סיפורו של יהונתן הקטן. והאמיץ
עד כמה אנחנו מאפשרים לילדים שלנו לקחת סיכונים, ואיך שומרים עליהם בלי לחסום אותם?
עד כמה אנחנו מאפשרים לילדים שלנו לקחת סיכונים, ואיך שומרים עליהם בלי לחסום אותם?
דרך הפעולה של הווירוס היא משל מדויק לדרך הפעולה של היצר הרע. אז מה עושים?
בכל אחד ואחת מאיתנו יש הכוחות האלו, והתפקיד שלנו קודם כל להכיר בהם, ובהמשך גם לסנכרן ביניהם
פעמים רבות אנו רואים רק את התוצאה הסופית, ואין אנו רואים את התהליך שהיה לפני. כאשר אנו מעודדים בן-אדם על מעשיו הטובים, הוא מקבל חשק לעשות עוד, אפילו אם התוצאות לא היו משהו
ל"שוערים" קשה להבין את ה"משוררים". אבל הדרך שלהם היא בנייה, גם אם היא עוברת דרך הסתירה
גם על החסרונות צריך להודות. אם לא היה חסר לנו דבר, לא היינו זקוקים זה לזה
איך להתחיל מהתחלה, מה המינימום שצריך לעשות, ואיך מקרבים את הבנים?
כשמגיעים לקצה, כשקשה, צריך לעשות עבודה פנימית, ולחפש את ההרחבות. בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי
החכמה כאן היא לא לאהוב, אלא שהילד ירגיש אהוב, וזה לא אותו הדבר. לפעמים הדרך שבה אנו מבטאים את האהבה היא דרך דאגה ותוכחות, ואצל הילדים זה לא מתפרש כאהבה
בשירים של חנן בן ארי יש תובנות עמוקות על מתבגרים בסיכון. הרב דן טיומקין מביא כמה מהן
בונסאי שאינו מתייאש: איך דואגים שהילד יצמח? דואגים להפסיק לגזום ולקצץ אותו
האם זו התזונה? המסכים? אבחון יתר? בשורה התחתונה, זה לא באמת משנה. השאלה היא מה אנחנו עושים בשביל הילדים שלנו
מה עושים שיש בבית נער בסיכון, אבל גם עוד ילדים שעלולים להיות מושפעים ממנו?
למה אתם לא מבינים מה כתוב בכותרת? זה ממש לא בסדר...
המנהג האפריקאי פחות יעבוד אצלנו, אבל נוכל לגייס את עצמנו למטרה
אלה הדברים שעושה המורה של תמר טיומקין כדי לפתח מוטיבציה ושאיפות
הדרך האוהבת והמקבלת מחייבת סבלנות. הציפיות לתגמול מידי על כל מחווה אינן מציאותיות
אי אפשר לחנך בשלט רחוק, להיות "אבא של שבת" ולהשקיע בילדים רק כשמסתדר לנו. הם באמת זקוקים לנוכחות שלנו
בעיני, יתרו הוא הרב של בעלי התשובה, בזכות 3 לימודים מופלאים שניתן ללמוד ממנו
הרב אורי זוהר תמיד מברך, אבל הוא אומר שעד שנתפלל על הילדים, עדיף להתפלל על ההורים, שיזכו לקבל, לאהוב ולפעול מתוך דעת נכונה
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה