שירות לאומי איך זה שזה אסור?

שלום וברכה :

ובדקי אחרי הקישורים שציינתי שם, כל הקישורים הם מבית מדרשם של הדתיים הלאומיים.. ואם את אכן חפיצה ללמוד את העניין ביסודיות, למה בדיוק נמצאו רבנים מתירים, ולמה בדיוק רק חכי"ם הסכימו, או כתבים למיניהם, כדאי שתלמדי את המאמר המסכם הבא [העתיקי את המאמר לתוך קובץ וורד, הגדילי את האותיות, ויהיה לך קריאה מהנה ומאלפת]. בהצלחה - מנשה ישראל גיוס בנות ושרות לאומי - הלכה למעשה מאת הרב מאיר זיכל כתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ביום י"א בתשרי תש"מ (2.10.79) ועוטרה בכותרת "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", צדה את עיני. בכותרת המשנה נכתב: "עיון הלכתי המתפרסם בימים אלה... קובע כי לא זו בלבד שמותר לבת לשרת בצבא, אלא חובה עליה לעשות זאת". כמי שחונך שנים על גבי שנים כי גיוס בנות לצבא אסור על פי ההלכה, עוררה הכתבה את סקרנותי וקראתיה בעיון רב.

הכתבה סקרה חוברת בשם:"גיוס בנות ושרות לאומי - עיון בהלכה", בהוצאת הקיבוץ הדתי - נאמני תורה ועבודה, בעריכת יחזקאל כהן. בחוברת זו, נאמר בכתבה, "ליקט יחזקאל כהן את כל חוות הדעת ההלכתיות התומכות בגיוס בנות". הקורא מתרשם מהכתבה כי מדובר בהרבה חוות דעת הלכתיות שפורסמו לאחרונה בעקבות הפולמוס שהתעורר בציבור, לאור התיקון לחוק גיוס בנות לצה"ל שנתקבל בכנסת. לא הסתפקתי בכתבה הנ"ל והשגתי את החוברת עצמה, המונחת עתה לפני. לדברי עורכה: החוברת המוגשת בזה אינה מאוזנת מבחינת תוכנם של המקורות שלוקטו בה ולכן היא מאזנת. מטרת העורך מר כהן, להגיש לקורא חוברת בלתי מאוזנת מקדשת כנראה את כל האמצעים עד שלמרבה האירוניה גייס גם את האמת למען מטרה נשגבה זו.

ואלו דבריו: דעות אלו (האוסרות גיוס נשים לצבא ושרות לאומי על פי חוק - מ.ז) התפשטו והתבססו והפכו לגבי רבים לאמת ראשונית ומוחלטת: "אמת" זו התפשטה עקב הכרזותיהם החוזרות ונשנות של בעליה ועקב שתיקתם של הללו שיודעים שיש גם אמת אחרת. מטרת מאמר זה להחזיר את האיזון ושווי המשקל לנושא ולבדוק כיצד הגיע מר כהן ל"אמת" עליה הוא מדבר. בטרם אמשיך, ברצוני להבהיר כי הנושא נחלק לשלושה חלקים: • א. גיוס בנות לצבא. • ב. שרות לאומי על פי חוק, דהיינו שהחוק יחייב בת שהצהירה ונפטרה משרות צבאי למלא חובתה בשרות לאומי. • ג. שרות לאומי בהתנדבות. הבהרה זו חשובה כדי למנוע טשטוש תחומין ובלבול היוצרות שמר כהן הצליח בהן במידה רבה. החלטה תמוהה במבוא לחוברת נכתב (עמ` 7): הובא בחוברת דיון הלכתי מלא של הרב יששכר הלוי-לוין שמסקנתו הבת חייבת לשרת בצבא. מטבע הדברים חיפשתי את הדיון ההלכתי המלא. עברתי על החוברת דף אחר דף, הפכתיה מצד לצד, אך הדיון ההלכתי של הרב הלוי-לוין לא נמצא. תוך כדי הפיכת החוברת נשמטה ארצה פיסת נייר קטנה.

הרמתי את פיסת הנייר עליה היו כתובות מספר שורות תחת הכותרת "תיקון טעות" וזה לשונן: במבוא נכתב כי החוברת כוללת גם את מאמרו של הרב י. הלוי-לוין (שפורסם בקובץ "התורה והמדינה" כרך ה-ו). בסופו של דבר החליטה המערכת לא לפרסמו. בטעות, לא תוקנה הפסקה השניה של המבוא (עמ` 7). בשל אי פרסום מאמר זה שונה שם מאמרו של י. כהן ל"גיוס בנות ושרות לאומי בהלכה" ולא כפי שנכתב בטעות בסוף הפסקה האמורה. בסך הכל טעות קטנה ומצערת. פרסום הפסקה בלי תיקון הטעות "הקטנה" מטעה את הקורא התמים אשר סבור כי יסוד החוברת הוא באמת על פי "דיון הלכתי מלא".

היה בהחלט מקום להדפיס את תיקון הטעות בגוף החוברת תוך ציון הערה בגוף הפסקה אשר תפנה את תשומת לבו של הקורא לטעות, ולא להדפיס את תיקון הטעות על פיסת נייר אשר בקלות תאבד והקורא הפשוט לא יהיה ער להחלטה כה מהותית של המערכת שלא לפרסם מאמר כה חשוב של הרב י הלוי-לוין. לגופו של עניין אני תמה, אם בידי העורך יש "דיון הלכתי מלא" של הרב הלוי - לוין שהוא תגלית סנסציונית, מדוע איפוא החליטה המערכת לא לפרסמו? לאחר בירור קצר הבנתי היטב את החלטת המערכת. ועתה הקורא אם גם אתה חפץ להבין את החלטת המערכת, התאזר נא בסבלנות. להלן גם לך יתבאר הדבר באר היטב. חוברת מכשילה החוברת "גיוס בנות ושרות לאומי" מוגדרת כ"עיון בהלכה". אנחנו, ההדיוטות איננו מבקשים "עיון בהלכה", עיון זה נשאיר לפי מיטב המסורת לרבני ישראל יושבי על מידין וחזקה עליהם שהם יודעים לעיין בהלכה.

אותנו מעניין בעיקר ה"עיון למעשה", ופסק ההלכה למעשה הוא אשר מחייב כל יהודי באשר הוא שם. לא תמיד ה"הלכה למעשה" היא תוצאה ישירה של העיון ההלכתי, והבדל זה בין התחומים השונים נעלם כנראה מעיניו של העורך הנכבד. אין מטרת מאמר זה לדון בגופי הלכה, ואני מעיז להעלות השערה מרעישה כי גדולי ישראל אשר אסרו גיוס בנות לצבא הכירו את דברי הגמרא במסכת סוטה, את הרמב"ם, את ה"חינוך" ואת שאר חכמי ישראל המצוטטים בקובץ "התורה והמדינה".

גם אם הגיעו גדולי ישראל למסקנה כי מבחינה הלכתית מותר לבת להתגייס לצבא ובכל זאת פסקו כי למעשה אסור הדבר באיסור גמור, אין זאת אלא משום שהטיבו להכיר את המציאות השוררת בצבא שגם מר כהן אינו מתעלם ממנה. החוברת מלאה ציטוטים מגדולי ישראל בדורות עברו ומרבנים ידועי שם בתקופתנו, וכאן טמונה המכשלה. החוברת מופצת בין בנות העומדות בפני סיום ביה"ס התיכון ומתחבטות בשאלה האם להתגייס לצבא או לא. הבנות אשר מחליטות ללכת לצבא ומתעלמות ביודעין מפסק ההלכה, תעשינה זאת גם בלי החוברת שהוציא הקיבוץ הדתי.

אולם הבנות המהססות מבחינה הלכתית, עלולות למצוא סעד מצפוני בחוברת. הבת אינה בקיאה בירזי המשא ומתן ההלכתי ולא תלך לבדוק במקורות. כמו כן אין היא יודעת ליחס את המשקל הנכון לשאלה מפי מי נאמרו הדברים. בשבילה מספיקה העובדה שהדברים נאמרו מפי רב, וטוב טוב יאמר קונה. ואכן, היא מוצאת בחוברת שפע של ציטוטים המתירים כביכול גיוס בנות לצבא, אך הבה נבדוק את הדברים לגופם. אחיזת עינים שפע הציטוטים אינם אלא אחיזת עינים. למעשה, בשאלת גיוס בנות לצבא מסתמך מר כהן בעיקר על שני רבנים - הרב יששכר הלוי - לוין רב בטרנטון, ארה"ב, והרב אריה בינה ראש ישיבת בנ"ע "נתיב מאיר".

(על שאר הרבנים המצוטטים בחוברת, ראה להלן) עלי לציין כי למרות שמשתמע כי דברי הרבנים הנ"ל נאמרו בזמן האחרון, אין הדברים כן. מאמרי הרב הלוי - לוין והרב בינה התפרסמו בקובץ "התורה והמדינה" כרך ה - ו . תשי"ג - תשי"ד, כלומר לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. והנה, הרבנות הראשית לישראל פרסמה ביום כ"א באדר א` תשי"א דעת תורה בחתימת שני הרבנים הראשיים לישראל - הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל.

בפסק זה נאמר: בדבר תיקון חוק שירות הבטחון העומד לפני הכנסת, הננו - אחר בירור המצב - מפרסמים דעת תורה שגיוס נשם, אפילו פנויות, במסגרת צבאית באיזו צורה שהיא אסור בהחלט. (ההדגשה אינה במקור) דברים ברורים חד וחלק. גיוס נשים לצבא בכל צורה שהיא (כולל נח"ל ומורות חיילות) אסור בהחלט. כל גדולי ישראל הביעו דעה דומה ותקצר היריעה מלמנותם. מאז ועד היום לא שינתה הרבנות הראשית פסק הלכה זה. כמו כן, עד היום לא ראיתי אף גדול תורה בעולם היהודי בארץ ובתפוצות שפרסם בכתב דעה המתירה למעשה לבת להתגייס לצבא, לא כל שכן שלא פרסם דעת תורה הקוראת ומחייבת בת לשרת בצה"ל.

כאמור, החליטה המערכת לא לפרסם את "הדיון ההלכתי המלא" של הרב יששכר הלוי - לוין. תחת זאת בחר העורך לצטט בחוברת מספר קטעים מאותו דיון הלכתי. מדוע עשה זאת? ובכן, עיינתי בקובץ "התורה והמדינה" הנ"ל וראיתי כי לסיכום מאמרו כותב הרב הלוי - לוין: דבר שאין צריך לומר, שכל הדיון שלנו הוא להלכה בחינת "תורה היא ןללמוד אני צריך".

אולם למעשה הדבר תלוי בפסקה של הרבנות הראשית לישראל, ומפסקם לא נזוז אפילו כמלוא הנימה. בשעה שכתב מאמר זה כבר ידע הרב הלוי - לוין את פסק ההלכה של הרבנות הראשית אשר פורסם כבר בשנת תשי"א (צוטט לעיל), והוא מגלה דעתו בצורה ברורה כי למעשה יש לנהוג כפסק הרבנות הראשית לישראל. ברור כי המערכת לא יכלה להרשות לעצמה לפרסם את המאמר במלואו ולהשמיט את המסקנה המעשית. חוצפה כזו אפילו מר כהן לא העיז.

לעומת זאת, לא ראה העורך בחומרה את העובדה שהוא מגבב קטעים הרצויים לו וביודעין מסלף את ההלכה למעשה של הרב הלוי- לוין. ממה נפשך, אם סבור מר כהן כי העיון ההלכתי של הרב הלוי - לוין מחייב (עד כדי חיוב הבת להתגייס לצבא) מדוע לא ינהג כך גם לגבי מסקנתו המעשית? והלא הפה שהתיר הוא הפה שאסר? לעורך הנכבד פתרונים. אל יעלה הקורא בדעתו כי מקרה הוא כי לא טהור. לא! בפירוש לא! אין זה מקרה, זוהי מגמה ברורה של העורך להשתמש בדברי הרבנים כחומר ביד היוצר ולעשות בהם ככל העולה על רוחו, כשהוא מקצר במקום שמן היושר היה צריך להרחיב.

מבחינה זו, לא שפר אף גורלו של הרב א. בינה. גם מאמרו של הרב בינה פורסם בקובץ "התורה והמדינה" הנ"ל. ושוב,לאחר הדיון ההלכתי מסכם הרב בינה בזו הלשון: כל זה לעיקר הדין. אכן מחוייבים אנו לראות את המציאות שלפנינו שמסוכן מאד למסור את בנותינו בידיים לא נאמנות. ולזאת עד שלא יובטח פיקוח ממשי וכל הדבר יימסר לידים נאמנות, יש להתנגד לכל צורה של גיוס. עיין במבוא הנ"ל דברים היוצאים מן הלב. והמצוה עלינו לקיים "ככל אש יורוך". סיום דבריו מפנה אותנו כנ"ל לפסק ההלכה של הרבנות הראשית ושאר גדולי ישראל. הנה כי כן, גם כאן "שכח" כנראה העורך לצטט גם את ההלכה למעשה של הרב בינה. .

מאחר שמאמרו של הרב בינה פורסם לפני זמן רב, חשבתי כי אולי בינתיים שינה כבוד הרב את דעתו למעשה, ועל פניתי אליו במכתב. בתשובתו אלי מיום ל` בחשון תש"מ (20.11.79) הוא כותב: לידיעתך ולכל המעונינים, המודפס ב"התורה והמדינה" קובץ ה-ו הוא לא למעשה ולא להלכה כפי שמעיד סיום המאמר, כי מי אני שאעיז לחוות דעה נגד רבותינו ונגד פוסק הדור מרן הגאון הרב פרנק זצ"ל. כדעתי בסיום המאמר כן דעתי היום ביתר תוקף. הדברים מדברים בעד עצמם וכל תוספת אינה אלא גורעת. בנוסף לנ"ל מצוטטים גם רבנים אחדים אחרים. בעמ` 20 - 21 מצוטט הספר "לאור ההלכה" של הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל שהיה במשך שנים רבות חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. לדעת העורך, מצטרף כמובן גם הרב זווין לרבנים המתירים למעשה גיוס בנות לצבא, ולא היא.

לו טרח מר כהן לעיין בהקדמת הרב זווין לספרו הנ"ל לא היה כה מרחיק לכת. וכך כותב הרב זווין בהקדמה: הדיונים והברורים של הבעיות השונות, שהספרות ההלכתית עוסקת בהן באים בשתי צורות - בפסקי דינים ובחידושי תורה. הראשונה מתכוונת להורות ולדון, לסכם ולמצות, לחתוך ולקבוע, בחינת עשין ולאוין. האחרונה באה להסביר ולהוכיח, לחדש ולפלפל, לדרוש ולתור. המחבר לא התכוין לא לכך ולא לכך. אינו בא לא לאסור ולא להתיר, לא לטמא ולא לטהר, לא לחייב ולא לזכות. אף הוא אינו מופיע כאן בשלטי הגיבורים לשם מלחמתה של תורה בפלפולא דאורייתא. מטרתו לתת הדמות והצביון של הבעיות כפי שהן משתקפות בהלכה.

מר כהן עשה בדיוק את אשר ביקש הרב זווין למנוע. בעמ` 13 מצטט העורך הנכבד את דברי הרב כתריאל פישל טכורש זצ"ל שהיה יו"ר חבר הרבנים של המפד"ל, כדי להוכיח שמלחמותינו כיום נחשבות כמלחמת מצוה. דברי הרב טכורש נכתבו בקובץ "התורה והמדינה" (כרך ב, תש"י עמ צח), אולם גם כאן משום מה "שכח" יחזקאל כהן להביא את דברי הרב טכורש בקובץ הנ"ל (בעמ` צו) בנושא המרכזי של החוברת שלו. ואלה דברי הרב טכורש: ... אבל לא שהאשה תהיה מחוייבת בגיוס ובאמון צבאי.

(וכבר יצאה דעת תורה מהרבנות הראשית לא"י, לאסור גיוס נשים, ועל זה גם חוו את דעתם והכריזו הארגונים הדתיים בארץ (ההדגשה במקור) אל יתלה הקורא עובדה זו בשגגה סתמית, שהרי העורך לא שכח לצטט את הערת הרב שאול ישראלי (למאמרו של הרב טכורש) המופיעה עמוד אחד בלבד לפני הקטע שציטטתי לעיל )עמ` צה). הערת הרב ש. ישראלי מצוטטת בחוברת בעמ` 22. עורך החוברת, מר יחזקאל כהן, צרף לגלרית הרבנים המתירים כביכול לבת לשרת בצבא גם את הרב שאול ישראלי חבר בית הדין הדול בירושלים. גם כאן השתמש העורך בציטוט קטעי דברים של הרב ישראלי שהתפרסמו בקובץ "התורה והמדינה" ולא גילה לקורא מה דעתו האמיתית של כבוד הרב על הנושא.

אני אהיה הולך רכיל מגלה סוד. בראיון שהתפרסם בעתון "מעריב" ביום י"ח בסיון תשל"ח (23.6.78) אומר הרב ישראלי: אני חושב, שבנות ישראל אינן צריכות להיות מגויסות לא בצבא ולא במשטרה. גיוס - לא! ... אני חוזר ואומר: לדעתי, צריך לפטור כל בת - דתית ולא דתית - משירות חובה, הצבא והמשטרה אינן מסגרות בשביל בנות. בעמ` 23 בחוברת נכתב: הרב צ.י. הכהן קוק, בדבריו על חובת השרות הצבאי של האשה, אינו כולל בהם את ההגבלה הכלולה בדברי בעלי ההלכה שהבאנו לעיל. להיפך, הוא דוחה הגבלה זו.

וכאן מצטט העורך את דברי הרב קוק בספרו "לנתיבות ישראל" (חלק א עמ` 120). עיינתי בספר הנ"ל ובפירוש ניתן לראות כי אין הרב קוק דן "בחובת השרות הצבאי של האשה". נושא מאמרו של הרב קוק הוא "על דבר דעת תורה בעניין התגייסותנו (גיוס גברים - מ.ז.) לצבא ישראל", ודבריו המובאים בחוברת מופיעים שם בהערת שוליים. לא שמעתי ולא ראיתי את דעתו של הרב קוק בענין גיוס בנות, אך מחידוש תורה בהערת שוליים עד הסקת מסקנה מעשית המרחק רב, ורק להטוטיו של מר כהן אפשרו לו לקפוץ מרחק זה. אדרבה, יחסו של הרב קוק למוסד הרבנות הראשית לישראל מחייבנו להניח כי יש לכבד את פסקי הלכותיו ולא לעשותם פלסתר.

יש לי הכבוד להפנות את תשומת לבו של עורך החוברת לדברי הרב צ. י. קוק בספרו "לנתיבות ישראל" (חלק ב עמ` רמא) : "יש להעיר כי צריך לקחת את דברי התורה וכן אותה תשובה בשלמותם" (ההדגשה אינה במקור) לאמור, הלוקח דברי תורה ייקחם בשלמותם ואל יעשה בהם כבתוך שלו. לו ראה העורך דברים אלו אולי היה מונע עצמו מלתת יד לפרסום מסקנות כזב, מטעות ומכשילות. בניין הקלפים אשר בנה מר כבן תוך ציטוט סלקטיבי וגילוי חצאי אמיתות קרס תחתיו, גם הרבנים אשר עליהם ניסה לסמוך פנו לו עורף. הכל עורבא פרח! בחלומותיו הפרועים ניסה לרתום את הרבנים הנכבדים לעגלה שלא היתה ולא נבראה.

אף לא אחד מהם הגיע למסקנה כי למעשה יש להתיר לבת לשרת בצה"ל. מסקנה זו היא פרי דמיונו של ערוך שערך בלי ערך וללא ערכים. חוק שרות לאומי חוק שרות לאומי הוא דאורייתא אליבא דמר כהן שהרי הוא נלמד בקל וחומר ובגזירה שווה. בקל וחומר - כיצד? מסביר לנו העורך (עמ` 26): מאחר שהתבררה לנו הלכתית חובת השרות בצה"ל, ולאחר שהצבענו על מסגרות "חממה" בצה"ל, בדרך לסילוק קשיים דתיים-תרבותיים בעת השרות, פטורים אנו, בעצם, מדיון בנושא "השרות הלאומי", שכן, אם שרות בצה"ל הוא בגדר חובה, למרות הקשיים הכרוכים בו, הרי השרות הלאומי חובתו ברורה ומובנת מאליה... בגזירה שווה - כיצד? דברי מר כהן (עמ` 27): ומאחר שהכנסת חוקקה את חוק השרות הלאומי, תשי"ג 1953", בו קבעה ש"אשה שפוטרה מחובת שרות בטחון ... חייבת בשרות לאומי של 24 חודשים", הרי ששרות זה הוא שווה ערך לשרות הצבאי, וזה האחרון הרי הוא בגדרחובה.

"מאחר שהתבררה לנו הלכתית חובת השרות בצה"ל" - אולי לעורך המכובד התבררו הדברים, לנו - כלל וכלל לא. להיפך, לנו התברר שלמעשה אסור השרות בצבא בכל צורה שהיא ואין הקורא צריך להיות תלמיד חכם גדול כדי לראות את השטות, ההבל וההטעיה שבדברים אלו. גם כאן, בנושא חוק שרות לאומי, ממשיך מר יחזקאל כהן בהצגת הדברים כפי שנוח לו. בעמ` 27 הוא כותב: השרות הלאומי כחוק נראה בעיני המפד"ל (אז "הפועל המזרחי") כתחליף הוגן לשרות צבאי והוא נכלל בהסכם הקואליציוני שנחתם בין מפא"י והפועל המזרחי בטבת תשי"ג (ינואר 1953). בסופה של שנה זו (ט"ו באלול תשי"ג 26.8.53) נתקבל בכנסת "חוק שרות לאומי תשי"ג - 1953".

החוק מבטיח שרות במסגרת ההולמת בת שומרת מצוות. מדברים אלו משמע כי המפד"ל תומכת בחוק שרות לאומי. יצויין במאמר המוסגר, כי על אף שהמפד"ל (כולל נציגי הקיבוץ הדתי) ישבה בכל הקואליציות מאז שנת 1953, מעולם לא דרשה בצורה רצינית את ביצועו של החוק. ברם, לפני מונחת החלטת מפד"ל (שאולי כבר אינה לרוחו של הקיבוץ הדתי) שונה לחלוטין. ב"דף למסביר" מס` 5 בהוצאת המחלקה להסברה בכתב של המפד"ל מחודש טבת תשל"ב נכתב: הנהלת המפלגה הדתית לאומית התכנסה לדיון בנושא התנדבות הבנות ביום ד` בכסלו תשל"ב. להנהלה הוגשו הצעות אחדות להחלטה.

מלבד הצעת הקיבוץ הדתי ואיגוד המושבים של הפוהמ"ז בה לא נאמר דבר כנגד החלטת הממשלה, דיברו רוב ההחלטות בשלילה על החלטת הממשלה, אולם בחיוב ובהערכה של מפעל ההתנדבות הקיים. מאחר שרוב ההצעות היו זהות ודומות הוחלט לנסח החלטה שתתקבל על דעת הכל. ההנהלה הסמיכה ועדת תשעה לניסוח ההחלטה בה יוצגו כל החוגים במפד"ל, וחבריה היו: הרב ש. ישראלי, השר מ. חזני, ח"כ דניאל לוי, וה"ה מיכה ינון, דוד גלס, א. גואלמן, מ.אונא, א. נדיבי ויוסף פישלר. להלן ההחלטה: מתוך נאמנות לדרכה המסורתית של הציונות הדתית, ובשים לב לצרכי העם והמדינה בשעת חרום זו, בהתנחלויות ובשירותים החברתיים השונים, מחליטה הנהלת המפד"ל כדלקמן: תוך התנגדותה להפעלת החוק לשרות לאומי לבנות,ובהביאה בחשבון את מיגוון אורח החיים הדתי של החוגים השונים בעם, קובעת ההנהלה כי יש להמשיך בעידוד מפעל התנדבות בנות הדתיות, שקיבלו פטור מטעמי דת משירות בצה"ל, להתנחלויות ולשירותי חינוך, סעד, בריאות וקליטת עליה.

ב"דף למסביר" הנ"ל מובאת החלטת חבר הרבנים של המפד"ל מיום י"א בכסלו תשל"ב וזה לשונה: לאשר נשאלנו בדבר עמדתנו על מעשי ההתנדבות בסעד, חינוך והדרכה של בנות האולפנות והנלוות עליהן, לאור התנגדותנו להחלטת הממשלה להפעיל התנדבות בנות דתיות במטרות הנ"ל, הננו להבהיר, כי התנגדותנו היא אך ורק להכנסת הפעולות הנ"ל במסגרת ממשלתית, שבזה כשלעצמו הופכת ההתנדבות לדבר שבחובה על כל הבנות הדתיות, מה שטומן בחובו הרבה מכשולים שאין לפורטם כאן. ובגילוי דעת (ב"דף למסביר" הנ"ל) של חבר הרבנים של המפד"ל הדברים יותר מפורשים, ברורים ומחייבים: חבר הרבנים רואה בהחלטת הממשלה לאירגון התנדבות בנות דתיות לשירות לאומי בפיקוח מטעם משרדים ממשלתיים ובחיוב בדיווח מזמן לזמן של תוצאות הפעולה, החלטה שנתקבלה בניגוד לדעת השרים הדתיים, שלב ראשון במגמה ברורה להכניס את השירות הלאומי בתור חובה, ומתנגד לזה בכל תוקף.

נוכח הנסיון של התקלות המרובות שבהפעלת החוק הכללי לשירות בנות בצבא, פעולת המפד"ל כנושאת דברה של היהדות הדתית, צריכה להיות מאבק לביטול כללי של חובת השרות לבנות, ובשום אופן לא לתת יד לביצוע החלטת הממשלה הנ"ל שתיהפך בסופו של דבר להתנדבות שבכפייה. על חברי המפד"ל ובאי כוחה בממשלה ובכנסת לא להשתתף בשום ועדה בקשר לנ"ל, ולהמשיך להתנגד לכל פעולה ממשלתית להגשמת ההחלטה האמורה, שתביא אך הרס ותעמיק הפילוג בתוך שורות היהדות הנאמנה. את מי מחייבות החלטות חבר הרבנים של המפד"ל? חשבתי לתומי שלפחות את חברי המפד"ל ונציגיו בכנסת ובממשלה כולל אנשי הקיבוץ הדתי. אולם מר כהן והקיבוץ הדתי שמים ללעג הן את החלטות המפד"ל (שחברי הקיבוץ הדתי היו בועדה לניסוחן) והן את החלטות חבר הרבנים.

בהמשך החוברת שוב מנסה העורך לגייס את הרב ישראלי ולתת לקורא את הרושם שהרב כביכול תומך בחוק, ואלה דבריו (עמ` 28): כשלוש שנים לפני שנתקבל החוק, פרסם הרב ש. ישראלי דברים חד משמעיים על הצורך לפתור את בעיית אי התגייסותן של בנות דתיות לצה"ל בדרך של שרות אזרחי, בדומה למה שנקבע לאחר מכן בהסכם הקואליציוני ובחוק. לא מיניה ולא מקצתיה! הרב ישראלי היה אחד מחברי הועדה שמינתה המפד"ל (ראה לעיל) ושהתנגדה לחוק בצורה ברורה. גם בראיון הנ"ל ל"מעריב" ביטא הרב ישראלי את דעתו: לגבי שרות לאומי - פעולות מסוימות בתוך החברה (מורות, אחיות, עבודה סוציאלית) צריכות להעשות בדרך של שירות לאומי על יסוד התנדבותי בלבד, לתקופה של שנה-שנתיים.

גם שתי בנותי שירתו בשירות לאומי על בסיס התנדבותית (ההדגשה לא במקור) לאמור, הרב ישראלי מצדד בשירות לאומי על בסיס התנדבותי בלבד ולא כחוק. גם כאן מסתמך העורך על מאמרו של הרב הלוי-לוין בקובץ "התורה והמדינה" כרך ה-ו. בעמ` 29 הוא כותב: גם הרב הלוי-לוין נזקק לעניין השרות הלאומי ועמדתו כעמדת הרב ישראלי. עמדת הרב ישראלי כבר הובהרה לעיל וכבר ציטטנו את דברי הרב הלוי-לוין בסיום מאמרו הנ"ל כי דבריו נכתבו רק להלכה ולא למעשה. כתנא דמסייע ליה מביא מר כהן קטעים ממאמרו של הרב ש.ט. שטרן (רב בקנזס סיטי, ארה"ב) שהתפרסם ב"התורה והמדינה" כרך ז-ח. בעמ` 29 הוא כותב: הרב ש.ט. שטרן שולל מכל וכל את הטענה שאסור להפעיל את חוק שרות לאומי... הוא קובע שיש רשות לכפות חובות אזרחיות על נשים.

ולהלן בעמ` 30 הוא כותב: מאמרו של הרב שטרן נכתב לאחר שנתקבל חוק שרות לאומי ובעת המאבק הציבורי שניהלו נגדו חוגי "אגודת ישראל", לפיכך נזקק הרב מפורשות לחוק זה. ובהמשך הוא מביא את דברי הב שטרן: באמת לא ראיתי שום תשובה כתובה בדין שירות לאומי בנשים כלל, כי כל מה שראיתי ומצאתי כתוב לא היתה אלא רעש גדול ונורא בעד שמירת הצניעות של בנות ישראל וזרקו פחד ואימה של אביזרייהו דגילוי עריות על כל מי שעושה שירות עבודה למדינה הן ברצון והן בכפייה ... וראיתי האפשרות שבנות ישראל תשתתפנה בבנין הארץ בלי חשש ירידת הרמה של צניעות וחיי המוסר של בנות ישראל האדוקות... (ההדגשות של מר כהן) מעתה ברצוני להעיר:

א. כאמור לעיל, כיום אין זה מאבק של "חוגי אגודת ישראל" גרידא, גם המפד"ל משמשמת שותף פעיל במאבק זה. אך העורך עדיין חי עם החלטת המפד"ל מלפני 27 שנים.

ב. גם מהציטוט הנ"ל השמיט העורך מספר מלים משמעותיות. להלן דברי הרב שטרן במלואם: באמת לא ראיתי שום תשובה כתובה בדין שירות לאומי בנשים כלל, כי כל מה שראיתי ומצאתי כתוב לא היתה אלא רעש גדול ונורא בעד שמירת הצניעות של בנות ישראל וזרקו פחד ואימה של אביזרייהו דגילוי עריות על כל מי שעושה שירות עבודה למדינה הן ברצון והן בכפייה. והנה זאת אין בידי לברר אף כי הייתי לא מזמן בארץ ישראל, וראיתי כבודה בת מלך וראיתי האפשרות שבנות ישראל... קצת תמוה האיך יחווה רב דעתו כאשר הוא מעיד בעצמו כי "הנה אין בידי לברר" את הטענות שכנגד, אך אין זה מעניני. והנה הרב הנ"ל יושב בארה"ב.

לו היה דר בארץ היה בידו לברר עם חברי חבר הרבנים של המפד"ל את הסיבה להתנגדות הציבור הדתי לקביעת השרות הלאומי כחוק (ראה דברי חבר הרבנים של המפד"ל לעיל). מאמרו של הרב שטרן נכתבלפני למעלה מ-20 שנה ובינתיים השתנו דברים בארץ. בגדר של לימוד זכות אומר כי יתכן שכיום גם הרב שטרן לא היה כותב את הדברים הנ"ל. מדוע לא? הרי גם המפד"ל שינתה עמדה מן הקצה אל הקצה לאחר שקראה את הנתונים בשטח בצורה מעמיקה.

ג. גם אם היה הרב שטרן קובע בבירור כי חוק שרות לאומי תואם את ההלכה, תהיה זאת רמות רוחא לדרוש מהציבור הדתי בארץ לאמץ דווקא את דעתו ולא את עמדת חשובי הרבנים בארצנו המכירים היטב את הסכנה שבקבלת חוק זה.

ד. מעניין להעיר כי גם בנושא גיוס בנות לצבא הביא העורך קטע ממאמרו הנ"ל של הרב שטרן (עמ 17 - 18) ושוב בחר בקטע הרצוי לו. אולם אני אביא את ההקדמה של הרב שטרן לדבריו בעניין שרות נשים בצבא ("התורה והמדינה" כרך ז-ח עמ` מח) : לא אאריך ביותר בדין שירות צבאי כי כבר נמנו וגמרו זרועי התורה הלכה בזה ולא אביא אלא נופך משלי מה שלא הביאו בדין זה הן לחובה והן לזכות, והם אינם אלא כהערות בדבר.

(ההדגשות שלי) ברור ש"זרועי התורה" לא נמנו וגמרו הלכה כפי שראה מר יחזקאל כהן בדמיונו. טענות שוא הנסיון להציג את האוסרים גיוס בנות וחוק שרות לאומי כמונעים ע"י שקולים פוליטיים אינו אלא עלילת דברים. הרבנים שהוזכרו לעיל ועוד גדולי ישראל אשר אסרו גיוס בנות למעשה, אינם צריכים תעודת יושר ממאן דהו על לאומיותם, ואף יכולים ללמד את אנשי הקיבוץ הדתי ומר כהן פרק בהלכות ציונות. הרבנים שאסרו, עשו זאת על אף אהבתם העזה לארץ ישראל ותוך ידיעתם בכאב את המצב בצבא לאשורו.

כל הויכוח ההלכתי בין הרבנים אם מותר לבת לשרת בצבא הוא אקדמי בלבד. לו היה לנו צבא שמפקדו העליון לן בעמקה של הלכה בעיצומן של קרבות (ראה מסכת מגילה ג ע"ב) יתכן והויכוח היה הופך למעשי. כל זמן שהמצב בצבא רחוק` מאד מכך, עידוד לשלוח בת לצבא כמוהו כהשלכתה לגוב אריות. גם הטענה כי "בנות שמכוח אישיותן וחינוכן יכולות להתמודד בהצלחה עם הקשיים הדתיים-רוחניים-תרבותיים הצפויים להן במסגרת השרות ביחידות צה"ל" מותרות לשרת בצבא, אינה אלא טענת שוא. הרבנים כולם אסרו גיוס למעשה של כל בת ולא חילקו בין בת לבת מטעמים מובנים. זאת ועוד, מי יטול על עצמו את האחריות לשלוח בת "חזקה" למקום סכנה ולהציבה בפני אתגרים קשים, והלא כיהודים טובים מתפללים אנו כל יום "ואל תביאנו לא לידי נסיון".

אחרי כותבי זאת, מצאתי תנא דמסייע בדברי הרב משה צבי נריה ראש ישיבות בני עקיבא שהתפרסמו לאחרונה ב"הצופה" מיום כ"א בטבת תש"ם (8.2.80) : אפילו היה כתוב בתורה : כי תצא למלחמה אתה ובנך ובתך, גם אז היו רבני ימינו שוללים שרות צבאי לבנות, כי לא הרי צבא עליו נאמר "כי ה` אלוקיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש", כצבא בן ימינו שגם בין מפקדיו הגבוהים נראה נגע מתירנות. מי שדוחף בנות בישראל להתגייס לצבא במצב כזה, הוא נטול כל אחריות מוסרית. (ההדגשות במקור) ובכל זאת "ככל אשר יורוך" במבוא לחוברת שלו מציע מר כהן לבת לראות את ההלכה כמי שמוצעת למכירה על מדפי הסורמרקט וכל הרוצה תבחר לעצמה מה שתרצה לי טעמה ורצונה. בעמ` 8 הוא כותב: אנו שומעים השכם והערב על חובת הציות העיור לדבריהם של רבנים, ציות עד להתבטלות אישית ועד להמנעות מכל שיקול דעת עצמי. ובהמשך אותו עמוד: בצד התביעה לקבלת מרות בלתי מסוייגת השתרשה גם הדעה שיש עמדה הלכתית אחת בכל השאלות כביכול יש לנו סנהדרין המורה לכל ישראל.

במציאות יש כמעט בכל נושא חילוקי דעות בין בעלי ההלכה, בין אם מדובר בשביתת מורים ובין אם מדובר בחזרת שטחים. ובסיום המבוא הוא נותן קו מנחה (עמ` 10): מכל מקום אין הלכה אחת מכרעת. כל אחת וכל אחד צריכים להכריע בין העמדות ההלכתיות השונות והמנוגדות. (ההדגשה במקור) מאימתי מפעיל היהודי את שיקול דעתו העצמית בשאלות הלכה? בעניני הלכה יש לפי המסורת רק אחד המוסמך להפעיל את שעתו והוא הרב, ועל היהודי הפשוט לבצע את פסק ההלכה מפי הרב שקיבל על עצמו וכל "המהרהר אחרי רבו כמהרהר אחרי השכינה".

לא קבעתי לבת לאיזה רב לפנות, אבל עלינו לחנך את בנותינו שתפנינה לרב (ורצוי לרב קבוע) בכל השאלות המעסיקות אותן ותקבלנה את פסקיו כ"ציות עיור". במקום להוציא חוברת ארוכה ומייגעת, היה מיטיב העורך לעשות לו הציע לבת שמו וכתובתו של רב מורה הוראה המתיר לה למעשה (או מחייב לפי טענתו) להתגייס לצבא. יתירה מזאת, אני לתומי חשבתי כי הקיבוץ הדתי הגאה ב"אחריותו ומחוייבותו של הציבור הדתי , לאומי כלפי המדינה והעם" (עמ` 31), יעודד את הבנות מוסרית ומעשית, להשמע לפסקי הרבנות הראשית לישראל. בשם הממלכתיות, הלאומיות והנאמנות למדינה יש לתמוך ולחזק את מוסד הרבנות, ומי יעשה אם לא מי שהוא דתי לאומי.

אם אין הרבנות הראשית גוף הלכתי מספיק כשר, הרי שלקיבוץ הדתי כחלק מן המפד"ל יש גוף בדמות חבר הרבנים של המפד"ל. לשם מה קיימים גופים אלה? האם רק כדי לסמוך עליהם במכירת הקרקעות בשמיטה ואמירת הלל ביום העצמאות? גם אם מסכימים עם העורך כי "במציאות יש כמעט בכל נושא חילוקי דעות בין בעלי ההלכה", הרי שאם יש לך נושא אחד שבו יש הסכמה מוחלטת בין הרבנים, הוא נושא גיוס בנות לצבא למעשה. לצורך שכנוע הבת לבחור בדעת תורה כרצונה, מגייס העורך, במבוא לחוברת, את דברי הירושלמי והמהר"ץ חיות. כאמור, אין מאמר זה עוסק במו"מ הלכתי וברצוני להביא לתשומת לבו של הקורא כי הרב שלמה דייכובסקי שליט"א דן באריכות בנושא "דעת תורה בהלכה" במאמר מקיף שפורסם בכתב העת "מורשה" ח` קיץ תשל"ד. (חושבני כי משם הגיע העורך לירושלמי ולמהר"ץ חיות הנ"ל.

ואם כן לא פלא שאינו מפנה את הקורא למאמר שמסקנותיו אינן תואמות את רוח המבוא לחוברת). אביא כאן מספר מסקנות של הרב דייכובסקי במאמרו הנ"ל: • א. הסמכות, מכוח ההסכמה, קיימת גם בימינו (שלא כדעת המהר"ץ חיות). • ב. ראוי שכל אדם או גוף ציבורי יקבל על עצמו סמכות תורנית. רצוי שיבחר לעצמו סמכות אחת ולא סמכויות מספר, כדי שלא יסתבך ב"דעות תורה" שונות. • ג. שלושה תחומים בחובת ההזדקקות ל"דעת תורה": • 1. תחום שאין לו כל משמעות הלכתית (דוגמה קיצונית: באיזה צבע לצבוע את רשות הרבים? או: האם לבשל פתיתים או איטריות?). בזה אין דעת תורה. • 2. תחום הלכתי - חובת ההזדקקות מוחלטת. • 3. תחום מסופק - יש צורך לשאול סמכות הלכתית, שאלת חכם, אם הדבר הוא אכן בתחום שאלת חכם. ד. ראוי לכל גוף ציבורי לשתף בדיוניו אדם גדול או להביא את החלטותיו בפני סמכות הלכתית כדי לקבוע אם אין בהן "שאלות חכם".

קידוש השם בסיום דבריו מקדיש העורך פרק ל"חילול ה` וקידוש ה` ואלה דבריו (עמ 31): למרות דברי ההלכה המפורשים בזכות השרות, הן הצבאי והן הלאומי, למעלה ממחצית בוגרות בתי הספר העל יסודיים הממלכתיים -דתיים משתמטות מכל דרך של שרות, ובציבור החרדי נוהגות כך כמעט כל הבנות. רבות מאד מבין המחצית המשרתת מבנות הציבור הדתי לאומי מסתפקות בשרות לאומי בן שנה, כלומר משתמטות משנת שרות אחת ... המצב הנוכחי מחייבנו להיזקק בדיון זה לעיקרון ההלכתי חילול ה` קידוש ה`.

ההשתמטות מכל צורה של שרות היא בגדר חילול ה`. (ההדגשות במקור) שימו לב, בכלל הבנות שזכו לתואר "משתמטות" כלולות גם הבנות המשרתות בשרות לאומי בן שנה אחת. גם כאן נטל מר כהן את השם לפסוק הלכות בנושא קידוש ה`. לא מפי מר כהן אנו חיים ולא הוא ילמדנו הלכות חילול ה`, אך ברצוני לשאול: • א. פרסום חוברת מטעה, מסלפת ביודעין ומכשילה בנות תמימות. • ב. ציטוט סלקטיבי של רבנים והונאת הקוראים כאילו התירו גיוס בנות תוך ידיעה כי דעתם למעשה הפוכה. • ג. עידוד בנות לזלזל בדעת תורה ולבחור בה כמלבושי אופנה. • ד. התגאות בעובדה כי בנות הקיבוץ הדתי משרתות בצבא תוך רמיסת דעת תורה בריש גלי.

כיצד יש לכנות מעשים אלה? קידוש ה? אתמהה! סיכום לסיכום, גיוס בנות לצבא אסור למעשה באיסור ברור. שמות כגון: "נח"ל בני עקיבא", "נוער הדתי העובד", "מחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך והתרבות" ו"מורות חיילות",אינם גורמים להיתר כפי שראינו לעיל.

חוסר האמינות בהבאת דברים בצורה סלקטיבית מוצא את ביטויו הברור בציטוט חלקי של דברי הרב ש. ישראלי שליט"א. בין הקטע המצוטט מדברי הרב בעמ` 10 של החוברת של יחזקאל כהן לבין הקטע המצוטט בעמ` 5, כותב הרב ישראלי: למרבית הצער היינו עדים ב/שנה האחרונה לתוספת חילול ה` ע"י גלויי שחצנות מצד חוגים הנחשבים על המחנה הדתי נגד שרי התורה הרבנים הראשיים לישראל (עיין ב"התורה והמדינה" כרך ה-ו, תשי"ג-תשי"ד, "עם הקובץ", עמ`ו) אין לנו הגדרה טובה יותר של הכותב מר כהן מאשר זו המופיעה בדברי הרב ישראלי. אף אם ימצא הקיבוץ הדתי דעת יחיד של גדולבישראל המתיר למעשה לבת לשרת בצה"ל, כיצד נציבו מול דעת הרבנות הראשית לישראל, חבר הרבנים של המפד"ל, רבה המנוח של ירושלים הרב צבי פסח פראנק, ה"חזון איש", הרב ישראלי ושאר רבני ישראל אשר תקצר היריעה מהכילם.

בנות ישראל המדקדקות במצוות ונאמנות לפסק ההלכה של הרבנות הראשית לישראל ושאר רבני ישראל הפוסקים, ואינן מתגייסות לצבא, חלילה לנו מלהכתירן בתואר גנאי של משתמטות. על אף רצונן העז לשרת בצבא הן אינן עושות כן משום נאמנותן ומסירותן לפסק ההלכה הברור, וכך היא דרכה של תורה. ה"משתמטת" האמיתית היא זו המתחמקת מקיום מצות חכמים.