החיים, כפי שהציגו לי אותה, פשוט לא הסתדר לי.

בתוך כך, סיימתי תיכון, התגייסתי, השתחררתי בתום שירות מלא, טסתי לאמריקה הגדולה, חייתי, עבדתי וביליתי. ובתוך כל זה, ריקנות הולכת וגדלה של בור שחור, של ריק בלתי ניתן למילוי, כרסמה בי פנימה. הרהורי משמעות ותכלית תקפו את מוחי היגע מבלי שארצה בהם, מאותתים לי שישנה אי שם מטרה אחרת, אליה עוד לא הגעתי.

בינתיים הבנתי והפנמתי, 'הודות' לתקשורת בארץ, שיש איזו 'חבורת שנוררים שחורים', 'עלוקות מוצצות דם וכספי ציבור', שהם אלה האחראים למצב הכלכלי העגום, השורר בארץ. כמה כיף היה לדעת שישנם אחראים לצרות שלי... לצרות של כולם.

בחלוף השנים, הבנתי  שמשהו בסיפור הזה, בו מאכילים אותי השקם וערב, רקוב מהיסוד. שכן, איך יכול להיות שאני, שגדלתי בבית חם ואוהב, שונאת, עד כדי תיעוב, דמויות שמעולם לא פגשתי? הכיצד ייתכן שיש לי דעה כה ברורה ונחרצת על קבוצת אנשים שמעולם לא שמעתי את קולם? המצפון הציק לי. לא עבר זמן רב מידי מהרגע בו אני התחלתי לבחון את הנושא ולחקור אודותיו, עד שנפל בי האסימון שמזהמים לכולנו את המוח, (מתוך סיבות ואינטרסים, שאין זה הזמן או המקום להיכנס אליהם), תוך יצירת סלידה ממשית מכל דבר שבקדושה.

לאט לאט הבנתי, שישנה מערכת משומנת היטב של הרחקת היהודי, הנצחי, מהיהדות, באופן שיטתי. שהרי למי מאיתנו היום יש כח למסור נפש כמו סביו וסבתותיו? הרי לא לכל אחד יש את האומץ לקום ולזעוק שהמלך הוא עירום, ושחייו אינם חיים; שמרוב ליברליות נשארנו חסרי נורמאליות; שמרוב חופש נותרנו ללא בריאות הנפש; שמרוב שאנו משכילים, נותרנו חסרי כל, אומללים. אני החלטתי שישנה דרך אחת ויחידה, ובה אני הולכת, מאז ועד היום. שוחה נגד הזרם.

קמפיין חדש למען נישואים אזרחיים ומלחמה ברבנות הראשית לישראל, מציג "בלנית" המקבלת בפנים חמורות סבר "טובלת" לא דתיה, אשר מברכת את ברכת הטבילה וצוללת אל מי "המקווה". "הבלנית" המרושעת, שמשום מה שכחו יוצרי הקמפיין את אפה הארוך ואת שיני ערפד נוטפות הדם שלה, כיאה לסיפורי עלילות הדם הקלאסיות מאז ומעולם, אוחזת בטובלת בשערותיה, ומטביעה אותה ללא רחמים וללא אוויר לנשימה, במי המקווה הטהורים.

ואני תוהה לעצמי, מה בעצם חשבו לעצמם יוצרי הסרטון המעוות? האם באמת סברו שבכך יצליחו להרחיק אותנו מכור מחצבתנו? אז זהו, שזה פשוט לא יקרה. אם תשאלו אותי, ההפך הוא הנכון, שכן, הצפייה בסרטון (שאוסיף לו אזהרת צניעות), דווקא מעוררת גם את תאי המחשבה הרדומים ביותר, ואת אותו רגש יהודי שורשי שגורם לתחושת קבס, גם למי שאולי מגדיר עצמו כ"חילוני למהדרין". והרי בעם ישראל אין בכלל מושג של חילוני, שכן כל יהודי הינו קודש קודשים, ובתוכו טמונים כיסופים אדירים להכיר באמת ולהתקרב למקור החיות שלו. אפשר אולי רק להודות להם, על כך שככל שהשנאה, השקר וההסתה נגד היהדות מקצינים את עצמם – כך בדיוק הם יורים לעצמם בראש (אפילו לא ברגל), וגורמים לאנשים להתעורר ולחפש אלטרנטיבה שפויה ואמיתית, ולחזור לחיק היהדות.

עצוב לי. עצוב לי מאוד ברגע זה לדעת, שמי שעומדים מאחורי הקמפיין האנטישמי השטני הזה הם לא אחרים מאשר אחים שלנו יהודיים, דם מדמנו, שלא יודעים בכלל כמה הם גורמים לעלבונה של תורה. שלא מבינים כמה הם יורקים לתוך הבאר ממנה הם שותים יומם ולילה.

אין לעם ישראל חיים ללא התורה הקדושה, ואנחנו לא צריכים יותר תזכורות מכאיבות לכך, דרך השונאים שלנו או דרך האחים שלנו, במקרה הזה. צריך רק לזכור, שהקב"ה, מחכה לנו. לכל אחד ואחת מאיתנו. כל הזמן. רוצה להציל אותנו, לגאול אותנו ולא בייסורים, להשפיע עלינו רק אור וטוב. "נחשבה דרכינו ונשובה עד השם אלוקינו". רק זו תהא תשובתנו ומלחמתנו אל מול אותם עוכרי ישראל, המנסים, ולא יצליחו לעולם, להרחיקנו מאהבת התורה, ומהזכות הגדולה ביותר – להיות יהודים בארץ היהודים.

חגית אמאייב יועצת משפחתית ופסיכותרפיסטית מוערכת. להזמנת הסדנא הייחודית שעוררה הדים רבים "בשניים ויותר - כלים מעשיים להחייאה נ(פ)שית, זוגית ומשפחתית" כיתבו למייל bshnaeem@gmail.com