המדריך המלא לחינוך ילדים

הרב זמיר כהן - 6 כללים שכל מחנך צריך לשמור עליהם לטובת תלמידיו

לכבד את התלמיד, להראות לו דוגמא אישית, להקפיד מבלי להיות קפדן וכללים חשובים נוספים לכל מחנך

| י"ז אדר ב' התשע"ט |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

כאשר המורה נפגש בתלמיד מאתגר, הדרך הקלה ביותר היא להטיל את האשמה על אופי התלמיד, על הוריו שלא חינכוהו, על הרגליו, על המורה שלימד בשנה הקודמת, ועוד סיבות נוספות שונות, ובכך לפטור את עצמו מאחריות על עתידו של ילד זה. אולם מורה טוב המודע לגודל תפקידו ועושה מלאכתו נאמנה, אינו מחפש אשמים, אלא מנסה ללמוד להכיר את הילד, לחדור למתרחש בנפשו באמצעות מעקב מעמיק אחר התנהגותו ודיבוריו, ומחפש את הדרך לעזור לו לעלות על דרך המלך.

הניסיון מלמד כי מורה הנוקט בגישה חינוכית נכונה, קרי גישה המאגדת בתוכה את כללי ההדרכה התורנית דלהלן, מגלה שכל תלמידיו אוהבים אותו וקשובים לדבריו, ממושמעים ובעלי מצב-רוח מרומם, והאווירה הכללית השוררת בכתתו היא אווירה של שמחה ונעימות.

היסוד לכל הוא: פתיחת דלת לבו של כל תלמיד, כדי לאפשר לדברי ההדרכה והחינוך להתקבל כראוי. על המחנך לזכור, שעולמו של הילד סגור בפני זרים, ואינו כחומר ביד כל יוצר. הוא מבחין בדקויות ואינו מוכן לקבל הדרכה מכל אדם. משום כך, מחנך המבקש לפנות לילד, לחנכו ולקדמו, עליו לקבל תחילה "כרטיס כניסה" לעולמו הפנימי.

כרטיס זה מושג אך ורק כאשר הילד נוכח לראות שהמחנך בא לתת ולהעניק. בפניו יפתח הילד את שערי לבו ויהיה מוכן לקבל דברי מוסר והכוונה נכונה לחייו. שהרי הוא חסר דברים רבים וצריך עזרה בכל עניין. הוא כן מחפש וכן מבקש מנהיג שיבנה עבורו מערכת חיים איתנה, ויעניק לו תחושת בטחון עידוד ועזרה. הוא גם שואף לקנות ידע בנושאים רבים, רוצה לשמוע סיפורים עם מוסר השכל שירחיבו את אופקיו, ומעוניין ללמוד מבעלי ניסיון בחיים. אולם הוא רוצה לדעת ולהיות בטוח כי: "האדם הזה שלפני, אוהב אותי וחפץ בטובתי. ואפילו דברי הביקורת שהוא משמיע כלפי מידי פעם, באים מתוך אהבתו אותי ודאגתו לעתידי". וזהו שאמר שלמה בחכמתו, בעת פנייתו לזולת במסרי חינוך: "שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי, וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים" (משלי ד, י. וראה על כך בהרחבה בפרק "כללים במתיחת ביקורת").

מחנך כזה, נעשה בן-בית בעולמו הפנימי של הילד, וכל דבריו הטובים חודרים לליבו.

לאחר יסוד גדול זה, נתבונן בשישה כללים עיקריים הנדרשים מכל מחנך בכל פניה ושיחה עם ילד, בכל עת ובכל מצב.

 

כלל ראשון: כבוד ואהבת התלמיד

בדברם על כבוד התלמיד, נקטו חז"ל את המילים: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (אבות ד, יב).

לא נאמר 'השתדל' בכבוד תלמידך או 'היה זהיר' בכבודו. אלא על כבוד תלמידך להיות 'חביב עליך', כלומר, יותר מאהוב עליך, 'כשלך'. בדיוק כפי שהנך מחבב את כבודך האישי.

מעמד ערכו הגבוה של 'כבוד האדם', נובע מנשמתו הגבוהה שנבראה בצלם אלוקים. לכן פגיעה באדם בכל גיל שיהיה – מהוה פגיעה בנשמתו. משום כך אמרו בגמרא (סנהדרין קז.) 'המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא'. לפי שהפוגע בכבוד חברו פגע במהותו הרוחנית, בנשמה, ולכן גם הוא נענש בהפסד חלקו בעולם הבא – מידה כנגד מידה.

לפיכך, אמנם מותר וחובה על המחנך לנזוף בתלמידו בעת הצורך, אולם אסור לו בשום פנים ואופן לבזותו במילות גנאי ולהשפילו ברבים בעת התוכחה. אלא להתמקד לגופו של ענין בטעות שעשה, ולדרוש ממנו לשפר את הדבר להבא, על פי הכללים שצויינו בספר זה בפרק על מתיחת ביקורת.

מורה אשר אינו מסוגל לראות את תלמידו במעמד גבוה של אדם לכל דבר, ומתוך כך לחבב את כבודו של התלמיד ככבוד עצמו ממש, אל לו לעסוק בהוראה!

התבוננות מתמדת במעמדו הרוחני האמיתי של הילד בהיותו נברא בצלם אלוקים והשתייכותו לעם קדוש לאלוקים, בשילוב שימת לב למעלות המיוחדות המאפיינות כל תלמיד, מביאה את המורה בהכרח לחיבוב אמיתי של כבודו, וממילא לייקורו בעיניו.

כאשר התלמידים חשובים ויקרים באמת בעיני המורה, תחושת ההערכה והכבוד שבלבו מוקרנת ממנו אליהם במבטו, בסגנון ובטון דיבורו, ובגישתו כלפיהם. או אז גם הם משיבים באותה מטבע, והתוצאה נפלאה.

יצויין שאין בענישה או בנזיפה הבאה מתוך אהבה, כדי לפגום בקשר מיוחד זה. ובלבד שכאמור, גם סוג העונש או הנזיפה יהיו בהתחשב בכבוד הילד, שלא לבזותו ולרמוס את כבודו בעיני עצמו או בעיני חבריו.

וזהו שאמר שלמה בחכמתו בספר משלי (כז, ו): "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שֹוֹנֵא". שהנה, הפעולה המשמעותית ביותר המעבירה מסר של שנאה, היא מכה שיש בה לא רק כאב, אלא היא גם פוצעת. ואילו הפעולה המשמעותית ביותר המעבירה מסר של אהבה, היא הנשיקה. ובכל זאת, מלמדנו החכם באדם שאם מקבל המכה או הנשיקה קבע בדעתו התייחסות ברורה כלפי הנותן אותה, והוא מוגדר אצלו בתואר "אוהב" או "שונא", תתקבל המכה בתחושת נאמנות ואמינות כלפי הנותן האוהב, ובתחושת סלידה ודחיה כלפי המנשק השונא.

לפיכך, מה רבה חשיבות התדמית הראשונה של המחנך, אותה הוא  מצליח ליצור בלב תלמידיו עם כניסתו ביום הראשון ללימודים. באותה שעה, עת נעוצות בו עשרות זוגות עיניים, עליו להקרין כלפיהם מבט מכבד, חם ואוהב, במקביל לניהול סמכותי ברור של הכיתה. תלמידיו יקלטו את תחושתו האמיתית כלפיהם על פי שלוות פניו, שליטתו במצב, מבטו הרך והאוהב, החיוך המעודד שבקצות שפתותיו, ואפילו צורת הליכתו למקומו. ומאידך יבינו כי אין בכל זה בכדי לפגוע בסמכותו כמורה ובחובותיהם כלפיו כתלמידים. ומאותו היום והלאה, עליו לשוב ולהוכיח עוד ועוד במעשיו, בדיבורו, ובהנהגותיו, כי עומד הוא באהבתו הרבה אותם.

אך בכך לא די. מלבד ידיעת כל התלמידים כי אוהב הוא אותם כתלמידי כיתה נפלאה, על כל תלמיד ותלמיד להיות משוכנע כי מחנכו אוהבו באופן פרטי. זאת ניתן להשיג על ידי פיתוח קשר אישי עם כל תלמיד. קשר כזה נוצר ע"י התעניינות אוהדת (ולא חיטוט מציק), סיוע בכל ענין שהתלמיד צריך גם אם הדבר דורש מאמץ והקרבה מצד המורה, שבח על הישגי העבר, עידוד על היכולת בעתיד, הקרנת הבנה, והענקת התחושה כי "כל מגמתי היא שתחכים ותילמד ותצליח בחיים, והריני מוכן לתת מעצמי לשם כך" (וראה עוד בפרק "סיפור ולקחו").

 

כלל שני: סמכות המורה

עוד מנו שם חז"ל במשנה בין יתר החובות המוטלות על האדם: "ומורא רבך, כמורא שמים".

הוראה זו אמנם נאמרה לתלמיד, אולם כשם שבכל נושא ערכי וחינוכי מוטל על המחנך להקנותו לתלמידו, כך עליו ללמד את תלמידו, בעדינות ובחכמה, להכיר במעמדו המיוחד של מי שמלמדו, מבלי להעביר אליו מסר של התנשאות וגאווה.

הכרה זו נדרשת לא רק לצורך נכונות הילד לקבל מהמורה ערכים חינוכיים ולימודיים, אלא גם לנפש הילד, הזקוק מטבעו לדמות סמכותית אשר תעניק לו תחושת בטחון. זאת מלבד הצורך הכללי במשמעת כיתתית הנדרשת לניהול תקין של שיעור.

אולם על המורה לעשות כל מאמץ שמעמדו הסמכותי יושג באמצעות יראת כבוד, ולא מתוך יראת העונש. את זאת יוכל להשיג באמצעות היותו דמות למופת המשמש דוגמא לאדם בעל משמעת עצמית, אשר עומד בעצמו בכל הדרישות שדורש מתלמידיו. כגון: דיוק בזמנים, יושר במילים ובמעשים, קיום הבטחות, אהבת הזולת, רחמים על הזולת. ובמקביל, מנהיג את כיתתו בשיטת: סמכותיות חביבה. כלומר, דרישותיו מתלמידיו - אשר תמיד באות רק לתועלת עניינית ולא מתוך אינטרס אישי - חייבות להתבצע, אך אינו דורש אותן בלחץ וצעקות המשדרות תסכול ואי שליטה במצב, אלא בחביבות המשולבת בהקרנת סמכות של מי שקובע את 'המילה האחרונה' בכיתה.

כמו כן, על המורה להיזהר שלא להוזיל את כבודו בעיני תלמידיו, וכלשון הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ד, ה):

"אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם [אין הכוונה כאן לחיוך אדיב ואוהב, אשר אדרבה מחבב את המורה על תלמידיו, אלא לצחוק רעשני וזול], ולא לאכול ולשתות עמהם. כדי שתהיה אימתו עליהם, וילמדו ממנו מהרה".

בסיום דבריו, מלמדנו הרמב"ם יסוד חשוב. מכובדות המורה בעיני תלמידיו, מסייעת להישגיהם הלימודיים. משום שיראת הכבוד שבליבם גורמת להם להתרכז בדבריו, וממילא להבנה ולקליטה מהירות יותר.

 

כלל שלישי: דוגמא אישית

מובא בתלמוד (בבא בתרא טו ע"ב):

"מאי דכתיב 'וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים' (רות א, א) [מה הכוונה בכפילות 'שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים', הלא די היה לכתוב 'ויהי בימי השופטים']?

דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך [פריט קטן הנמצא במקום נסתר], אומר לו [הנשפט]: טול קורה מבין עיניך [חפץ גדול הנמצא במקום בולט סמוך לעיניים הרואות]".

פתגם תלמודי זה מלמד את כל הבא להוכיח את חברו, שיבדוק את עצמו תחילה. וכלשון התלמוד במקום אחר (בבא מציעא קז ע"ב): "קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים". ועל אחת כמה וכמה שעל כל דמות חינוכית להקפיד על עקרון יסודי זה, שהרי הוא מהוה דוגמא לתלמידיו.

עגום הוא מצבו של מורה אשר התנהגותו סותרת את דברי המוסר והערכים עליהם הוא מדבר בכיתה, וגדול הנזק החינוכי לתלמידיו של מורה כזה. גם מעמדו יורד פלאים בעיני תלמידיו, והוא נעשה נושא לבדיחות ולגלוג.

ומאידך, מורה המהווה דוגמא מוחשית לדברי המוסר ולערכים עליהם הוא משוחח עם תלמידיו, נעשה נערץ בעיני תלמידיו, ומהווה מודל לחיקוי.

לפיכך, על המחנך לזכור תמיד כי עיני תלמידיו בוחנות אותו בקביעות, וכי התנהגותו משמשת עבורם דוגמא לחיקוי. סגנון דיבורו של המחנך בטלפון או עם עמית מצוות ההוראה בשעת ההפסקה, הבעת פניו בהליכתו, תנועותיו בדיבורו, דרך אכילתו, וכל התנהגות טבעית אחרת, נבחנות ונלמדות על ידי תלמידיו. התרשמותם מאישיותו תקבע את גישתם אליו, לדברי המוסר שיאמר להם, ולכל דרישה שידרוש מהם. שהרי ילד מושפע מהתנהגות מחנכו בפועל, הרבה יותר מכל אמירה שיאמר לו, הן לחיוב והן לשלילה. והרי זה מחייב מאוד את המחנך לשקול כל מעשה וכל תגובה.

יתרה מזאת. גם בחייו הפרטיים, שלא לעיני תלמידיו, על המחנך לדרוש מעצמו התנהגות נאותה וסגנון דיבור מכובד ההולמים את תפקידו, כמי שמעצב את אישיות תלמידיו ואת השקפת חייהם. שכן הילדים ניחונו ב'חיישנים' מיוחדים הקולטים בשלב מסויים את דמותו האמיתית של המורה, ושום הצגה שנועדה להסתיר את האמת לא תוכל להועיל. וכבר מנו חז"ל את הקטנים בין אותם שניתנה להם נבואה משחרב בית המקדש (בבא בתרא יב ע"ב).

 

כלל רביעי: כאילו ילדו

עוד אמרו חכמים (סנהדרין יט ע"ב): "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

עם קבלת התפקיד ללמד ילד זה תורה, על המורה לחוש בליבו כי מעתה כאילו הוא ילדו! וכך, לחביבות כבודו של התלמיד, נוספת אהבת אב לבן.

קביעת הֶרְגֵּש זה בלב המורה כי ילד זה ילדי הוא! יוצר מטבעו קשר נפלא של אהבה בין המחנך והחניך. וכשילד מרגיש אהוב, הרי הוא פותח בפני אוהבו את שערי לבו, ודברי הדרכתו ואפילו דברי תוכחתו מופנמים ונקלטים היטב בלבו הרך של הילד.

זאת ועוד, החש כלפי בן חברו כאילו הוא ילדו, אינו ממהר להתייאש ממנו, גם אם הילד כשל פעמים רבות. הוא לעולם לא יסיק בדעתו כי אין תקווה לילד זה משום שאינו מסוגל להתקדם, אלא ישקיע את כל כוחו עבור הצלחת הילד, בדיוק כפי שאדם מוכן להתאמץ עבור הצלחת בנו.

מחנך כזה, מהרהר רבות ודן עם עצמו גם בשעות שלאחר הלימודים, באילו דרכים תחבולות ושיטות עליו לנקוט כדי להכניס חשק ושמחה בלב הילד בעת לימודו, וכיצד יוכל לסייעו ליישר את דרכיו. ומחנך כזה סופו שיצליח.

יצוין כי אדם גדול זה זוכה להיות אהוב בשמים, ותפילותיו מתקבלות ברצון, כמסופר בגמרא (תענית כד.):

"רב איקלע לההוא אתרא, גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. נחית קמיה שליחא דצבורא, אמר משיב הרוח ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם - ואתא מיטרא [רב נקלע למקום מסויים, גזר תענית ולא ירד גשם. ירד לפניו שליח ציבור, אמר משיב הרוח ונשב רוח, אמר מוריד הגשם ובא מטר] אמר ליה: מאי עובדך? אמר ליה: מיקרי דרדקי אנא [אמר לו: מה מעשיך? אמר לו: מלמד ילדים אני], ואית לי פירא דכוורא [ויש לי בריכה קטנה של דגים] וכל מאן דפשע, משחידנא ליה מינייהו [כל ילד שאינו רוצה ללמוד, אני מפתה ומשחד אותו בהם] ומסדרינן ליה [ומסדרם לפניו] ומפייסינן לה [ומפייס אותו במילים של חיבה והסבר התועלת שתהיה לו מהלימוד] עד דאתי וקרי [עד שבא מרצונו ולומד]".

והנה מעשה מרבי יהודה הנשיא, עד כמה אין להתייאש משום תלמיד כפי שאין האדם מוכן להתייאש מבנו, וכיצד להשתמש בשיטת הרוממות המחייבת, כדי לגרום לתלמיד לחוש מחוייב למעלתו הרוממה ומתוך כך למצות את כוחותיו עד ההצלחה המלאה.

בתלמוד (בבא מציעא פה ע"א) מסופר שכאשר רבי יהודה הנשיא נקלע לעירו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, התעניין אם יש לו בן לאותו צדיק. וכאשר נודע לו שבנו של רבי אלעזר ירד לשפל המדרגה משום יופיו הרב, הביאו אליו, הסמיכו לרב, ומינה עליו את רבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות אמו שילמדו ויתמוך בו. בכל יום היה אותו הבן אומר: 'לעירי אני הולך', והיה רבי שמעון מעודדו: 'חכם עשו אותך, וגלימת זהב פרסו עליך, ורבי קראו לך, ואתה אומר לעירי אני הולך?" עד שהחליט באופן סופי לפרוש מכל הרגליו הרעים ונשבע שיעזוב את בקשתו לחזור לעירו. וזהו רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון! (וראה עוד שם שהבטיח רבי יהודה הנשיא לבן בתו של רבי טרפון שאם יתקן את דרכיו וילמד תורה יחתן אותו עם בתו).

הרי לנו כמה מוסרי השכל ממעשה זה:

  1. רוממות מחייבת מועילה יותר מגערה משפילה.
  2. אם אין הזמן מאפשר לנו לסייע לתלמיד, חובה עלינו להצמיד לו חונך שזה יהיה תפקידו.
  3. אין להתייאש גם אם התלמיד חוזר ואומר: אני רוצה לחזור להרגלי הרעים. אלא יש להצביע בפניו על האמון שאנו רוחשים לו ולמעלותיו, ובוטחים בו שיצליח. אמון המגובה במעשים מצידנו ולא רק בדיבורים. עד אשר יגמור בדעתו לנתק כל סוג של קשר עם מדרגתו הקודמת.    

 

כלל חמישי: הקפדה כן. קפדן, לא!

בתואר 'קפדן' נקרא אדם שדרכו להתנהג בהקפדה עם תלמידיו. לאדם זה, אסור לעסוק במקצוע ההוראה.

כדי לאזן ילד המפריז בהתנהגות שלילית, מוטל על המחנך להראות לו לעיתים כעס והקפדה. אך לעולם אסור למורה להקפיד על תלמיד שהקשיב ולא הצליח להבין את החומר הנלמד - גם אם הוא שואל שוב ושוב ומבקש להבין. הקפדת המורה במקרה כזה, אפילו באופן חד פעמי, עלולה לנעול לחלוטין את רצון הילד ללמוד ולהחכים.

גם באשר לילד המפריז בהתנהגות שלילית, אסור למורה לנקוט כלפיו הנהגה קבועה של הקפדה. גם ילד כזה צריך לראות מפעם לפעם התחשבות ואפילו התעלמות ממעשי שובבותו, ולקבל מידי פעם דברי שבח וחיוך אוהב על מעשה טוב שעשה או לכל הפחות על השתדלותו. שילוב מסוג זה בהנהגת המחנך כלפי הילד מעביר מסר של הגינות והכלה, ומפתח בלב הילד רצון ושאיפה להשתפר ולהתנהג כראוי.

 

כלל שישי: בפיך ובלבבך לעשותו

כל מחנך, מהווה אומן החורט בלב חניכו את ערכי החיים, ומעצב את עולמו הפנימי. מפליא לגלות עד כמה חנן ה' יתברך את הצעיר, ואפילו עודו ילד, בחיישנים עדינים הקולטים שדרים נסתרים הטמונים בין השיטין של טון ונגינת דיבור המחנך, ושפת פניו ותנועותיו, אשר על פיהן קובע החניך אם המדבר מזדהה עם דברי עצמו וחי אותם באמת, או שמא אומר אותם מהשפה ולחוץ רק משום תפקידו.

המבהיל הוא, שבדרך כלל דברי המחנך אינם נמדדים אצל החניך על פי מידת אמיתתם מצד עצמם, אלא על פי מידת הזדהות המחנך עם דברי עצמו (!). שאם הוא אינו חש ואינו חי את שאומר, מה לי ולדבריו? הוא בשלו ואני בשלי.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.1 (11 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים