פרשת אמור
פרשת אמור לאור המהר"ל: מה ההבדל בין שבת ליום טוב?
יום טוב הוא מעין ימות המשיח. בימים האלה אי אפשר לחדש דבר. אבל, מגמה שהחלה קודם לכן ניתן להעצים. ממילא, הכנות לשבת שהחלו בימות החול, יכולות להתעצם ולהגיע לידי שלמות וגמר גם ביום טוב
- אברהם וינרוט
- ט"ז אייר התשפ"א
פרשת המועדות נפתחת בציווי על - שמירת שבת.
כך נאמר (ויקרא כ"ג, ב'-ג'): "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת הִוא לה' בכל מושבותיכם".
לכאורה שבת אינה מועד ואינה חג. לא ברור אפוא מדוע נכללה השבת בפרשת המועדים?
אכן, רש"י שם תמה: "מה ענין שבת אצל מועדות?"
רש"י מתרץ כי השבת פותחת את פרשת המועדות כדי "ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלים עליו כאילו קיים את השבתות".
ברם, הסברו של רש"י לא ברור, שכן אם אין קשר בין שבת למועד, עדין תמוה מדוע פותחים את פרשת המועדות עם עניין לא קשור? ומה פירוש הדבר שחילול מועד הוא "כאילו" חילול שבת? מה פשרו של "כאילו" זה?
המועדים "נכללים תחת השבת"
המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר את דברי רש"י באומרו כי המועדים "גם הם נקראים 'שבת'". הכיצד? מכיוון ששבת היא מכלול שהמועדות מהווים פרטים שלו, כל מועד הוא זווית אחת וממד אחד של שבת. על כן, מי שמחלל מועד כאילו חילל זווית מסוימת של השבת.
המועדים נקראים בתורה לא אחת בלשון "שבתון". כך למשל נאמר ביחס לחג הסוכות (שם שם, ל"ט): "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באָספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון". המונח שבתון משמעו - בבואה מוקטנת של שבת, כמו "איש" ו"אישון", שכן האיש הדובר עמנו משתקף באופן מוקטן בחלק השחור שבגלגל העין.
בהקשר זה מציין המהר"ל כי יש שבעה ימי מועד: שני ימים של פסח (ראשון ואחרון של חג), יום אחד של עצרת (שבועות), יום אחד של ראש השנה (היום השני נקבע רק מחמת ספק ביחס למועד קידוש החודש), יום אחד של צום העשור (יום הכיפורים), שני ימים של סוכות (היום הראשון ושמיני עצרת/שמחת תורה). שבעה ימי חג אלו הם כנגד יום השבת שהוא יום שביעי וממילא אומר המהר"ל "המחלל את המועדות שהם נכללים תחת השבת, כאילו חילל את השבת, שהוא יום השביעי. והבן דבר זה היטב, ותמצא איך המחלל את המועדים כאילו חלל את השבת, שהמועדים הם חלקי השביתה, והשבת הוא כולל כל השביתה".
הכיצד נכללים המועדים בשבת?
ברם, הסברו של המהר"ל כי שבת היא מכלול שהמועדות מהווים פרטים שלו, טעון ביאור. לכאורה שבת ומועד הם דברים שונים בתכלית מבחינת מהותם. נבאר:
זמן
השבת היא זמן קבוע מששת ימי בראשית;
החגים חלים במועד שנקבע ע"י בית הדין, כפי שמסבירה הגמרא במסכת ברכות דף מ"ט עמ' א' כי אנו אומרים "מקדש ישראל והזמנים" שכן עם ישראל הוא שמקדש את זמני החגים.
איסור מלאכה
שבת מחייבת שביתה מכל מלאכה;
במועד לעומת זאת מותרת מלאכה הנחוצה לצרכי אכילה, כגון אפייה ובישול (מלאכת "אוכל נפש").
טעם
שבת אסורה בכל מלאכה כזכר ליציאת מצרים ומכיוון שהקב"ה שבת מכל מלאכה בעת בריאת העולם;
החגים לעומת זאת נקבעו מטעמים שונים לחלוטין (כל חג וטעמיו);
הכיצד ניתן לומר אם כן שכל המועדים נכללים תחת השבת, כאשר אלו דברים כה שונים, ומה פשר האמירה של המהר"ל המועדים הם "חלקי השביתה?"
נבין עניין זה לאחר שנבחן את מהותם של שבת ומועד כפי שעמד עליהם המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק מ"ו.
שבת היא מעין עולם הבא
המהר"ל רואה את השבת והמועדים מהיבט עמוק מאוד שלהם, שבו יש ביניהם מכנה משותף.
המהר"ל רואה במועדים ביטוי למעין "ימות המשיח" ובשבת ביטוי ל"מעין עולם הבא".
אכן, בגמרא במסכת ברכות דף נ"ז עמ' ב' מצינו כי השבת היא "מעין עולם הבא".
במסכת עבודה זרה דף ג' עמ' א' אף מצינו כי אומות העולם יבקשו לקבל חלק בעולם הבא והקב"ה ישיב להם: "שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת". עולם הבא מכונה אפוא בתואר שבת.
מה פשר הדברים הללו?
עולם הבא – רוחני וכמוהו השבת
כדי להבין את המהות של שבת כמעין עולם הבא, נעיין במהותו של עולם הבא כפי שבאר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ח' הלכה ב', לפיו עולם הבא הוא עולם רוחני ומופשט לחלוטין. ובלשון הרמב"ם: "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת... כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
בהתאם לכך נמצא כי שבת היא מעין עולם הבא במובן זה שהיא מציאות של חיים מופשטים שבהם יש הוויה רוחנית. יש להכין מערב שבת את כל הצרכים הפיסיים ו"מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת?" בשבת אין לעשות כל מלאכה, גם לא מלאכת "אוכל נפש". השבת היא זמן של קבלת שכר בלבד בגין טרחה שנעשתה בערב שבת, מכוח מלאכות שנעשו קודם כניסת השבת, בששת ימי המעשה.
ימות המשיח - עולם גשמי מתוקן
כדי להבין את המהות של יום טוב כמעין ימות המשיח, נעיין במהותם של ימות המשיח כפי שבאר
הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ט' הלכה ב', לפיו ימות המשיח הם מציאות גשמית הדומה למציאות שבה אנו חיים כיום, אלא שיהא זה עולם מתוקן שאין בו שעבוד מלכויות. ובלשונו: "וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא. אבל ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד".
יום טוב הוא מעין ימות המשיח
יום טוב הוא בבואה של ימות המשיח, במובן זה שחציו לה' וחציו "לכם" - יש בו ממד גשמי, אלא שהאדם מצוי במצב של גשמיות מתוקנת, שבה יש שמחת הלב וקרבת ה'. ואכן, ביום טוב מותרת עשיית מלאכה לצרכי "אוכל נפש" ומכאן כי אין זה זמן שיש בו רק קבלת שכר, אלא זהו זמן שיש בו גם יגיעה פיסית.
ימות המשיח כהכנה לעולם הבא
ההשוואה לימות המשיח ולחיי העולם הבא הועילה אפוא כדי להבין את מהות השבת ומהות הימים הטובים, אלא שלפי הסבר זה הימים הטובים שונים מאוד מן השבת, שכן זה רוח והפשטה וזה גשם ועונג. הכיצד אם כן מבוארים בדרך זו דברי המהר"ל כי שבת היא מכלול שהמועדות מהווים פרטים שלו? נראה כי ניתן להבין את הדבר עת שנמשיך ונעיין במשל, אודות הקשר והזיקה בין ימות המשיח לבין חיי העולם הבא. הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"ב הלכה ב'-ה' מבאר: "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד... כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל... ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת (שופעת) הרבה, וכל המעדנים מצויים כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... שנאמר (ישעיהו י"א, ט'): כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
כלומר, תכלית הטוב היא בעולם הבא שכולו רוחני, אך הדרך לטרקלין נשגב זה עוברת בפרוזדור המכונה ימות המשיח, שהוא עולם גשמי מתוקן ומשופע בכל טוב. מה ההקשר בין הפרוזדור לטרקלין? אין זאת אלא שתכליתו של עולם גשמי זה היא - לדעת את ה' ותיקונו של העולם בימות המשיח מוביל לכך. הכיצד?
בעולם מתוקן אין בחירה ואין תשובה
הגמרא במסכת שבת דף קנ"א עמ' ב' מבארת את הפסוק "והגיעו שנִים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קהלת י"ב, א') אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה". ימות המשיח שבהם העולם מתוקן ושופע טובה נקרא "שנים שאין בהם חפץ". מה ההסבר לכך?
המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק מ"ו מבאר כי הבחירה בין טוב לרע קיימת רק בעולמנו זה, שבו יש ערפל וחוסר בהירות. אבל, בימות המשיח, העולם יגיע לתיקונו וממילא לא תהיה בחירה חופשית, שכן האדם יראה עין בעין את תוצאות מעשיו בבהירות. ממילא, כשם שאין בחירה חופשית בהחלטה שלא לשתות רעל, שהרי התוצאה ברורה, כך לא תהיה באותם ימים בחירה שלא לחטוא, שכן אין בפני האדם שני צדדים שקולים, אלא התוצאה של מעשה החטא ברורה. באותה מידה, גם אין לאדם בימות המשיח זכות כשהוא עושה מעשה מצווה, שכן שיקולי התועלת שבדבר ברורים וממילא נעשה המעשה הטוב בלא שבידו בחירה חופשית.
על כן, מוסיף המהר"ל ומציין, כי בעולם המתוקן שישרור בימות המשיח, שבו הכול ברור ואין בחירה חופשית, אי אפשר עוד לחזור בתשובה, שהרי "אם יראה בימות המשיח הטוב שיעשה ה' לישראל, בודאי יחזור בתשובה כדי לקבל הטוב, ודבר זה אין נקרא תשובה כלל. לכך אמר הכתוב שיעשה תשובה קודם זמן המשיח, שזה נקרא בוודאי תשובה שלימה. אבל התשובה שהיא כאשר יתגלה המשיח, אין זה תשובה".
מגמות שהחלו בעולם הזה יתעצמו בימות המשיח
לכאורה, אם אדם לא יכול לתקן דבר בימות המשיח, מה תכלית קיומו של העולם בתקופה זו?
מדוע לא עבר העולם במישרין לחיי העולם הבא, שהוא הזמן שבו קוצרים את הפירות ומקבלים את השכר האולטימטיבי בעולם רוחני שכולו טוב?
על כך משיב המהר"ל ומציין, כי על אף שבימות המשיח אי אפשר לחזור בתשובה, הרי שיש אפשרות להמשיך מגמה שהחלה קודם לכן, בחיי העולם הזה. החלטות לשוב בתשובה, שהתקבלו מתוך בחירה חופשית בעולם הזה, ניתן ליישם ביתר שאת בימות המשיח, שבהם עומדים כל האמצעים לרשות האדם לעבוד את ה'. על כן "מי שהיה כבר צדיק כל ימיו, ולא התחיל לשוב בתשובה מחמת הטוב שה' עושה לצדיקים בימות המשיח, רק כבר היה צדיק לפני ביאת המשיח, בוודאי יקנה יותר מעלה בזמן המשיח".
כלומר, אי אפשר לשנות מגמה בימות המשיח, אבל תהליכים של התעלות שהחלו קודם לכן, ימשיכו ביתר שאת. ובלשון המהר"ל: "אם כבר הוא צדיק, אז בודאי אפשר שיקנה שלימות ומעלה יותר".
משמעותו העמוקה של עירוב תבשילין
המהר"ל השווה בין יום טוב לבין ימות המשיח.
ביחס לימות המשיח חידש המהר"ל כי יש אפשרות להעצים מגמה שהחלה לפני כן, ומי שכבר היה צדיק "בודאי אפשר שיקנה שלימות ומעלה יותר". ובכן, בדומה לכך נמצא כי יום טוב שהוא מעין ימות המשיח, יכול להוות זמן של המשך הכנה לשבת ביחס לדברים שהתחילו להתהוות בימות החול שקדמו לו. בדרך זו מסביר המהר"ל את עומק מצוות עירוב תבשילין.
מצוות עירוב תבשילין מבוארת בגמרא במסכת ביצה דף ט"ו עמ' ב' כך: אם חל יום טוב בערב שבת אסור להכין ביום טוב את צרכי השבת. כל ההיתר של מלאכת אוכל נפש מתייחס לצרכי החג עצמו ו"אין יום טוב מכין לשבת" (ביצה דף ב' עמ' ב'). אבל, אם אדם מתחיל להכין את צרכי השבת עוד ביום חול - בערב יום טוב, הרי שמותר לו להמשיך בכך גם ביום טוב. מדוע?
מבאר המהר"ל: כי יום טוב הוא מעין ימות המשיח. בימים האלה אי אפשר לחדש דבר. אבל, מגמה שהחלה קודם לכן ניתן להעצים. ממילא, הכנות לשבת שהיא מעין עולם הבא, שהחלו בימות החול, יכולות להתעצם ולהגיע לידי שלמות וגמר גם ביום טוב.
השבת היא גולת הכותרת של כל המועדים
בהתאם לכך מובן מדוע שבת נכללת בפרשת המועדים ואף פותחת את הפרשה, שהרי המועדים משולים לימות המשיח ושבת היא חמדת ימים ומעין העולם הבא. ימות המשיח מביאים לידי עולם הבא, שהוא היעד הסופי והתכלית של כל מעשי האדם. כלומר, המועדים הם זמן של הכנה לשבת, ומהווים רק תחנת ביניים בדרך לשבת. בימי החג השונים יש עדיין ממד פיסי בעבודת האדם, ורק "חציו לה' וחציו לכם". אכן, המועדות הם זמנים מרוממים יותר מימות החול, ויש בהם חלק שהוא "חציו לה'" אך זאת מכיוון שמגמות שהוחל בהם בימות החול ניתן להעצים ולהביא לידי גמר בדרך אל השבת. נמצא כי השבת היא גולת הכותרת והתכלית של כל המועדים.
הנה כי כן, יש שלושה מצבי צבירה לעולם: עולם הזה, ימות המשיח וחיי העולם הבא, ויש תנועה ממצב אחד למצב שנעלה ממנו. במקביל, יש שלושה מצבי צבירה לאדם. יום חול שכולו גשמי. מועד שחציו לה' וחציו לכם, ויום השבת שכולו קודש, מעין עולם הבא. שבת היא מעין עולם הבא במובן זה שהיא מציאות של חיים מופשטים שבהם יש הוויה רוחנית. יום טוב הוא בבואה של ימות המשיח, במובן זה שחציו לה' וחציו "לכם" - יש בו ממד גשמי, אלא שהאדם מצוי במצב של גשמיות מתוקנת, שבה יש שמחת הלב וקרבת ה'. מצב צבירה אחד מוביל למשנהו ויום טוב שהוא מעין ימות המשיח, יכול להוות זמן של המשך הכנה לשבת ביחס לדברים שהתחילו להתהוות בימות החול שקדמו לו. המועדים הם אפוא זמן של הכנה לשבת, ומהווים תחנת ביניים בדרך לשבת. על כן אמרו חז"ל כי "מי שמחלל את המועדות כאילו חילל את השבת", ואמר המהר"ל כי "המועדות נכללים תחת השבת". משום כך פותחת פרשת המועדים בחיוב לשמור שבת.
מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט