כל התכנים של הרב דן טיומקין

לשתי הגישות יש מקורות, ראיות ודרכי יישום. לשתי הגישות יש גם סכנות וקליפות. לשתי הגישות יש סיפורי זוועה על הגישה האחרת

אם היצר מנסה לייאש אותי עם ראיות והוכחות מתאוות או כוחות נפש שונים, צריך להשתיק אותו, כי טענתו שקרית ומרושעת

לא מזלזלים ברצון הלב, אלא מתייחסים אליו כאל גורם חשוב מספיק

אם אחרי כל המקורות שלמדנו, עברת את הכניסה לבניין, יום אחרי יום, בלי לשים לב לשומר, מבחינתך הוא היה שקוף, ולא ראית אותו בכלל, זה אומר שלא ממש הבנת והפנמת את החומר

איך בדיוק הקב"ה מודיע לאותן נשמות שזה תפקידן? לפעמים הוא שולח להם כל מיני אותיות באנגלית, (כמו: ADHD, ADD, ODD,PTSD  ועוד). האותיות האלו מייצגות בעיות אמיתיות, אבל הן רק ביטוי לשורש רוחני

שלום בית מוצלח הוא בהחלט ההשתדלות הכי בסיסית ונצרכת גם לחינוך ילדים

יש בלימוד הזה פתח עצום של תקווה. זה לא מתיר לנו לחטוא, אבל זה כן מלמד שתמיד אסור להתייאש, כי כבנים יש לנו פרוטקציות, שאבינו שבשמים באמת אוהב אותנו, ולכן תמיד, תמיד אפשר לחזור ותמיד אפשר עוד לתקן

גיל ההתבגרות הוא גיל קשה. ובכל זאת, אם הקב"ה הפקיד בידינו נשמות כאלו, אנחנו רוצים לעזור לזירוז תהליך הגאולה, ואת זה עושים דרך אמונה בהם ובטוב שקיים בהם

אנחנו לא נספרים רק לבד, כל אדם לעצמו, אלא כחלק מכלל ישראל

המורה הזה היה אדם רציני. הוא עשה מנוי על מגזין רכב, כדי שלא יעבור יום בלי לפחות ארבע דוגמאות מעולם ה"אוטוטרוניקה". ואריאל? מילד רדום ואדיש, הוא הפך להיות ילד שמקשיב

הכבשים היו כבדות ועקשניות, וממש לא שיתפו פעולה, וגם אם בכח רב הצליחו כמה ביחד להרים כבשה, לא היה שום סיכוי לעשות כך לכל העדר

כולם נופלים, ובכל זאת, לא הנפילה היא עיקר הבעיה, אלא הייאוש שבא אחריה

זה תפקידנו בחיים, להיות "מרגלים של קודש", לומר דברי עידוד ותקווה לשבורי הלב שסביבנו. זה גם תפקידנו בחינוך ילדינו, לתת להם ניגון אופטימי מעצים ומקבל

הגרף לעולם אינו חץ עולה, אלא יש בהמשך תמיד עליות וירידות

אם טיפת מים נופלת על פסגת תלולית עפר, היא תפלס לעצמה דרך להחליק למטה

לפעמים בלילה מנקרים ונרדמים, לפעמים התפילות אינן בערנות ובכוונה הראויה, לפעמים הילדים לא כולם לגמרי איתנו, וזה מתסכל. אבל תפקידנו לא להגיע לשלמות, אלא לשאוף לשלמות!

האם יש שורש עמוק שאחראי לפער בין הרצוי למצוי בהתנהגות שלנו? האם יתכן שכל מיני מקובעויות והרגלים מעוורים את עינינו וגורמים לנו לפספס?

יש גבול דק בין ההשתדלות הנצרכת לבין ההרפיה הזאת, וזה גשר צר מאוד, כי סטיה לכל כיוון היא סכנה: ריבוי ההשתדלות מסוכן, וגם אדישות אפאטית מסוכנת

הורים אמורים לתווך את כללי החברה לילדיהם. כאשר יש התנגדות, ההורים נמצאים בין הפטיש לסדן

מטרת הגישה האוהבת והמקבלת אינה לסבך את החיים עם עוד מטלות ומשימות, אלא להיפך, לגמור עם הסיוט הזה