כל התכנים של רותי קניג

דווקא אחרי שהגענו לתובנות חדשות על עצמנו, החלטנו במה אנחנו מתקדמים בע"ה בשנה הקרובה, סלחנו לאחרים וגם לעצמנו, זה הזמן הכי מתאים לצאת מאזורי נוחות. הבית. המקום הבטוח. הסלון שלנו, כל אלו אינם רלוונטיים בסוכות

גם כאן היצר מגיע ותוקף בכל הכוח. הוא מצייר לנו ציור שהיה לדעתנו אמור להיראות כך וכך, מספר לנו שיכולנו לפעול אחרת כדי שזה ייראה אחרת, ואז הורג אותנו לאט לאט עם הסם הנוראי של האשמה

הריפוי הטבעי של הגוף מלמד אותנו משהו בקשר ליכולת התשובה, שהיא יכולת מופלאה בפני עצמה, ומזכירה מאד את עניין ההתחדשות של הגוף

החיים פשוטים הרבה יותר ממה שהם נחווים, אם אנחנו לא סוחבים על הכתפיים את התיק הכבד נורא של האשמה

פעם ידעו האנשים שהעולם הזה הוא תחנת מעבר לא קלה בדרך אל היעד, וככזו - סבלו את תלאות הדרך בהבנה. היום - כשהאג'נדה היא לחפש את הנוח והקל, התסכול גובר

חשבתי על היהודים שלא זכו להסתכל במבט קוסמי של אמונה על מה שקורה כאן. היה ברור לי שבלתי אפשרי לעמוד בכאב כזה, בלי אמונה

אם כל הבריאה מתחדשת מידי יום, אז אישה שחוששת, או בעלת דימוי עצמי נמוך, או סובלת, או לא אוהבת את מה שהיא עושה – לא יכולה להיות במקום אחר בעוד תקופה?!

בעולם מקובל לחשוב שישנן ארבע דרגות בבריאה, אך היהדות מחדשת שיש חמש דרגות. נמלה היא לא ילדה, זה ברור. אך גם גוי הוא לא יהודי

אין דרך בלי תהליך, אין אפשרות לפקוח עיניים מיד לאחר שפוקחים עיניים... יש צורך במסע ארוך במנהרה שלפעמים אפל בה, תהליך כזה שיוביל אותך לאט-לאט בדרך מבטחים אל היעד

הלוואי ונזכה להרגיש תמיד את השם נוכח בכל נקודה בחיינו. הלוואי שאפילו לא נתפעל מצפרדע בכיתה ביום שבו לומדים על מכת צפרדע

אנחנו יכולים וחייבים לתת בו אמון. לדעת שאנחנו לא מבינים, שאנחנו רואים כאן חלקיק אחד של פאזל מתוך תמונה רחבה הרבה יותר שמישהו יצר הרבה לפני שהיינו כאן

שאף על פי שאת רק בת שנתיים, את כבר יודעת לומר "בומים חזקים", ולסתום חזק את האוזניים

הכאב שנמצא באוויר מאז שמחת תורה ניתן למישוש. כל העבודות והעיסוקים שבעולם לא יצליחו להשכיח גרם מהסבל שעברו ועוד עוברים רבים בדקות אלו ממש

בשנים האחרונות אנחנו עוברים מסע מפרך של לימודי אמונה לא פשוטים, מבחנים שאולי יהיה מי שיגדיר אותם כ"בלתי עבירים". אף אחד מאיתנו לא בחר בלימודים האלו, וודאי לא בסמסטר הנוכחי... אך הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות במצב הנתון הוא להתחזק באמונה

אם הם היו יודעים את זה הם היו זוקפים את הגב ומעזים גם הם לטעום את טעם הסליחה הפשוטה הזו, שאנחנו לא מכירים מחיי היומיום. את טעם החיבור. טור בעקבות יום הכיפורים

"המורה, אני לא אוהבת את השם", לחשה לי בעיניים דומעות תלמידה צדיקה אחת. איך יוצרים את הקרבה הזאת?

כמה אנחנו נוטעים את עצמנו בכוח עמוק לאדמה, מנסים למצוא אחיזה וביטחון בקרקע, שממילא הולכת ונמוגה עם השנים באופן טבעי מתחת לרגלינו

חשבתי על זה שבכל מדינה בעולם אסור לגנות כהי עור, לדוגמה, בשום גינוי, אבל פה, בארץ, יהודים אחים מגנים ומנסים להסית בכל דרך ואין מי שיתבע עלבונם של הנפגעים

הם ישבו שם, מוארים. כמו בתוך בועה שקופה וגדולה, מחממים ידיים בכוסות קפה ומרגישים לרגעים חיבור ללב. מתנאל עזב אותם כשהיו באמצעו של דיון מהו איש כשר ופשוט, ומיהר לביתו

"תראה, אייזק", הוא הביט לתוך עיניו של אחיו, "לוליק לא עשה כלום במטרה להכעיס אותנו. הנפש שלו פצועה, זה הכל. אם היה בא אליך פצוע ומבקש עזרה, היית בא לעזרתו?"