מיומנה של משודכת

דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה - שלום: אלו חידושים קיבלתי השבוע על הפסוק הזה בזכות קוראת יקרה שלי, שהציעה לי לראות דברים קצת אחרת, לנטוש את כתיבת הטורים על הרווקות ולמענן, ולחיות במציאות 'שאולה' של המתנה בציפייה לאחד?

מדוע לא כל אדם שמתיימר להציג עצמו כמאמן אישי, באמת יכול להגיש עזרה? שיעור שלמדתי על בשרי, בדרך קצת קשה 

שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו המשודך משדר מסרים כפולים בפגישה: למה זה קורה, איך מתמודדים ומה המסר שלי לבחורים שמתנהגים כך?

השיחה איתו התחילה ברגוע, אבל כשעוד ועוד גלדים הוסרו - הבנתי שהסגנון לא מתאים לי, וניסיתי לחפש דרך עדינה לומר את זה. אלא שדבר לא הכין אותי להתקפה שבאה בעקבות הניסיון להוריד את ההצעה מהפרק 

ילד קטן על פסגת הר גבוה, עשיר שירד מנכסיו ומשלחת חילוץ: איך כל אלו קשורים אליי, ולמה קשה לי כל כך לוותר על האבדות?

איפה עובר הגבול הדק שבין 'פשרה' ל'וויתור' בשידוכים? טור תגובה לקורא בשם בועז שטען כי אנחנו הרווקות לא צריכות להתפשר, אלא לוותר 

התובנות האלו התבשלו בי על אש נמוכה במשך שנים, ועכשיו הגיע זמנן לראות אור - תרתי משמע: מכתב סיכום שנה לשדכניות באשר הן, מפרספקטיבה של רווקה מבוגרת (ולא פחות מכך מבורגת - בורג שיודע היטב את המקום שלו, ושמח בו)

אלול ממשיך. החיפוש עוד לא נגמר במציאה, אבל באלול הזה אני כבר מרגישה אחרת, ויודעת ש'עליתי על הגל הנכון'. מה הוביל לזה, ולמה אסור לנו להמשיך ולהתבוסס בחיפוש? 

סבא שלי עליו השלום, עזר בן חנה ז"ל, לימד אותי את אמנות הקרקור בפעם הראשונה. מה הקשר בין אלול לתרנגולות מקרקרות בלול, ומה באמת אני לוקחת עמי כצידה לדרך מהאלול (חיפוש) הזה?

אילו הייתי ילדה, הדמעות היו זולגות להן עכשיו בלי הכרה. אבל אני כבר לא ילדה.  כבר אסור לבכות על עוגת שוקולד שלא הצליחה - לא משנה כמה פעמים כבר ניסית לאפות אותה. לאן הלכו כל הדמעות על כל מה שלא צלח בחיי (מאז שהייתי ילדה עם צמות)? פגישה נדירה עם הפחד שאוהב עוגות שוקולד של ילדות קטנות

זה מפחיד להישאר לבד, אבל זה עוד יותר מפחיד להיות בזוגיות שלא עושה לך מקום כי את לא למדת לעשות אותו לעצמך. אז איך לא לאבד את המבט הרושף בעיניים, זה שמסמן לי את הדרך אליי?

יש גאולה, והיא נמצאת ב'נועה - ירון - דיין'. היא נמצאת במצבים של התנועות שאין לנו מושג איך להסביר למה לוקחים אותנו ממצב איקס, למצב WHY. היא נמצאת במצבים של הירון-דיין, שבהם את יודעת שאת הכי צריכה לשמוח, אבל זה הכי קשה לך - כי דווקא שם את מרגישה את הדינים הכי גדולים שבנפש. טור קצת אחר, לרפואת חברתי היקרה אפרת חיה בת טובה

הטורים הכי טובים שלי נכתבו בדמעות, וזה אחד מהם. אבל שלא תטעו - הדמעות האלה הן דמעות ישועה מתוקה, הן דמעות של התרגשות ברגע הכי קרוב שלי ושל הקב"ה. רגע ששום דבר לא יכול לפגוע בקדושה ובאמת שלו

טור זה נכתב בחיוך ענקי, אחרי שנתתי את הצעקה של החיים 'תודה, בורא עולם' - כשקוראת שלי הודיעה לי שבחסדי ה' יתברך היא התארסה. אם אתם רווקים, אני לא ממליצה לכם לפספס את התובנות שקיבלתי היום 

איך בכלל נוצר שריר תפוס, במה הוא תפוס וכיצד ניתן לשחרר אותו מבלי לתפוס שריר אחר? זה מה שגיליתי על התהליך המקביל בתוך נפשי פנימה

שתיים בלילה והראש ריק, למרות הרצון לכתוב. אלא שאז קורה דבר מה שמוציא ממני מילים בזו אחר זו, ומי אם לא הקב"ה (ששלח את שליחו הנאמן הג'וק) אחראי לזה?

היום אני מרגישה סוג אחר של נביעה מתוכי, כזו שמביאה איתה לא רק כלים להכיל בתוכם את נוזל החיים, כי אם גם אוצרות טבע כמו נפט, שאלמלא הייתי חופרת כל כך עמוק בנשמה שלי - לעולם לא הייתי מגיעה אליהם

הציעו לי אותו לפני חמש שנים, ומסיבות שאיני מצליחה לזכור - השידוך לא יצא לפועל, אך דבר אחד חשוב מאוד למדתי מזה שנים מאוחר יותר

אז החלטתי לקבל את העצה שלכם קוראיי הנאמנים, וללכת בעקבות שובל הלב - אל הישועה שלי, שלנו. זה הצעד הראשון שאני עושה בדרך אליה, למרות שאם תשאלו אותי - אין לי מושג בכלל איך זה אמור להרגיש

הפעם זו אני שזקוקה לעזרתכם ועצתכם, בהתלבטות הקשה ביותר שלי: האם לפרוש מכתיבת הטורים המיועדים לרווקים או לא? אשמח לתגובותיכם