הרב יצחק יוסף

הרב יצחק יוסף לפרשת בראשית: הלכות שביעית

נושאי השיעור: לימוד הלכות שמיטה, חישוב השנה השביעית, יבול נכרי, היתר מכירה, גידולי חממות, כללי הפסיקה

| כ"ז טבת התשע"ז |
אא

הלכות שמיטה בשמיטה

א. בתחילת שנת השמיטה כל אחד צריך ללמוד הלכות שביעית, כי יש הרבה הלכות מעשיות השייכות לכל אחד, וכמו שכתבו התוספות במסכת סוכה (לט. סד"ה שאין מוסרין), שיש הלכות רבות בדיני שביעית ל"אין מספר". והגאון רבי אהרן עזריאל - היה אב בית דין בירושלים לפני כ-190 שנה - כותב בספרו כפי אהרן (ח"ב דף מו. הלכות שביעית סימן יא. בתשובה בערב שנת התרל"ד), שיש לדמות דין זה למה שאמרו בגמרא (מגילה לב.), משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. וכשם שבכל חג צריך ללמוד את ההלכות המיוחדות לאותו חג, הוא הדין בשנת השמיטה צריכים לדרוש בהלכות השמיטה, "ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו, כג).

 

ללמוד וללמד

ב. המבי"ט (ח"ג סימן מה) - היה בדורו של מרן הבית יוסף לפני כ-450 שנה - כותב, שבכל שנת שמיטה הוא היה לומד הלכות שמיטה, ובכל פעם שהיה חוזר על ההלכות היה מחדש בהם כמה דברים. לכן כדאי בשנה זו לייסד בכל מקום ומקום שיעורים בהלכה לבעלי בתים בדיני שביעית, וגם בחורי ישיבה ימצאו זמן ללמוד טוב את הלכות שביעית בחודשים הראשונים של שנת השמיטה.

 

זהירות יתירה

ג. מאוד צריך להזהר בדיני שביעית, שהרי אמרו בגמרא (קידושין כ.) שבעוון זה שאדם לא מקפיד בהלכות שמיטה, כגון שאינו נזהר בקדושת פירות שביעית וכיוצא בזה, מתקיים בו הפסוק "כי ימוך אחיך", ומי שילמד ויהיה בקיא בהלכות אלו לא יגיע חס ושלום ל"כי ימוך אחיך".

 

גם המחמיר צריך ללמוד

ד. גם מי שסומך על היתר המכירה, לא יחשוב שהוא פטור מללמוד הלכות שביעית, כי צריך לדעת מהיכן הוא רשאי לקנות ירקות בשנת השמיטה, שלא יהיה בהם איסור ספיחין. ומאידך צריך ללמוד היכן יש מקום להחמיר. לאחר שלמד ויודע את ההלכות, אז הוא יכול להחמיר אם ירצה, כי הוא יודע במה יש להחמיר ובמה אין צורך להחמיר. וכן מי שיש לו גינה פרטית, בודאי שהוא צריך לדעת היטב את כל הפרטים של דיני שביעית, כדי שידע מה מותר לו לעשות בגינה במהלך שנת השמיטה.

 

גם נשים צריכות ללמוד

ה. הנשים מברכות בכל בוקר ברכות התורה, למרות שנשים לא חייבות ללמוד תורה, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ודרשו חז"ל (בקידושין כט:) בניכם ולא בנותיכם, מכל מקום כותב בספר האגור (סי' ב) בשם מהרי"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מה), שנשים חייבות ללמוד את ההלכות השייכות להן, שהרי נשים חייבות לשמור שבת כהלכתה, ולכן הן צריכות ללמוד את כל דיני בישול בשבת, דיני בורר, דיני טוחן, דיני מוקצה, אמירה לגוי, וכן על זה הדרך. והוא הדין שאשה צריכה ללמוד דיני איסור והיתר, כמו הלכות בשר וחלב, הלכות מליחה וכו'. ומכיון שאשה צריכה ללמוד הלכות אלו, למרות שהיא פטורה ממצות לימוד תורה, הרי היא חייבת לברך ברכות התורה. והוא הדין בהלכות שביעית, בין איש בין אשה צריכים ללמוד את ההלכות השייכות לכל אחד, כי מי שלא ילמד, איך ידע?!

 

מי יורה דעה

ו. מרן בשלחן ערוך לא כתב הלכות שביעית, רק ביורה דעה (סימן שלא סעיף יט) כתב מרן דין אחד בהלכות שביעית, דין תרומות ומעשרות בשנת השמיטה, וששנת השמיטה היא בשנת שי"ג, אבל כל שאר הלכות שביעית לא הובאו בשלחן ערוך. ומטעם זה יש אומרים שבהלכות שביעית אנחנו הולכים בכל דבר כשיטת הרמב"ם שהאריך הרבה בהלכות אלו, וגם מטעם שהרמב"ם היה מרא דאתרא בארץ ישראל לפני מרן, וכשבא מרן רבינו יוסף קארו וחיבר את הבית יוסף והשלחן ערוך קבלנו הוראות מרן, אבל בדברים שמרן לא דיבר נפסוק כהרמב"ם בין להקל בין להחמיר, וכמו בדין ביעור פירות שביעית[1], לדעת הרמב"ם (פרק ז מהלכות שמיטה ויובל הלכה ג) הוא כמו ביעור חמץ, צריך לשרוף ולאבד את הפירות, אבל לדעת ר"ש (שביעית פ"ט מ"ח) ורוב הראשונים, די במה שהוא מוציא את הפירות מהבית ומפקיר אותם. וכתב חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל (בשו"ת אור לציון שביעית עמ' נד), שצריך לבער ממש את הפירות, כי קבלנו הוראות הרמב"ם.

אבל אין זה מוכרח, שהרי מרן כתב בהקדמתו לבית יוסף, שמאחר שראה שאין הלכה פסוקה במקום אחד, לכן חיבר לנו ספר שתהיה בו הלכה פסוקה בכל דבר ודבר, ובבית יוסף ערך את שיטות הפוסקים והכריע כשלשת עמודי הוראה, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, כאשר שנים מתוכם מסכימים לדעה אחת הוא פוסק כמותם, ואם שני עמודי הוראה נחלקו ביניהם[2] והעמוד השלישי לא גילה דעתו, "הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג לפנינו, אל הדעת אשר יטו רובם כן נפסוק הלכה". כלומר כאשר הרמב"ם והרא"ש חולקים באיזו הלכה והרי"ף לא גילה דעתו, אין פוסקים הלכה כהרמב"ם, אלא בודקים מה דעת רוב הפוסקים. ואילו היו רגילים בדורו של מרן לפסוק כדעת הרמב"ם, מדוע הוצרך מרן לחבר לנו בית יוסף ושלחן ערוך, הרי כולם פוסקים כדעת הרמב"ם? וגם מדוע פוסק כדעת רוב הפוסקים נגד דעת הרמב"ם? אלא ודאי שקבלת הוראות הרמב"ם בארץ ישראל לא היתה קבלה גמורה, כי היו קהילות שונות בארץ, ובכל קהילה נהגו כהוראות רבותיהם, וכל שאין שני עמודי הוראה בשיטה אחת, הולכים אחרי רוב הפוסקים. ולכן גם בדין ביעור פירות שביעית, די להוציא את הפירות מביתו ולהפקירם, כדעת רוב הפוסקים. ומי שמחמיר לאבד את הפירות, הרי זו חומרא דאתי לידי קולא להפסיד את פירות שביעית בידים.

 

חישוב השנים

ז. יש מחלוקת איך לחשב את מנין השנים כדי לקבוע מתי שנת השמיטה, יש אומרים שמחשבים מבריאת העולם, כל שנה שביעית היא שמיטה, ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת חמשת אלפים תשע"ה היא שנת השמיטה, זו השמיטה מספר 825 מבריאת העולם. ויש אומרים שיש לחשב מהשנה שנכנסו לארץ, ולפי זה שנה הבאה - שנת תשע"ו - היא שנת השמיטה. הרמב"ם (פ"י מהלכות שמיטה ויובל ה"ב-ו) הביא את הדעות במנין שני השמיטה, ולבסוף כתב: ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכו', ועל זה אנו סומכים, וכפי חשבון זה אנו מורים לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהם ראוי להתלות. עד כאן. ומרן הבית יוסף הביא את דברי הרמב"ם והחולקים, וכתב לבסוף: וכן המנהג היום בארץ ישראל, כי שנה זו שהיא שנת הרצ"ט נהגו שמיטה. וכן נוהגים כולם הלכה למעשה, ששנה זו - שנת תשע"ה - היא שנת השמיטה, ולא חוששים לדעות האחרות.

 

החרם של חכמי צפת

ח. המהרשד"ם (חיו"ד סימן קצב) - היה בדור סמוך למרן לפני כ-450 שנה - כותב בענין שנת השמיטה, שאין צורך להחמיר ולנהוג שמיטה שנתיים, וכתב עוד שאין לנהוג קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי, וכתב שחכמי צפת בדורו של מרן הבית יוסף עשו חרם בענין זה. יש מפרשים שהחרם נעשה בענין שלא לנהוג שמיטה שנתיים, בקושי החקלאים מצליחים להחזיק מעמד במשך שנה[3], על אחת כמה וכמה במשך שנתיים, והרי ספק שמיטה בזמן הזה לקולא, ולכן אין להחמיר בזה. אולם מי שמעיין היטב בדברי המהרשד"ם יראה שהחרם היה על מי שנוהג קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי, ובפרט שכן מבואר בשו"ת אבקת רוכל (סימן כה) שחכמי צפת נידו והחרימו על זה. לכן אין להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי, או בקרקע שמכרו לגוי, בין שמכרו את הקרקע במכירה פרטית, ובין שהקרקע נמכרה לגוי בהיתר המכירה שעל ידי הרבנות הראשית.

 

מהומה על מאומה

ט. בשמיטה שעברה הגיע לידי באקראי עיתון חרדי, כמובן הכל משמים, "מקרה" אלו אותיות "רק מה'", ואני רואה מודעה בעמוד הראשון: מה שכתב 'רב פלוני' - כתבו 'שם המפורש'... - בילקוט יוסף (פרק טו סעיף ז) שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות של גוים, והוא מסתייע ממה שכתב מהרשד"ם, כמה הצטער החזון איש על הוראה זו, והיות והספר נפוץ, לכן אנחנו מגלים דעתנו שאין לסמוך על זה, כי זה זיוף. וחתומים על מודעה זו הגר"ח קנייבסקי, הגר"נ קרליץ, הרב שפירא, והרב ליפקוביץ. האם מפני שהחזון איש לא מסכים לפירוש הזה במהרשד"ם זה זיוף?! הרי אני הסתמכתי על פאת השלחן (סי' כג אות כט) שהיה לפי כ-160 שנה, וכן דעת כמה גדולי האחרונים שכתבו שאין לנהוג קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי, והסבירו שעל זה החרימו חכמי צפת, וכמו שכתב בציץ הקודש (ח"א סימן טו). וכן כתב באבן ישראל פישר (פי"ג מהלכות מאכלות אסורות) ועוד. וגם הרב בצלאל לנדא שחקר את הנושא הוכיח בראיות רבות, שהחרם שדיבר עליו מהרשד"ם היה על פירות שגדלו בקרקע של גוי, ודלא כהחזון איש. ואנחנו בילקוט יוסף הבאנו גם את דעת החזון איש וגם את דעת החולקים עליו, ומדוע לומר שזה זיוף וסילוף?!

נפגשתי עם הבן של הרב קרליץ ושאלתי אותו: למה אבא שלך חתם, ולמה לא קראתם לי לשאול אותי, הרי אני ב"ה חי וקיים, אם ראיתם את הילקוט יוסף בודאי ראיתם שיש בזה מחלוקת, ומדוע לכתוב סילוף?! אמר לי: אתה צודק, עומדים להוציא ספר על שביעית, ושם במכתב מאבא שלי נמחוק את השם שלך. אבל אם המכתב נשאר כמות שהוא, מה הועילו חכמים בתקנתם?! בזמנו הלכתי למרן זצ"ל והראיתי לו את המכתב נגדי, מרן הרגיע אותי ואמר שלא לשים לב אליהם. הם תלמידי חכמים גדולים, ואנחנו לא באים לפגוע בכבודו של שום חכם ח"ו, אבל להלכה אנחנו נוקטים שהפירוש האמיתי בדברי מהרשד"ם שאין לנהוג קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי.

 

היתר מכירה

י. יש מערערים על היתר המכירה של הרבנות, שהרי אסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל, שנאמר בתורה (דברים ז, ב) "לא תחנם", לא תתן להם חניה בקרקע (עבודה זרה כ רע"א), ומכיון שהחקלאים שולחים את הרב הראשי לעשות 'עבירה' זו של מכירת השדות לגוי, ואין שליח לדבר עבירה, השליחות בטלה והמכירה בטלה. אבל יש כמה וכמה תשובות על טענה זו. ראשית, יש אומרים שאין איסור לא תחנם אלא כשמוכר את השדה לצמיתות, מה שאין כן במכירה לזמן, כמו בהיתר מכירה, שלאחר שנה השדה חוזרת לבעליה היהודי, אין איסור לא תחנם. ועוד שיש אומרים שאין איסור לא תחנם אלא בגוי שעובד עבודה זרה, מה שאין כן בישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה, ובהיתר מכירה מוכרים את הקרקעות  לגוי שאינו עובד עבודה זרה. ובשמיטה הנוכחית מכרו את הקרקעות לגר תושב[4] - גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח - שבזה אין איסור לא תחנם.

 

גידולי חממות

יא. בירושלמי (פ"ק דערלה סוף ה"ב) הסתפקו אם מותר לזרוע בשנה השביעית בתוך הבית, כי בתורה נאמר (ויקרא כה, ד) "שדך לא תזרע", ומשמע דוקא בשדה אסור אבל בבית מותר, ומאידך גיסא נאמר (ויקרא כה, ב) "ושבתה הארץ", ומשמע אפילו בבית. ודין זה לא נפשט בירושלמי, ונשאר בספק. בדורנו הדבר מצוי שמגדלים בחממות, והרי זה כמו שזורע בבית, שהרי אינו תחת כיפת השמים אלא בחממות סגורות, והדבר תלוי בספק הירושלמי, ויש לנו כלל שבכל "תיקו" - דין שנשאר בספק - בש"ס, בדאורייתא הולכים לחומרא, בדרבנן לקולא, ובדיני ממונות אין מוציאים מהמוחזק, וכמבואר בדברי הרי"ף (ברכות יב.) הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות הי"א) והרא"ש (פ"ק דברכות סימן יד). וכן מבואר כלל זה בתשובות הרי"ף (סימן רצא). ואם כן הדבר תלוי אם שביעית בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, ובגיטין (לו.) נחלקו בזה רבי וחכמים, לדעת חכמים שביעית בזמן הזה נוהגת מן התורה, ולדעת רבי שמיטה בזמן הזה דרבנן, שנאמר "וזה דבר השמיטה שמוט", בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע (רש"י, כגון בזמן הזה שבטלה קדושת הארץ) אי אתה משמט כספים. בשו"ת הרשב"ש (סי' רנח) - בנו של התשב"ץ לפני כ-600 שנה - כותב בשם בעל הלכות גדולות, ורבי יהודה הנשיא אלברצלוני, ורבינו יהודה בן יקר, ובעל העיטור שאין שמיטה בזמן הזה כלל. וכן דעת הרז"ה (בספר המאור גיטין פרק השולח). הם פסקו כדעת רבי, ופירשו את דברי הגמרא כפשוטה, שאין שמיטה בזמן הזה כלל, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא מתורת חסידות בלבד. וגם בספר חוקות הדיינים (סימן צד) הובאה דעת הראשונים הללו. ולפי דבריהם בודאי שאין מה לחוש לדיני שביעית בחממות, אבל גם לדעת רוב הפוסקים ששביעית בזמן הזה דרבנן, מכל מקום מאחר שבירושלמי הסתפקו אם שייך שביעית בבית, ממילא הרי זה בגדר ספק דרבנן להקל. וכן יש לצרף להקל את דעת הסוברים ששמיטה אינה בשנה זו אלא בשנה הבאה. ואמנם הגר"נ קרליץ בספר חוט שני (מהדורת תשע"ד, עמ' תקיא) כתב שאין לצרף ספיקות אלו - שמא שמיטה אינה נוהגת בזמן הזה ושמא אינה בשנה זו - אפילו לסניף בעלמא. אבל מה נעשה שהמבי"ט (הובא במשנה למלך פ"א מהלכות מגילה) כתב שיש לצרף לספק ספיקא את הדעה שאין שמיטה בזמן הזה. וכן כתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (הובא בספר איש אמונים דף ל ע"א אות ז), וכן כתב בשו"ת נחפה בכסף (סי' ד). לכן עם כל הכבוד אין הלכה כמותו, ואנחנו סומכים על גדולי הפוסקים שזהו ספק חשוב שניתן לצרפו לספק ספיקא להקל. אמנם דעת התוס' במסכת סנהדרין (כו:) ששביעית בזמן הזה דאורייתא, וכן כתב האור זרוע (ס"ס שלב) בשם הריצב"א. אבל להלכה אנחנו תופסים כדעת רוב הפוסקים ששמיטה בזמן הזה דרבנן, ובספק הולכים לקולא.

 

אנן בדידן ואינהו בדידהו

יב. החזון איש (בהל' שביעית סי' כב אות א) החמיר בדין חממות בשביעית, כיון שהוא חשש לדעת ספר יראים (סי' שא) והגהות מימוניות (פרק ב מהלכות חמץ ומצה הט"ז אות א) שבכל ספק בש"ס הולכים לחומרא, גם כשהוא ספק בדרבנן. ולכן יש מהאשכנזים שמחמירים בזה כי הם הולכים על פי הוראות החזון איש, הגר"ח קנייבסקי כותב בהקדמתו לספר דרך אמונה שהם פוסקים הכל כשיטת החזון איש. אבל אחר המחילה מכבוד תורתו אחרי החזון איש לא היה 'מבול'... יש לנו עוד פוסקים, ומדוע נעזוב את שלשת עמודי הוראה - שסוברים שכל תיקו בש"ס בדרבנן לקולא - ונלך אחרי הגהות מימוניות?! ובפרט שמרן הבית יוסף (או"ח סימן תלז) פסק כשלשת עמודי הוראה, ואנחנו קבלנו הוראות מרן. ויש עוד כמה הלכות שרואים בהן שהחזון איש פסק להחמיר, מכיון שאין לו את הכלל שהולכים אחרי שלשת עמודי הוראה. אבל לדידן כל ששלשת עמודי הוראה בשיטה אחת, הלכה כמותם. ובמקום שאין שלשת עמודי הוראה, הולכים אחרי רוב הפוסקים, וכמו שמרן הבית יוסף התווה לנו את דרך הפסיקה הזו.

 

מרא דאתרא של ארץ ישראל

יג. בחודש שבט תשל"ג - היתה גם כן שנת שמיטה - הייתי רגיל ללכת מידי פעם לסטייפלר, בכל פעם שהייתי מגיע מהישיבה לשבת בבית, הייתי הולך אליו ביום ששי או במוצאי שבת וקונה ממנו ספר קהילות יעקב, הוא לא היה מוכר את כל הסט, אלא רק את הספר על אותה מסכת שהקונה לומד, כי רצה שילמדו בספריו. קניתי ספר ורציתי לצאת, באותה שעה הסטייפלר היה לומד בחברותא עם הבן של רבי חיים גריינימן, וכשהגעתי למדרגות קרא לי לחזור, כשחזרתי שאל אותי הסטייפלר: האם אתה הבן של הרב פלוני? כן. למה אבא שלך הורס את הכל בשיעור שלו בבני ברק בבית הכנסת לעולי משהד, אנחנו בונים והוא הורס, אם לא היו שומעים לו לא היה איכפת לי, אבל הבעיה ששומעים לו... איך הוא חולק על החזון איש בדיני השמיטה, הרי החזון איש הוא מרא דאתרא בבני ברק?! כמובן שלא עניתי לו כלום, וגם כשהגעתי לבית לא סיפרתי למרן זצ"ל, אבל אחרי שנים סיפרתי למישהו והוא סיפר למרן, מרן קרא לי ושאל אם הסיפור הזה נכון, ואני אישרתי לו שהוא נכון. מרן שאל אותי: למה לא סיפרת לי? עניתי: מה זה יעזור, וכי תחזור בך? בשביל מה לסכסך, 'שועלים קטנים מחבלים כרמים'. אמר לי מרן: היית צריך  לענות לו, נכון שהחזון איש מרא דאתרא בבני ברק, אבל מרן הבית יוסף הוא מרא דאתרא של כל ארץ ישראל. אבל אז הייתי בחור צעיר, ולא יכולתי לדבר בפני הסטייפלר.

 

מעלת החזון איש

יד. אני זוכר לפני כ-50 שנה, חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה מגיע לבית שלנו, והיה מדבר עם מרן זצ"ל בלימוד, והיתה 'אש' ביניהם, ואחד הויכוחים ביניהם היה אם אפשר לחלוק על החזון איש, חכם בן ציון טען למרן שצריך לפסוק כדעת החזון איש, ומרן היה טוען לו, אבל אני מביא ראיות, וחכם בן ציון לא היה מקבל את דבריו. וזה פלא, כי חכם בן ציון בעצמו בספריו חלק על החזון איש.

מרן זצ"ל העריך מאוד את החזון איש, שהרי החזון איש הוא מהיחידים שמרן כותב עליו "פאר הדור", ולמרות שמרן ידע את ערכו שהוא פאר הדור והדרו, והיה לומד עד כלות הנפש, אומרים שכאשר הוא כותב על ספר מסויים שאינו תחת ידו, הכוונה שכבר אין לו כח לקום מהמטה ולהביא את הספר, ולכן בודאי שצריך להעמיק בדברי החזון איש כדי להבין אותם, אבל מותר לחלוק עליו כדרכה של תורה. מרן בצעירותו ביקר אצל החזון איש ודיבר אתו בלימוד, ונתן לו במתנה את ספריו חזון עובדיה ויביע אומר חלק א', והחזון איש נתן לו את ספריו. מרן זצ"ל אמר לי: דיברתי בלימוד גם עם החזון איש וגם עם הרב צבי פסח פראנק רבה של ירושלים, והיה הבדל ביניהם, החזון איש היה פוסק על פי דברי הש"ס והראשונים, אבל הרב פראנק היה בקיא גם בדברי האחרונים.

 

מלמד תינוקות

טו. כאשר מרן זצ"ל חזר ממצרים לא רצו לקבל אותו בישיבת פורת יוסף, אמרו לו: פתחנו ישיבה ולא מושב זקנים! מרן היה בסך הכל בן 30 ולא רצו לקבל אותו. הלך לראש ישיבת פורת יוסף רבי עזרא עטיה וביקש ממנו שיעזור לו להיכנס לישיבה, ורבי עזרא אמר לו: אין לי מה לעשות, ידי הגבאים תקיפה, הם קובעים, שהרי הם מביאים את הכסף. יש בזה חכמת חיים שלא להתעמת עם ההנהלה, 'בעל המאה הוא בעל הדעה'. מרן הלך ולימד בתלמוד תורה של סטמאר ברחוב יואל במשך שנתיים, יום אחד זימנו אותו להתגייס לצבא, אלא אם כן יביא אישור שלומד בישיבה, מרן ביקש מישיבת פורת יוסף שיתנו לו אישור לימודים כדי שיקבל דחיה מהצבא, ולא הסכימו. כשראה מרן שאין לו ברירה הלך ללשכת גיוס, אולי יהיה רב צבאי... והנה בדרכו הוא רואה את הרב יצחק רוזנטל מזכירו של הרב פראנק, הרב רוזנטל הכיר את מרן מבית הרב פראנק והתענין לאן הוא הולך, ומרן סיפר לו את כל אשר קרהו, אמר לו הרב רוזנטל: תבוא ללמוד אצלנו, מיד לקח אותו לכולל שלהם ברחוב תחכמוני פינת יפו, וקיבל מהם דחיה לצבא.

 

לא להתייאש

טז. יש אברכים שמחמת קושי הפרנסה הולכים ללמד בתלמוד תורה ואז מפסיקים ללמוד, כי מגיעים לידי יאוש וחושבים שלא יצא מהם כלום, אבל יכולים ללמוד ממרן זצ"ל שבשל קשיי הפרנסה הוצרך ללמד בתלמוד תורה, ואף על פי כן לא הפסיק לעסוק בתורה, וכל יום אחר הצהרים היה הולך לכולל של הרב פראנק, והיה לומד שם בחברותא עם הרב שמואל רוזובסקי שהיה אחד מגדולי ראשי הישיבות, ואמר לי מרן: ספר הלמדנות שהוא הכי קרוב לאמתה של תורה, זה ספר "שיעורי רבי שמואל".

 

נמתין שיגיע חכם עובדיה

יז. לפני כ-30 שנה פגש אותי הרב יצחק רוזנטל ואמר לי: יש לי סיפורים על אביך שאתה לא מכיר, וסיפר לי, שבכולל של הרב פראנק היו לומדים הרב שמואל רוזובסקי, הרב שלום שבדרון, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב מילצקי, והרב זלזניק, כולם אשכנזים, ומרן זצ"ל היה הספרדי היחידי והיה מגיע אחר הצהרים, בבוקר היו הלומדים מתווכחים ביניהם, וכשמרן היה מגיע היו מספרים לו על הויכוח שלהם, ומרן היה אומר להם: מה שאתה אמרת כך כותב בספר פלוני, אבל בספר פלוני חולק עליו, והיה מסדר להם את סברותיהם על פי דברי האחרונים, ומאז שראו את בקיאותו הנפלאה של מרן, כשהיו מתווכחים היה אומר הרב רוזובסקי: נמתין שיגיע חכם עובדיה ונשאל אותו...

 

אילו החזון איש ידע

יח. סיפר לי מרן זצ"ל: כאשר הרב ראובן כץ אב בית הדין בפתח תקוה הציע לו להתמנות כדיין בבית הדין שלו, הלך מרן להתייעץ עם החזון איש, אמר לו החזון איש שאם יש לו פרנסה אחרת שלא יתמנה לדיין בבית הדין של הרבנות, כי זה של הציונים, ומרן הודיע לרב כץ שהוא לא מעונין במשרה, על פי הוראת החזון איש. הלך הרב כץ לרבי עזרא עטיה וביקש ממנו שישכנע את מרן לשמש כדיין, רבי עזרא עטיה קרא למרן זצ"ל ואמר לו: אילו החזון איש היה יודע כמה אתה יכול להועיל לעולם הרבנות והדיינות, הוא לא היה מורה לך כך. אני אומר לך, אפילו שיש לך פרנסה אחרת תלך לבית הדין.

 

מעל 1,000 מקורות

יט. יש ששואלים: איך פוסקים על פי רוב הפוסקים, הרי צריך לפסוק על פי סברא? אבל כאמור, כבר מרן הבית יוסף התווה דרך זו, וכי רוב הפוסקים אין להם סברא?! תעיין ותבין גם את הסברא. היה ראש ישיבה אחד שלא הכיר את הפוסקים האחרונים, ותקף את מרן זצ"ל שמביא הרבה פוסקים בספריו ופוסק על פי הרוב, ואותו חכם דיבר בזלזול על אחד מהאחרונים מלפני כ-200 שנה, הוא חשב שזה אולי 'רב שכונה'... אמרתי לחכם אחד הגיע הזמן שמישהו יחבר ספר על כל הרבנים שמובאים ביביע אומר, כדי שאנשים יכירו אותם ואת מעלתם, מי זה ערך השלחן, ורבי חיים פלאג'י, ופתח הדביר וכו'. הלך וסיפר למרן זצ"ל שהוא רוצה לחבר ספר כזה, אמר לו מרן: וכי אתה בטלן?! כוונת מרן, שאם יש אחד שלומד רק בזמן ה'סדרים', שישב בין הסדרים ויחבר לנו ספר כזה. ביביע אומר (ח"ד חאו"ח סימן לד) יש תשובה אחת עם למעלה מ-1,000 מקורות! ומתוכם מאות פוסקים! וצריך להכיר אותם. לפעמים מרן זצ"ל מזכיר בסוף דבריו גם את רבני דורנו, שרבים מהם הם תלמידיו, ומרן מרוב הענוה שלו מביא את דבריהם כסיוע, אבל בודאי לא מסתמך על דבריהם, אלא על דברי גדולי עולם, ורק לאחר שבנה את הפסק כראוי מביא את דבריהם.

 

[1] לאחר שכלו פירות שביעית מן השדה, צריך לבער את פירות שביעית מהבית, יש לעקוב אחר הפרסום בעיתונים החרדיים, יש שם טבלאות עם הסבר בכל פרי מתי זמן הביעור שלו.

[2] בדרך כלל הרי"ף והרמב"ם בשיטה אחת, כי הרמב"ם נחשב כתלמידו של הרי"ף, למרות שהרמב"ם לא למד תורה מפי הרי"ף, אבל כל כתבי הרי"ף היו בידי הרמב"ם, והרמב"ם למד בשיטתו של הרי"ף. ולכן מצוי יותר שיש מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש, ולא בין הרי"ף להרמב"ם.

[3] בזמננו זכינו שיש הרבה חקלאים ששובתים בשנת השמיטה, ושומרים אותה כהלכתה, יש לזה גם כן עידוד מטעם הממשלה, שמייחדים לזה תקציב ומשלמים לחקלאים איזה סכום, והם יושבים כל השנה בכולל ולומדים תורה, ועליהם נאמר "גבורי כח עושי דברו" (תהלים קג, כ). מרן זצ"ל בשמיטות הקודמות היה מעודד תמיד את נציגי ש"ס שיסייעו לחקלאים בענין זה, זה חשוב מאוד שמקיימים את מצות שביתת הקרקעות כהלכתה, ומרן היה בא ומוסר לחקלאים שיעור תורה, ומחזק את ידם.

[4] לפי דין התורה אסור לגוי לגור בארץ ישראל, אלא אם כן יקבל עליו שבע מצוות בני נח, שעליו נאמר "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד, כא), גר צדק בודאי שאין לו לאכול נבלה, שהרי הוא יהודי גמור 'כמוני כמוהו', אלא המדובר הוא בגר תושב שקיבל עליו שבע מצוות בני נח והוא אוכל נבלות, גוי כזה מותר לו לגור בארץ, ומותר למכור לו קרקע בארץ. לדעת הרמב"ם (פרק י מהלכות עבודה זרה הלכה ו, ופ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט, ועוד) אין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג ויש סנהדרין, אבל בזמננו אין מקבלים גר תושב. ומכל מקום כתב הכסף משנה (פ"י מהלכות ע"ז הלכה ו) שגם בזמן הזה, אם כבר קיבל עליו שבע מצוות, אין מונעים אותו מישיבת הארץ.

לפני כמה שנים בא אצלי אברך אחד שרצה להקים סנהדרין, וביקש ממני לשכנע את מרן זצ"ל לתמוך בזה. הרמב"ם (פ"ד מהלכות  סנהדרין הלכה יא) כותב שאם יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו דיינים סמוכים שיכולים לדון דיני קנסות כמו הסנהדרין. בזמנו הרב יהודה לייב מימון - שהיה שר הדתות הראשון של מדינת ישראל - הקים את הרבנות הראשית לישראל במטרה שהיא תהיה כמו הגרעין וההכנה לסנהדרין. ולכן הרב מבריסק עשה חרם על "היכל שלמה" - בנין הרבנות הראשית דאז - שלא להכנס לשם, כי חשש שלא ימשיכו ויקימו סנהדרין, שהרי יש בדורנו רבנים לא ראויים, היה רב אחד - לא אזכיר את שמו - שהוא היה תלמיד חכם, אבל עם השקפות פסולות, הוא לא מבין כמה חשוב שבני תורה יעסקו בתורה בלבד ולא ילכו לצבא, ואם לא יקחו אותו לסנהדרין יגיש בג"ץ עד שימנו אותו, ויגרמו תקלות מכך.

כשהרב אלישיב רצה להתמנות לדיין בבית הדין הגדול, הוא חשש להכנס לבנין היכל שלמה מפני החרם, והלך לרב מבריסק לשאול אותו על כך, אמר לו: עליך לא נאמר החרם הזה, כי אדרבה אתה הולך להציל, שהרי תפסוק כפי הדין. ולפני כ-60 שנה כשמרן זצ"ל נבחר לדיין, גם הוא הלך לרבו רבי עזרא עטיה לשאול אותו, כל אחד הולך לרבו, ורבי עזרא אמר לו: החרם הזה היה של רבני האשכנזים לבני עדתם, הספרדים לא היו שותפים בחרם, אין דרכנו בחרמות, ולכן לא חל עלינו החרם. היום ברוך ה' בית הדין הגדול ומועצת הרבנות הראשית כבר לא מתכנסים בהיכל שלמה, ולכן אין יותר את החשש הזה.

על כל פנים כשאותו אברך בא וסיפר לי שהוא רוצה להקים סנהדרין, שאלתי אותו: האם יש עוד רבנים שתומכים בכך? אמר לי כן, ומנה לי כמה רבנים צעירים ולא מפורסמים, מ'ליגה ד'... אמרתי לו: בדבר כזה צריך את הסכמת גדולי הדור, כמו הרב אלישיב, הרב ואזנר, והרב שטיינמן. אמר לי: הם מתנגדים, אבל אנחנו נארגן רוב בלעדיהם... אמרתי לו: צריך רוב מנין ורוב בנין של חכמי ישראל, אי אפשר לעקוף את גדולי הדור. אבל הוא לחץ עלי לדבר עם מרן על זה, ואכן שאלתי את מרן אם ראוי להקים סנהדרין בדורנו, ומרן אמר לי: אם יבוא רב עיר פלוני וירצה להיות חבר סנהדרין, האם נוכל לתת לו? את עמיתו נמנה לסנהדרין, ואותו לא נמנה?! לא אכשור דרא. חזרתי לאותו אברך ואמרתי לו שאין דעתו של מרן נוחה מכך, וכיון שגדולי הדור לא מסכימים לזה שיוותר על הרעיון. אבל אותו אחד לא הסכים לוותר, הלך למאה ועשרים אברכים ונתן להם תעודת סנהדרין, והלך לגליל והקים שם את הסנהדרין, ושלח לי בדואר גם כן תעודת חבר סנהדרין...

הנקראים ביותר
הידברות שופס

שנה וברכותיה - היומן השנתי של הרבנית ימימה מזרחי תשע"ח

59לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

סט מחזורים כוונת הלב לנשים

אנשים מספרים על עצמם 8 - חיים ולדר

ילדים מספרים על עצמם 9 - חיים ולדר

כיסוי לבקבוק יין

קופת צדקה מהודרת

לכל המוצרים