מה יחס היהדות ליום הולדת ?

שלום אסנת

הכלל הנקוט בידינו כאשר אנו באים לבחון מושג ולקבל הבנה כיצד להתייחס אליו בתורה, זה לבדוק היכן מופיע לראשונה בתורה, המקום הראשון שמופיע בתורה הוא המקום שנגלית בו עיקר מהות המושג, כך לימדונו רבותינו.

יום הולדת מופיע לראשונה אצל פרעה מלך מצרים וזה לשון הפסוק בבראשית פרק מ`: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו" אם כן הראשון שחגג יום הולדת היה פרעה. מה היה המיוחד בפרעה? זה שהיה לא יהודי? היו לא יהודים לפניו. אולי זה שהיה מלך? גם היו מלכים לפניו.

המיוחד בפרעה ובשושלת מלכי מצרים בכלל היה הייחוס שלהם לעצמם אלוהות, פרעה כמלך אחז שהוא כוח אלוהי , הדבר מבואר במדרש בכמה מקומות אחד מהם זה שהיה מסתיר את הצורך שלו להתפנות לנקביו כשאר בני אדם, כי הרי הוא אלוה שלא כפוף לטבעיות.. והיה הולך לנילוס להתפנות לצרכיו ללא ידיעת עבדיו. ואכן מי שחושב שהוא אלוה ראוי לו לחגוג יום הולדת.

כיון שנולד שלם בכל מעלותיו נולד לתוך שלטון ללא מיצרים בכל עמו מה יותר טוב מלחגוג לידה והתגלות של מציאות אלוהית כזאת. אבל אדם רגיל שלידתו רק מהווה תחילה של תהליך שמי יודע מה סופו. אולי יחטא ונמצא שלא היה כדאי כל בואו לעולם. אולי נולד לתוך עוני ומחסור קשיים ותחלואים שיהיו קשיים מנשוא.

והרי על זה נחלקו בית שמאי ובית הלל שלוש שנים האם נוח לאדם שבכלל נברא. וזה לשון הגמרא בעירובין: ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו: זאת אומרת שהמסקנה של מחלוקתם הייתה שלא נוח לאדם שנברא , הסיכון גדול על הרווח והיה עדיף שלא נברא , אלא אחרי שנברא כי כך רצונו של הקב"ה לברוא אדם, יפשפש וימשמש במעשיו (ולא נכנס כעת לביאור הפירוש והחילוק בין משמוש לפשפוש) .

אם כן מה יש לחגוג את יום הלידה? וניתן להרחיב את זה לשאר אנשי העולם, מי שבריאתו היא חד פעמית וכל מהותו קשורה לחיי העולם הזה והתענוגים הגשמיים שבו אכן ראוי שיחגוג ויציין את יום לידתו אז נפתח לפניו הסיכוי היחיד לתענוג וחיים שמסתיימים עם מותו.

אך ביהדות ואצל היהודים מציינים את יום הפטירה ובייחוד אצל צדיקים (יש שמציינים את זה בסעודה ובשמחה ויש שבצום והתבוננות פנימית) וזה כיון שביום הפטירה אז נעמד האדם במלוא קומתו אחרי כל מה שרכש ובנה את עצמו בחייו ,ואחרי העמידה בכל הניסיונות והקשיים והצמיחה מהם ,אז רק ניתן לבדוק ולהסתכל לאחור לראות האם היה כדאי בריאתו ולידתו ואצל צדיקים אכן זה היה כדאי ושווה באותם חיים רק התחילו את ההכנה לשכר הנצחי בעולם הנצחי המחכה להם.

ואומנם אצל צדיקים נאמר שהקב"ה ממלא ימיהם ונפטרים ביום שנולדו. ולכאורה מה צורך ואיזה עניין יש בזה שלהפטר באותו יום שנולד? אלא טמון כאן סגירת מעגל של שלמות והתחברות ליום הלידה והגילוי שהכל היה כדאי . לברוא אדם לעמוד בקשיים לבנות אישיות ואיתה להפטר מהעולם ולנחול את הטוב הצפון ליראיו.