לשרוף גופה – כמו לשרוף ספר תורה

בעקבות פטירתה של האישה הגדולה הנערצת רונה רמון ז"ל, אשר לפי מה שנאמר בתקשורת צוותה שישרפו את גופתה, שאלו השואלים שנוהגים לפי ההלכה, מה עמדת ההלכה ביחס לשריפת גופת נפטרים?

ראשית לכל דבר, נמסור מודעה רבה, מדובר באמת באישה גדולה מאוד, עתירת זכויות, אשר התייסרה ייסורים גדולים מאוד. הן בכך שבעלה, היקר באדם אילן רמון ז"ל, נהרג בחקר החלל באסון מעבורת החלל קולומביה, ובזמנו זכיתי ללכת ולנחם אותה; ולאחר מכן בנפול עליה בנה, אסף רמון ז"ל, שהיה טייס גיבור חייל והוא מהגדולים שאין יכולים לעמוד במחיצתם; ולאחר מכן, היתה ידועה בפעילותה הגדולה והענפה למען כלל ישראל, ואוכלוסיות חלשות, ולקידום עניינים חשובים מאד; ולבסוף נפלה למשכב במחלה ומסרה את נשמתה לבוראה כשהיא בסה"כ בת 54 שנים.

אין מי שיכול לעמוד במחיצתה מבחינת ייסוריה, ואין אנו יודעים מה היתה המציאות שאליה היא נקלעה כשצוותה את הצוואה הזו. יכול מאד להיות שלא היתה מחוברת לאנשים שיכלו לומר לה מה בין קבורה ובין שריפה. יתכן שהתחברה לתפיסת עולם מסוימת, מבלי שנתנו לה להבין את ההבדל בין זה ובין זה.

בין כך ובין כך, לא עליה אנחנו מדברים כלל ועיקר, כי מי מאיתנו יכול בכלל לעמוד במחיצתה. אבל אנחנו מדברים אל שלומי אמוני ישראל, הללו שנוהגים לפי ההלכה, ואשר מעריצים אותה – ובצדק, שהם שואלים מה עמדת ההלכה ביחס לעניין הזה של שריפת גופה.

מבחינה הלכתית, לפי ההלכה שריפת גופה היא דבר אסור. נסביר במה דברים אמורים.

יש מה שנקרא מצוות קבורה. בגמרא מסכת סנהדרין בבלי דף מו' עמ' ב' שאלו, מה הדין אם אדם מצווה שלא יקברו אותו? ושם התפלפלו בגמרא: מהי התכלית של הקבורה? האם כדי למנוע ביזיון מהנפטר, או בשביל שתהיה לאדם כפרה? ונאמרו ראיות לכאן ולכאן, ולא הוכרע העניין.

הרמב"ם פוסק להלכה (הלכות אבל י"ב, א') את הדברים הבאים: "ההספד, כבוד המת הוא; לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר המקוננים והמקוננות, וסופדין אותו. ואם ציווה 'אל תספדוהו', אין סופדין אותו. אבל אם ציווה שלא ייקבר – אין שומעין לו, שהקבורה מצווה, שנאמר "כי קבור תקברנו" (דברים כ"א, כ"ג)". כלומר, הקבורה אצלנו היא מצווה. לכן, אם אדם מצווה שלא יקברו אותו, ההלכה קובעת שלא שומעים לצוואתו זו, לא מקיימים את צוואתו זו. זו גישתה של ההלכה.

בירושלמי, כתובות י"א הלכה א', מביאה הגמרא מצב שבו אדם גוסס שעומד למות מצווה שתי צוואות בפעם אחת: שלא יקברו אותו, ושיקנו שדה פלוני לפלוני, ולאחר מכן נפטר. ושם נאמר, "אם אין שורפים – אין נותנים". כלומר, הדבר פשוט שלא שורפים. לא מקיימים את צוואתו. שם, הדיון הוא בשאלה שכיוון שהוא אמר גם את העניין של נתינת המתנה לפלוני, האם כשהתבטלה מקצת הצוואה – התבטלה כולה לענייני הממונות, או לא? אבל רואים בעליל שזהו דבר פשוט, שלא שומעים לו בעניין של לשרוף את גופתו.

במדינת ישראל עדיין אין חוק המסדיר את ענייני הקבורה. אבל הגיעו לבית המשפט שני מקרים, ובית המשפט אמר, שאם אדם ציווה שישרפו אותו – צריך לכבד את צוואתו. כלומר, באנו למחלוקת בין ההלכה ובין הגישה של בית המשפט האזרחי. ההלכה אומרת, שאם אדם אומר שלא יקברו אותו, הוא גם יהודי, וההלכה היא מורת הדרך שלו, ולכן אין שומעים לו, אלא קוברים. ואם אמר שישרפו אותו, אין שומעים לו ואין שורפים אותו. זו עמדת ההלכה. לעומת זאת, לפי ביהמ"ש מכבדים את צוואתו.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

לאחר שנחשפנו לעמדה המשפטית ולעמדה ההלכתית, עלינו לציין דברים חשובים שחבל שיש מאחינו שרחוקים מתורה ומצוות לא שמים לב אליהם. יש מקרב אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות, לא רבים, מעט מאוד, אשר דוגלים בשרפה. והרי מאחר שמדובר באחים נאורים, אנשים משכילים, הרי כל מי שיעיין בהיסטוריה יראה ששריפת הנפטר באה מקרב חוגים אליליים, שאמרו שבשעה ששורפים את הגופה של נפטר – מתגלה האליל. לכן תמצאו גם בעולם הנצרות, שליד הכנסיות יש בתי קברות, וכשאדם נפטר, מכניסים אותו לתוך הכנסייה, שם עושים לו טקס השכבה. כלומר, בקרב האלילות היה כביכול קשר להתגלות האל, האליל, דווקא בזמן הפטירה. אנחנו רחוקים מאמונות אלו.

אנו מאמינים שאדם נברא בצלם אלוקים, דהיינו, הקדוש ברוך הוא נתן לו שכל לבחירה חופשית, ותורה, כדי שיזכך את נשמתו האלוקית. זאת כדי שבסיום חייו בעולם הזה, יזכה להיות בנשמתו הטהורה, בעולם האמת והנצח. לכן אצלנו, הגוף מהווה נרתיק לנשמה האלוקית, כמו שארונו של ספר התורה מהווה נרתיק לספר הקדוש. משום כך, כשם שהיו הכהנים נושאים את ארון הברית על הכתפיים, כן אנו מורים ובאים שבזמן שלוקחים את הנפטר לקבורה – לשאת את המיטה על כתפיים. גם כשנושאים קצינים וחיילים שנהרגו, אזי נושאים אותם בני אותה דרגה על כתפיהם, כי זה לכבוד ולתפארת שהנרתיק הזה שימש נשמה גדולה. לכן, חלילה כששורפים את הגופה, זה כמו ששורפים גיליונות של ספר תורה. ספר תורה מכיל בתוכו היגדים נפלאים מאד: "ואהבת לרעך כמוך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תיקום ולא תיטור", "לא תחמוד אשת רעך" ועוד ועוד. כשאתה שורף את הגופה הזו, כאילו אתה שורף את הגיליון של ספר התורה, שיש בן היגדים כה נפלאים. לכן היהדות מתנגדת מאד מאד לשריפת הגופה, ובעד הקבורה.

נכון, מצאנו אצל שאול (בספר שמואל א' פרק לא', יב'), שנאמר "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן (ששם נפלו בקרב) ויבאו יבשה וישרפו אתם שם". אז לכאורה, הנה – מלכים ובני מלכים, ושורפים אותם. אבל נאמר בהמשך, בפסוק הבא "ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה, ויצמו שבעת ימים". ראשית, הרי ברור שלא מדובר בשריפה כמו היום, בה מכניסים את הגופה לכבשן עם טמפרטורה גבוהה באופן כזה שכל הגופה, עם העצמות, הופכים להיות אפר. מפרשים מסוימים אמרו שלא שרפו את הגופות, אלא את כליהם של הנפטרים, כי יש הלכה ששורפי את כלי המלכים כדי שלא ישתמשו בכליהם, להראות כבוד והדר למלכים, שלא משתמשים בכלים שלהם. כך גם פסק הרמב"ם בסוף הלכות אבל: "מלך או נשיא שמת, יש להן לשרוף מיטתו וכל כלי תשמישו; ואין בזה דרכי האמורי, ולא משום השחתה: שנאמר "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים ישרפו לך" (ירמיהו ל"ד, ה'). כלומר, שורפים את כלי תשמישו כדי שזר לא ייהנה מהם, כי המלך הוא גדול ונערץ, ודווקא בגלל ההערצה – שורפים את כליו. אבל לא את גופתו. יש מפרשים שהסבירו ששרפו את גוויותיהם כיוון שהם נמצאו כבר עם ריקבון מסריח מאוד, אז שרפו רק את הבשר, ואילו את העצמות הביאו לקבורה, וצמו על כך שבעה ימים. כלומר, הצטערו וצמו על שנאלצו מטעמים היגייניים ומטעמים של כבוד הגוויה לשרוף את החלק הבשרי שבהם, כי גם זה אסור, אבל בנסיבות שהיו אז – נאלצו לשרוף.

הנביא עמוס אומר נבואת זעם על אומות העולם, לא רק על עם ישראל. "על שלושה פשעי מואב... על שורפו עצמות מלך אדום". שימו לב, לא רק את הבשר בלבד, אלא את העצמות. זה מנהג גויי. והנביא זועק על הדבר הזה.

נמצאנו למדים, כי אכן ע"פ תורת ישראל, שריפת הגופות היא איננה כהלכה ואין לשמוע לאדם שמצווה לשרוף את גופתו.

דבר נוסף בהקשר זה: הרי בשואה, הנאצים ימח שמם וזכרם הרגו בתאי גזים ושרפו את הגופות בכבשנים. לפחות מהבחינה הזו היו צריכים להתרחק, שלא להידמות לאותם דברים נוראיים שעברו עלינו בהיסטוריה היהודית, ועברו על האנושות ביחס לעניין הזה של שריפת גופות.

לכן אמרתי שאני תמה כל כך על אחים יקרים שהם רחוקים מתורה ומצוות, שהם מצווים לשרוף את גופתם. היו צריכים להתרחק מכך. כפי שציינתי, המקור לדרך זו הוא בתפיסה האלילית.

אין לי צל של ספק שרונה ז"ל הנערצת והמוערכת לא ידעה מספיק את כל העניין, מה זה שריפת גופה ומה היחס לקבורת גופה. היא אישה יקרה עם נשמה גדולה, רבת זכויות. משפחתה יקרה מאד, היא סובלת ייסורים רבים מאד, ולכן כל מה שאמרנו לשלומי בני ישראל שומרי ההלכה – שמצד אחד, לא יפסיקו להעריץ אותה, כי היא מופת ודמות לדוגמא. מצד שני, בנושא הזה של שריפת גופה, שידעו להיבדל מדרך זו. זה דבר שמבחינת היהדות יש לנו הרבה מאד מה לומר בעניין הזה, כפי שציינו בתמצית.

ה' ינחם את המשפחה היקרה נחמה שלמה, ולא יוסיפו לדאבה עוד, ובנחמת ציון ינוחמו.