מיומנה של משודכת

דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה - שלום: אלו חידושים קיבלתי השבוע על הפסוק הזה בזכות קוראת יקרה שלי, שהציעה לי לראות דברים קצת אחרת, לנטוש את כתיבת הטורים על הרווקות ולמענן, ולחיות במציאות 'שאולה' של המתנה בציפייה לאחד?

מדוע לא כל אדם שמתיימר להציג עצמו כמאמן אישי, באמת יכול להגיש עזרה? שיעור שלמדתי על בשרי, בדרך קצת קשה 

שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו המשודך משדר מסרים כפולים בפגישה: למה זה קורה, איך מתמודדים ומה המסר שלי לבחורים שמתנהגים כך?

השיחה איתו התחילה ברגוע, אבל כשעוד ועוד גלדים הוסרו - הבנתי שהסגנון לא מתאים לי, וניסיתי לחפש דרך עדינה לומר את זה. אלא שדבר לא הכין אותי להתקפה שבאה בעקבות הניסיון להוריד את ההצעה מהפרק 

ילד קטן על פסגת הר גבוה, עשיר שירד מנכסיו ומשלחת חילוץ: איך כל אלו קשורים אליי, ולמה קשה לי כל כך לוותר על האבדות?

איפה עובר הגבול הדק שבין 'פשרה' ל'וויתור' בשידוכים? טור תגובה לקורא בשם בועז שטען כי אנחנו הרווקות לא צריכות להתפשר, אלא לוותר 

התובנות האלו התבשלו בי על אש נמוכה במשך שנים, ועכשיו הגיע זמנן לראות אור - תרתי משמע: מכתב סיכום שנה לשדכניות באשר הן, מפרספקטיבה של רווקה מבוגרת (ולא פחות מכך מבורגת - בורג שיודע היטב את המקום שלו, ושמח בו)

אלול ממשיך. החיפוש עוד לא נגמר במציאה, אבל באלול הזה אני כבר מרגישה אחרת, ויודעת ש'עליתי על הגל הנכון'. מה הוביל לזה, ולמה אסור לנו להמשיך ולהתבוסס בחיפוש? 

סבא שלי עליו השלום, עזר בן חנה ז"ל, לימד אותי את אמנות הקרקור בפעם הראשונה. מה הקשר בין אלול לתרנגולות מקרקרות בלול, ומה באמת אני לוקחת עמי כצידה לדרך מהאלול (חיפוש) הזה?

אילו הייתי ילדה, הדמעות היו זולגות להן עכשיו בלי הכרה. אבל אני כבר לא ילדה.  כבר אסור לבכות על עוגת שוקולד שלא הצליחה - לא משנה כמה פעמים כבר ניסית לאפות אותה. לאן הלכו כל הדמעות על כל מה שלא צלח בחיי (מאז שהייתי ילדה עם צמות)? פגישה נדירה עם הפחד שאוהב עוגות שוקולד של ילדות קטנות