מכון יסודות החינוך

כאשר יהודי צריך עזרה באחוות אחים מתוך אהבה לה' יתברך ולבניו אהוביו, מתרגלים לעזור בלי חשבונות קטנוניים, הלב דבק במידותיו של הקב"ה והאדם מרגיש סיפוק רב

בכל עת שאדם בוטח בה' אלוקיו מובטח הוא כי לא יבוש, על אחת כמה וכמה אמורים הדברים כאשר אדם בוטח בה' שיסייע לו לעבודת ה' מתוך ישוב הדעת

אדם שינסה לענות תשובה עניינית באמת, ולענות כי הקב"ה הוא הזן ומפרנס אותו, יתקל מיד בשאלה ותמיהה בנוסח כזה, "כן, אבל תכל'ס – מהיכן אתה מתפרנס"?

כאשר האדם אכן זוכה להביא את הביטחון בה' לכל חלקי הנפש, אזי הוא זוכה לחבר ולאחד בין חלקי הנפש השונים, ולהביא לכך שלא יחיה עם קונפליקט וניגוד בין חלקי נפשו

אדם שאינו בוטח בה' כראוי, גם אינו נענה בתפילתו, אך כיוון שהוא חושב בטעות כי הוא בוטח בה' במידה מספקת על מנת שיענו לו מהשמיים, הוא בא לידי אכזבה

לא די בכך שהילד ידע מה הוא אמור לעשות. תפקידנו כהורים הוא גם לסייע לילד לבצע את הדברים הללו בפועל

עיקרו של החינוך הוא דברי המוסר שנלווים אל התוכחה הפיזית, שעל ידיהם הבן יכול להפנים את כוונת ההורים ואת תוכחתם

מה הופך ילד לנרגן, ואיך מטפלים בתכונה זו? למה בכלל חשוב לטפל בה, והאם היא נוגעת רק לנושאים שבין אדם לחברו?

הוא יכול להתגונן מבלי להכות את חברו, הוא יכול גם להסתלק למקום אחר, או לבקש מחברו להפסיק

מדוע לא נכון להתערב במריבות בין הילדים ו"לשפוט" ביניהם? ומה עדיף לעשות במקום זאת?