למה לא כתוב בקיצור לא תחמוד כל אשר לריעך

שלום וברכה

חז"ל לומדים מזה כל מיני הלכות באלו דברים מותר לחמוד ובאלו אסור.

מדרכי התורה להדרש בכלל פרט וכלל  -  שאין לך לכלול בלאו אלא כעין הפרט; כלומר, שמה שאסור לחמוד הוא דוקא דבר שדומה לפרטים הנזכרים. 

והמדרש לומד מאלו  פרטים, שאיסור החימוד הוא דוקא בדבר שנקנה, ודוקא בדבר שיש לו בעלים אשר לגמרי ברשותם להקנות את הדבר. 

ואמרו שם שמה שאסור הוא דוקא כשעושה מעשה מתוך החימוד, כגון שיפציר בבעלים כל כך עד שימכרו לו את אותו חפץ שהוא חומד, ואז, בקנייתו את אותו הדבר, הרי עשה מעשה, ואז עובר על הלאו. 

ולכן נזכרו פרטים אלו של עבדו אמתו שורו וחמורו. 

~~~

אמנם עדיין יש מקום לעיין, למה נזכרו כל הפרטים האלו, ולא מספיק אחד או שניים. ולא מצאתי טעם מפורש לזה בספרים. 

ואולי הסיבה היא, כי התורה נקטה מקודם הדבר שהוא הנסיון הכי קשה בלאו הזה, דהיינו, אשת חברו, וכמו שהזכירו המפרשים - שזהו ה"קנין" (מלשון "קנין" אישות) הכי קרוב לאדם, עד שנקראת בספרי הפנימיות "פלג גופא" שלו.  

לאחר מכאן נזכר (בדברות אחרונות) שלא יחמוד בית חברו, דהיינו הקרקע ומקום מושבו - שזהו עיקר הקנין שבכל קניני רכוש האדם: כי הוא (הקרקע) נותן את המקום שבו יוכל האדם לכלול ולהחזיק בו את כל שאר קנינו. 

לאחר מכאן היה ראוי להזכיר את כליו של האדם (וכמו שכתב הרמב"ם: ""כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו, וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו",וכו' -הל' גזילה ואבדה פרק א)  או דוגמא להם; אבל כנראה שהתורה נקטה לשון של קל וחומר: אם אפילו מה שאתה חומד  הכי הרבה אתה חייב לפרוש ממנו, כל שכן במה שאין אתה חומד כל כך הרבה שאתה חייב לפרוש ממנו. 

ונמצא לפ"ז, שארבעת הפרטים שנזכרו: עבדו, אמתו, שורו, חמורו, הם דוגמאות של הדברים הכי קשים לאדם להימנע מלחמוד. 

~~~

ובטעם הדבר נראה לומר בס"ד: 

כי מטבע האדם, שחומד דוקא לשלוט על מה שיותר גדול ועל מה שיש בו יותר כח, כי זה מראה על הכוח שלו - כי אפילו על הדבר שיש בו כל כך הרבה כח הוא שולט, והדבר הזה נכנע לו, והרי זה מראה על הכנעת חלקי העולם אליו. 

אם כן, מתוך קניני האדם, לבו של האדם באופן טבעי ימשך לחמוד יותר את אותם קנינים שיש בהם הכח הכי גדול, וכגון בן אדם שקנוי לו - שיש בו הכח הגדול של  נפש ה"מדבר"; וכן יחמוד יותר את הבהמות החזקות שיש לאדם שקנויים לו שיש בהם את הנפש ה"חי" - מאשר שיחמוד לשלוט על צמח או כלי דומם שברכוש חברו. 

ולכן, פירטה התורה איפה שהאדם צריך לרסן את עצמו במצוה זו הכי הרבה - שלא לחמוד עבדו של חברו (בחינת מדבר), ושלא לחמוד שורו של חברו (בחינת חי) - ומזה נדע בקל וחמור שצריך לרסן את חימודו בנןגע לכל שאר כליו ונכסיו של חברו.

~~~

ונשארת רק השאלה, למה אם כן, נזכר אמתו וחמורו - הלא היה מספיק דוגמא אחת מכל סוג?

ויש לומר בזה, שאם היתה התורה מזכירה רק עבד, אז הייתי חושב שאולי הלאו שייך רק למי שעובד כמו עבד גבר ולא באמה שהיא עובדת נקבה; לכן השמיענו התורה בזה, שאין פרט זה משנה לגבי הלאו. 

וכן אילו התורה הזכירה רק שורו, אז הייתי חושב אולי דוקא בבעל חי שהוא שור שייך הלאו - מכיון שבימים ההם (ככל הנראה) היה השור ה"כלי" והבעל חי העיקרי לפרנסת האדם בעבודתו את השדה - ואלי דוקא בזה אמרה תורה שלא לחמוד את השור של חברו; לכן השמיענו תורה שלאו דוקא שור אלא כל החיות שברשותו בכלל, והדוגמא לעוד חי שעושה מלאכה שיטה האדם לחמוד אותו הוא החמור, שהיו משתמשים בו בשביל הובלת היבול וסחורות ממקום למקום. 

הנלענ"ד כתבתי - ויהי רצון שהשם יתברך יצילנו מטעויות. 

בברכה, 

רב נחום