האם לעזור לזולת גם במקרה של ניצול?

  • כ"ה אדר א' התשע"ד
אא

שאלה

בעקבות ההרצאה: "נטיות ויצרים באדם" שלום, מאז ומתמיד היה לי טבע לעזור. מבקשים ממני אני עושה, לפעמים זה עולה לי במאמץ ובוויתור עליי, על הלוח זמנים שלי, דורש ממני מאמץ בריאותי (הבריאות שלי לא במיטבה). בחוץ לארץ זה מעולם לא הפריעה, כי טבע האנשים זה להפריע כמה שפחות, ובהתאם, גם לי קשה מאוד לבקש עזרה מאחרים, ורק במיקרה שאין לי ברירה, אני אבקש, וגם אז, רק חצי מהעזרה שאני באמת צריכה. בארץ למדי מה זה להיות פראייר. כשמבקשים ממני טובה, אני קודם כל אומרת כן, אחר כך, בהתאם לקושי המשימה, או לעצלנות של מי שביקש, שמבקש כדי להתבטל, בזמן, או אחרי שאני מבצעת את הטובה, אני ממורמרת, וכועסת על כך שאני מרגישה מנוצלת, הפרט שאני כמעט לא מבקשת טובות, וכאני מבקשת, אותם אנשים שיודעים לבקש, הרבה פעמים מסרבים. אני כל הזמן במאבק פנימי, כמה לעזור, באיזה מידה זה נחשב בסדר ובאיזה מידה זה נחשב ניצול, כמה אני פראיירית, האם אני אצטרך עזרה יתנו לי וכו`. בהרצאה: "נטיות ויצרים באדם", הרב פנגר מציג את זה כדבר טוב, אך בהצראות אחרות, בהחלט גם הוא וגם אחרים מציינים כי אדם צריך לדעת גבולות, ואדם צריך לדעת מתי להגיד לא, והכל טוב במידה ולא בהגזמה. כמו כן ישנה באחת ההרצאות הרב פנגר ציין כי מי אדם כעסן ואדם רחמן אין להם חיים. אני רחמנית מדי והרבה פעמים אין לי חיים בעקבות כך, כמו כן אני שומרת טינה, כשאנשים מנצלים אותי. האמת לאמיתה, היא שבאמת לא איכפת לי לעזור, ובאמת שלא איכפת לי לוותר על התוכניות שלי בשביל לעזור לאחרים, בסך הכל אין לי ילדים ומשפחה לטפל בהם. מה שמפריע לי באמת זה: 1. תחושת הניצול, כשמבקשים ממנו לעשות דברים מתום עצלנות של אנשים אחרים לעשות אותם בעצמם (לכבס בגדים של שכן, כי אישתו בבית חולים והוא לא יודע להפעיל מכונה, למשל, אך בעצם הוא יודע לתלות כביסה, לערים כביסה ולקפל כביסה, אך אני עושה הכל). 2. העובדה שכשאני צריכה עזרה, לא תמיד אני מקבלת (וממילא, אני כמעט ולא מבקשת, גם כשאני צריכה) 3. העובדה שהעזרה שלי הופכת להיות דבר שיגרתית. לעיתים מספיק לי לשמוע תודה, כדי שכל הטהיות שלי, הניסיונות שלי למדוד אם אני עוזרת או פריירית, נעלמים באותו רגע. מילה אחת, תודה, וגם אם אני יודעת שאני פראיירית (ובד"ך אני כן), כבר לא איכפת לי. איך מתמודדים עם זה האם עליי ללכת לפי הטבע ולהיענות לכל בקשה של עזרה, גם כשאני יודעת מראש שזהו ניצול האם עליי לשים גבולות אבל אם עליי לשים גבולות, מה שבעצם מנוגד לטבע שלי, איך אני יודעת מהי הגבול "לא" זה מילה שקשה לי לאומר כמעט תמיד (גם במקומות עבודה, זה גרר לניצול, למשימות שלא היו באחריותי, או ליותר ממה שהייתי צריכה לעשות). מאם אסור לי להיות ממורמרת או עליי למנוע מלכתחילה לעשות דברים שיגרמו לי למרמור או אני פשוט יכולה לתרץ לעצמי כי אני עושה מצווה, וכך להפטר מהמרמור תודה מורן אשמל לקבל תשובה לאי-מאיל או שתסבירו לי איפה לקרוא את התשובה. latoplindawalla.co.il

תשובה

שלום וברכה

התשובה היא קצרה וברורה מידת הטוב שיש לך צריכה להיות אכן במידה, והכלל הוא כל דבר שהאחר יכול לעשותו, אין לך לעשותו, אם את עושה זאת את פריארית, לימדי להגיד סליחה אני לא יכולה לעזור כעת, וזהו בעצם הנקודה והקו המבדיל בין חסד לניצול, ואין שום מצוה להיות פרייאר.

חשבון ההחזרה אינו נכון, המצווה משובחת יותר כאשר המצווה נעשית ללא קבלת כל שכר.

בהצלחה – בנימין שמואלי


להרחבה ושאלות נוספות, ניתן לפנות אל רבני שו"ת הידברות במייל rav2@htv.co.il
תגיות:

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה