מפתחות לחיים

מפתחות לחיים: הדרכה מעשית לבני הזוג

בחיבורו הגדול "משנה תורה" מפתיע הרמב"ם את הקורא השטחי בכך שאינו מעניק הדרכה שוה לשני בני הזוג, אלא דורש מהבעל דרישות שונות מהאשה, ומהאשה דרישות שונות מהבעל

| כ"ו חשון התשע"ד |
אא

בחיבורו הגדול "משנה תורה" מפתיע הרמב"ם את הקורא השטחי בכך שאינו מעניק הדרכה שוה לשני בני הזוג, אלא דורש מהבעל דרישות שונות מהאשה, ומהאשה דרישות שונות מהבעל. אדם אשר אינו מבין את עומק ההבדלים שבנפש כל אחד מבני הזוג, כשילמד את דרישות הרמב"ם מהגבר יתקומם כנגד הפליית הגבר "לרעה", וכשילמד את דרישותיו מהאשה, יתקומם לצד ההפוך - כנגד הפליית האשה "לרעה"...

אולם לאור המבואר בפרקים הקודמים, דברי הרמב"ם שמקורם בדברי חז"ל בתלמוד, מובנים היטב וזוהרים. התורה תורת אמת היא ומלמדת את אשר כל צד צריך להעניק לזולתו לפי צרכיו הנפשיים, מבלי לנסות לצבוע את האמת בכחל ושרק כדי להצטייר יפה - כדרך רבים מן הפסיכולוגים ואנשי התקשורת בדורינו.

הנה כך, הבעל נדרש להיות מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו.[1] לענין אהבה, די שיאהב אותה במידה זהה לזו שהוא אוהב את גופו, ולכן הוא קשוב אליו כל כך. כלומר, כשם שהוא אוהב את עצמו, ומתוך אהבה זו דורש הוא את טובת גופו ודואג לכל צרכיו מיד כאשר מתעורר אצלו צורך כל שהוא, מבלי להמתין לקריסת המערכות שבגופו, כך יהיה קשוב לצרכיה החומריים והנפשיים של רעייתו. וכאשר מגלה שלפי טבעה או אופייה, או משום תפקידה ועיסוקה, זקוקה היא לעזרתו - בין בעשייה ובין בתמיכה נפשית - בעניין כל שהוא, אינו מזניח וממתין שתגיע למצוקה רגשית או לזעקה מסוג אחר ורק אז למלא את צרכיה. אלא רואה הוא ברעייתו את חציו השני, קשוב לצרכיה כאל צרכי גופו, ומעניק לה מתוך שאיפה לראותה מתענגת, שמחה ומאושרת. זוהי אהבה![2] אולם בכל מה שקשור לכבוד, כגון נושאים רגשיים הנוגעים לכבודה של רעייתו, בגדים מכובדים ואביזרים נלווים, דיבור מכבד שאינו פוגע או מזלזל, שבחים ומחמאות, בכל אלו ודומיהם עליו לדאוג לה יותר מאשר לעצמו. המתבונן במבואר בפרקים הקודמים יבין היטב שאין כאן הפלייה לרעה של הגבר. הדרישה ממנו להקדים אותה לעצמו כאשר באפשרותם לרכוש בגד אחד בלבד לחג או לאירוע משפחתי, אינה נובעת מזלזול בו. אלא מכיון שהיא קיבלה כלים נפשיים המתאימים לתפקידה בקן המשפחתי, ואחד הכלים האלה הוא הרגישות לאסטטיקה ועדינות כללית, הרי הצורך בבגדים נאים ומכובדים שיכבדוה, נעשה ממילא צורך נפשי אמיתי שלה הרבה יותר מהצורך שלו בכך. שהרי תחושת חוסר הנוחות שלו להופיע בחג או באירוע המשפחתי בלבושו הישן, תחלוף דקות ספורות לאחר הלבישה. ואילו היא כאשה, עלולה מאד לחוש במצוקה במשך כל אותו החג או הערב. משום כך נקודת האמת מחייבת שהיא קודמת לו. מאותה סיבה בעל הפוגע במילים ברגשות רעייתו מתוך כוונה להתבדח, אינו יכול לתרץ עצמו בטענה: עם כל חברי בעבודה אני מתלוצץ והם אוהבים את חוש ההומור שלי, ורק היא נעלבת. רעייתך אינה דומה לחבריך. טבעה שונה ואם היא מתלוננת אפילו פעם אחת או אף ברמז שדבריך (בפרט ליד אחרים!) אינם נוחים לה, עליך להתחשב בכך גם אם הדבר אינו קל עבורך. שהרי הנך פוגע בנקודה רגישה במיוחד באשה - בכבודה.

ואדרבה, על הבעל להרבות בכבוד רעייתו. הן בפעילות יזומה של דברי שבח אמיתיים בפניה על מעלותיה ומעשיה, הן בזהירות והימנעות מכל דבר הפוגע בכבודה, והן ברכישת לבוש ותכשיטים לפי כבודה ומעמדה. וכפי שכותב עוד הרמב"ם שם בהדרכתו לגבר: ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו. ובתלמוד[3] הורונו רבותינו:

"אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו".

כלומר, ייקרו וכבדו את נשותיכם, כדי שתתעשרו.

 ועוד נאמר שם:

"לעולם יהא האדם זהיר בכבוד אשתו. שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של האדם אלא בשביל אשתו. שנאמר:[4] וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ".

כלומר, אשה השמחה ומאושרת משום שבעלה מייקר ומכבד אותה, היא היא שער הכניסה לברכה ולשפע הכלכלי של הבית.[5] ולהיפך, להיפך ח"ו. ובכלל, אשה שבעלה מכבדה לפי צורך טבעה, דומה היא לפרח מטופח שמשקיעים בו כראוי, והוא פורח רענן ומלא חיים, כאשר המרויח הגדול הוא כמובן - "בעל" הפרח.

לעומת זאת נדרשת האשה שתעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך. מהלכת בתאוות לבו, ומרחקת כל מה שישנא.[6] שהרי הוא קיבל כלים נפשיים המתאימים למי שמופקד על מלחמת הקיום וההגנה של הבית. כלים חיוביים אלה החשובים ונדרשים כל-כך לקן המשפחתי, יוצרים אצלו בטבעו בהכרח את הצורך הנפשי להיות הסמכות הקובעת. אשה חכמה יודעת שאין שום השפלה או זלזול במעמדה כאשר היא מנווטת ומנהלת את ענייני הבית על פיו ומרחקת כל מה שישנא. יודגש כי אין כאן ציווי לבעל שיתנהג בבית כאילו הוא שר או מלך, אלא שהיא תעניק לו את תחושת הסמכות. והרי המציאות מוכיחה תוצאה מדהימה מפליאה ונפלאה מהנהגה זו. בעל שמקבל יחס כזה - כאילו הוא מלך בביתו, מוותר על "התפקיד", ובכל נושא שרעייתו מעלה בפניו הוא משיב לה עשי כרצונך, או לכל הפחות שואל הוא אותה לדעתה וברוב המקרים "מחליט" כרצונה (!). - ובכל מקרה, אף פעם אינו פועל להיפך מדבריה ללא הסכמתה ברוח טובה.

זוג שחי כך, הרי שניהם הופכים למאושרים עלי אדמות. היא מאושרת משום שמעצם טבעה אינה זקוקה לתחושת הסמכות הקובעת בבית,[7] ומאידך הבעל אשר מקבל מעמד זה מרעייתו, אינו פועל בנושאים החשובים לה בניגוד לרצונה. וכשזו האוירה בבית, הרי בדברים החשובים לו, מתגמשת היא בייתר קלות - דבר שגם הוא חלק מטבעה, שדעתה אינה כבידה ומקוּבָּעת, אלא נשים דעתן קלה.[8] גמישות הן ומוכנות לשנות את דעתן למען הבעל האוהב, לשמחו ולרצותו. ובלבד שהבעל לא יגרום במעשיו לרעייתו להתנהג ההיפך מטבעה.

ואכן, מהבעל דורש הרמב"ם שלא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן. שהרי הוא המשענת החסונה עליו נשענים הרעיה והקן המשפחתי כולו. כאשר הבעל מתהלך בבית רגוע, סבלן, מדבר בנחת ומלא שמחת חיים, הוא מחייה את רעייתו ועמה את כל הבית. שהרי אליו עיניה נשואות ומעצם טבעה הוא הוא כל תקוותה.

לעומת זאת, בעל עצוב מכל סיבה שהיא, משרה אוירה של אכזבה מרעייתו ומביתו. משום כך גם כאשר סיבת העצבות הינה חיצונית לחלוטין ואינה נוגעת כלל לבית, כגון עלבון שהעליבו מעבידו או מישהו ברחוב, קשיי פרנסה וכדו, אסור לו לבעל למעול בתפקידו - תפקיד הממונה על החוסן והביטחון של הבית. והרי כשהוא שמח וטוב-לב, מחייך מעודד ומקרין תקוה תמידית לטוב, כל הבית מאושר, חי ובטוח. ואילו כשהוא עצוב כל הבית שוקע באוירת דכדוך ומצוקה נפשית.

וכך לענין מידת הרגזנות. בעל שסגנון וטון דיבורו רוגז ועצבני, בעל הכועס במהירות מכל דבר ומטיל אימה יתרה, מלחיץ באופן נורא את רעייתו ואת כל בני ביתו. כל שמחת החיים נגזלת מהם שהרי הם יראים ופוחדים ממנו ומתגובותיו הרוגזות והזועפות. הוא רק נכנס הביתה - וכבר כל החיוּת והפעילוּת השְׂמֵחַה נפסקת - ממש בבחינת "משנכנס אב ממעטים בשמחה". הכל יראים מלשוחח עמו, עם ראש משפחתם, בפתיחות ובשקיפות הראויה לקן משפחתי בריא. שהרי מי יכול לצפות את תגובתו הכועסת. וכך, כולם ננעלים בתוך עצמם ואינם מסוגלים לשתפו בענייניהם. אל יתפלא אדם זה, אם אפילו בדבר הנוגע לאיסור הלכתי כמו חלב שנשפך בטעות לתבשיל הבשרי שהוכן לארוחת הצהריים ואסרו באכילה, פוחדת רעייתו לספר לו מחשש לתגובתו הזועמת. דבר העלול להכשילו באיסורים חמורים. וכמאמר חז"ל בתלמוד:[9] כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לשלש עבירות: גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת.

וראה שם מעשה באדם גדול שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו וכמעט האכילוהו אבר מן החי. ואלה הן דוגמאות להסתרת מידע חשוב מכל סוג שהוא, אשר הבעל גורם במעשיו שכך ינהגו אהוביו, בני ביתו, כלפיו. ובודאי שגם בהגיע ילדיו לגיל ההתבגרות והבגרות לא ישתפוהו בלבטיהם ובקשייהם, אלא יחפשו אחרים, לעיתים שליליים, להיפתח בפניהם.

המתבונן בדברי הרמב"ם יגלה, שאף על פי שגם לבעל חשוב לראות את רעייתו שמחה ולא עצובה, רגועה ולא רוגזת, לא מנה הרמב"ם דרישה זו ברשימת הדרישות מהאשה כפי שכתב ברשימת הדרישות מהבעל - לא יהיה עצב ולא רגזן. והסיבה ברורה. הרמב"ם לא כתב המלצותגם אם הן חשובות, אלא דרישות הכרחיות שבלעדיהן אין קיום לקן המשפחתי. הגבר לפי טבעו, מעצם היותו שר החוץ של הבית יכול להתמודד עם עצב או כעס של רעייתו. משום שאופיו וסדר יומו מסייעים לו לתפקד גם במצבים כאלה. עם צאתו מן הבית מוחו טרוד בעניינים שונים, הוא פוגש אנשים, משוחח, ומתמודד עם העולם שמחוץ לבית. לעומת זאת האשה, גם היא עובדת מחוץ לביתה אך בעיקר אם היא אשה שאינה עובדת מחוץ לביתה, שואבת את עיקר החיוּת ושמחת החיים מבעלה. וכשהוא עצוב הרי אור חייה כבה והיא דומה לירח ללא השמש המאירה אותו.

וכן לעניין הרגזנות. הבעל שקיבל את הכלים למלחמת הקיום וההגנה של הבית, תקיף הוא וחזק ומסוגל לעמוד במצבי רגזנות סביבו ללא נזק מהותי בנפשו, הרבה יותר מהאשה הרכה והעדינה בטבעה. משום כך אף על פי שגם עליה להיזהר שלא תהיה עצובה ורגזנית, אין הדבר גורלי למצבו הנפשי של הגבר. לעומת זאת הגבר נדרש במיוחד להקפיד מאד שלא יהיה רגזן בביתו. שכן אם לא די בכך שהיא רכה בטבעה וכל גילויי כעס ורוגז מקשים עליה, הרי גילויי רגזנות מהאדם החזק האמור להשתמש בחוזקו ותקיפותו דוקא להגן עליה והנה הוא מפנה כלים אלה נגדה, גישה כזו הרסנית לחלוטין עבורה.

וכך, אם היא חיה עם בעל העצוב דרך קבע, אור חייה כבה והיא הולכת ונובלת. ואם היא חיה עם בעל רגזן וכעסן, הרי אז או שביטחונה מתמוטט והיא נעשית שבר כלי שאינו מסוגל לתפקד, או שהיא חשה אם אין אני לי מי לי ופותחת בהשבת מלחמה שערה. כך או כך, שניהם מפסידים את האושר בחייהם. והמפסיד הגדול הוא זה שגרם לכל זאת ברגזנותו.

יש לציין שהדבר היחיד, אותו דורש הרמב"ם משני בני הזוג גם יחד ברשימת הדרישותההכרחיות לחיי נישואין מאושרים, הוא הכבוד.

מהבעל דורש הרמב"ם: שיהא מכבד את אשתו יותר מגופו.

ומהאשה הוא דורש: שתהא מכבדת את בעלה ביותר מִדַי.

שכן יחס של כבוד הדדי עומד בבסיס הצורך הנפשי של כל אדם. והפגיעה בו הינה גורלית ממש, עד כדי זעזוע מוחלט העלול למוטט כליל את חיי הנישואין.

המעמיק חקר בתכונות הנפש של הגבר והאשה על פי המבואר בפרקים הקודמים, יבין היטב מדוע שינה הרמב"ם את נוסח דרישת הכבוד מהבעל כלפי אשתו מנוסח דרישת הכבוד מהאשה כלפי בעלה.

הגבר נדרש לכבד את אשתו יותר מגופו משום שטבעה העדין על פי הכלים שקיבלה, עושה אותה רגישה הרבה יותר ממנו לכל הקשור לכבודה  - כהופעה הולמת, יחס מכבד וכדו, וכמו שהתבאר לעיל. ומאידך, מהאשה דורש הרמב"ם לכבד את בעלה ביותר מדי. הביטוי ביותר מדי נדיר ודורש הסבר.

נשים רבות נוטות לכבד את בעליהן פחות מהכבוד שמקבל הבעל מחוץ לביתו. לעצמן הן אומרות: בחוץ סתם מגזימים בהערכה כלפיו. הרי אני מכירה אותו בדיוק מי הוא. ממני, די לו במה שמקבל. כנגד תחושה נשית מצויה זו כלפי הבעל - די לו בזה, מכריז הרמב"ם:  שתהא האשה מכבדת את בעלה ביותר מדי. יותר מכפי שהיא סבורה שדי לו. ובפרט שהאשה אינה מרגישה צורך בסוג הכבוד הייחודי שהגבר זקוק לו, והיא עלולה להעניק רק לפי הבנתה את נפש עצמה. וזו סיבה נוספת להעניק יותר מִדֵי הבנתה.

נסיים פרק זה בעצה נפלאה לאשה מאת החכם מכל אדם.

בספר משלי נאמר:[10]

"דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר

וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה".

כלומר, טפטוף גשם הדולף אל הבית ביום סגריר, ואשת ריבים ומדנים, שניהם שווים. שלמה המלך ע"ה, מלמד בפסוק זה את האשה יסוד גדול וחשוב בעומק נפש בעלה, במה שנוגע להתייחסותו הפנימית לשעות שהייתו בבית. אשה הלומדת יסוד זה, מפנימה אותו ומתנהגת לפיו, מובטח לה שהשלום ישרור בביתה. ונבאר את הדברים.

הולך לו אדם ביום סגריר (יום גשום שהכל נסגרים בבתיהם. רש"י). גשמי עוז נתכים עליו והוא  נרטב מכף רגל ועד ראש. צועד הוא לביתו ואינו רוטן כלל שהרי מֵי הגשמים נדרשים וטובים לעולם. והנה, נכנס הוא לביתו ומגלה כי הגשם דולף בטפטוף מהגג לבית, וכבר הוא מוטרד ואפילו זועם ונסער. נשאלהו: הרי לגשמים העזים  שבחוץ  התייחסת בשוויון נפש, ומדוע טפטוף קל מטריד את מנוחתך? והוא משיב בכנות: "בחוץ, אני מסוגל ומוכן להתמודד עם גשמי זעף עזים ככל שיהיו. אולם בביתי, במקום האמור להוות קורת גג עבורי ועבור בני ביתי, איני מעוניין לסבול ולהשלים עם שום טפטוף".

והנמשל ברור. הגבר מסוגל לפי טבעו להתמודד עם כל מדון או גערה ונזיפה מחוץ לביתו: במקום העבודה, בתור לבנק, בקניות, בסידורים, ובדרך הביתה. שהרי שר החוץ הוא, וקיבל כלים נפשיים המתאימים לתפקיד זה. אולם קשה יהיה לו מאד אם רעייתו אשת מדנים היא המרבה בתלונות ומעוררת ריבים וכעסים. מטבעו חש הבעל בדרכו לביתו כי הנה תיכף יגיע לקורת הגג, לקן המשפחתי החמים והנעים שבו ימצא מרגוע מכל טרדות ותהפוכות היום שחלף עליו. וכשנתקל באשת מדנים בבית, כחותיו אוזלים והוא הופך לגבר חסר מנוחה וכעסן, המגיב בקיצוניות שלילית לכל פניה בכל נושא בבית.

לא פלא שבעלים כאלה מאחרים להגיע לביתם לאחר סיום העבודה. ונשותיהם המתלוננות על-כך אינן מבינות כי האיחור נובע מהצורך להירגע לאחר העבודה והפעילות הכללית מחוץ לבית. דבר שהבעל יודע כי לא ישיג בביתו עם הגעתו, ואף יקבל את ההיפך.

אשה המודעת להתייחסות פנימית טבעית זו של הבעל לביתו - בשונה ממנה  שביתה  הוא עיקר ממלכתה,[11] ומתוך כך  מבינה את הצורך הנפשי העמוק שיש לו באוירה רגועה בבית, מקבלת את בעלה בסבר פנים יפות בבואו לביתו - גם אם חלף עליה יום לא קל [ולענין זה, כן הוא גם להיפך. אם הבעל בבית, ורעייתו חוזרת מן השוק, ממקום עבודתה וכדו. הכלל הוא: הנמצא בבית מקבל בסבר פנים יפות את השב הביתה] היא מתעניינת בשאלה קצרה בשלומוומיד מאפשרת ודואגת לו לאכול ולשתות, לנוח ולהירגע מעמל היום. ורק לאחר כל זאת  פונה היא אליו ומעלה את הנושאים המטרידים אותה. וגם אז, עושה היא זאת באווירה נינוחה מתוך עדכון ודיון ענייני ללא עקיצות מילוליות וכעסים. וכשצריך להעיר פותחת היא בשבח לפני הביקורת ומסיימת בשבח. אשה כזו, אשת-חיל היא! המובילה את ספינת ביתה בבטחה לאווירה נפלאה של אהבה ואחווה, שלום ורעות מוצקים וברי קיימא.


[1] רמב"ם פרק טו מהלכות אישות הי"ט.

[2] וראה בהרחבה אודות האהבה להלן בפרק "אהבה מהי?".

[3] מסכת בבא מציעא נט, א.

[4] בראשית יב, טז.

[5] ביאור הדבר על פי הקבלה הוא: שורש הנקבה הוא בספירת מלכות שהיא כנגד האות ה. וגם שורש הפרנסה נמצא שם, בספירת מלכות. המכבד את אשתו, אינו מכבד את הגוף הנמצא לפניו, אלא את הנשמה הפנימית של האשה, ששורשה בספירת מלכות העליונה, וממילא מוריד לעצמו שפע פרנסה מאותה ספירה.

[6]  הרמב"ם שם.

[7] ואדרבה, ידועים דברי התנא דבי אליהו רבה ט: "אשה כשרה עושה רצון בעלה". אציין כאן את אשר שמעתי מהרה"צ אליעזר בן דוד שליט"א ששאל: מה הביאור במילים אשה כשרה, הרי כשרות הוא מטבע לשון השייך לנושא אחר לגמרי. והיה צריך לומר אשה טובה או אשה בעלת מידות וכדו. והשיב: מצאנו בלשון חז"ל שאדם או בעל חיים שאבר חיוני בגופו פגום עד שאינו יכול לחיות במשך שנה, נקרא טריפה (ראה מסכת חולין פרק ג, א). נמצא שמי שאינו שלם באופן מהותי על פי טבעו, אין לכנותו כשר. האשה אינה זקוקה בטבעה להיות הקובעת, ולכן קל לה - כל עוד היא  נוהגת לפי טבעה, לעשות רצון בעלה. וממילא, אשה הנלחמת עם בעלה במגמה להיות הגבר בבית, הרי טבעה כאשה, חסר ופגום...

[8] קידושין פ, ב.

[9] גיטין ו, ב.

[10]  משלי כז, טו.

[11] וראיה לדבר, אם נשאל בעל עובד הצועד אל ביתו: כאשר תגיע לביתך, מה בדעתך לעשות? תשובתו תהיה: לנוח. לעומת זאת, אם נשאל אשה עובדת הצועדת אל ביתה: כאשר תגיעי לביתך מה בדעתך לעשות? תשובתה תהיה: לסדר לנקות ולארגן, לבשל ולכבס...

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.9 (90 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים